דילוג לתוכן

"פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא רדיקלי" – המלצות קריאה על המלחמה

ינואר 14, 2009

"אי אפשר לשכנע שהמלחמה היא נפשעת. אדם צריך לרצות להתנגד לה. אם הוא לא רוצה להתנגד, אין מאורע בעולם שישכנע אותו. משפחה שלמה נטבחת בבת אחת? זה רק מוכיח שהחמאס הוא ארגון שצריך להשמיד: תראו מה הם גורמים לנו לעשות" – דרור בורשטיין.

עוד לפני שממדי הקטסטרופה בעזה מתבררים במלואם, ועוד לפני שגם אנחנו, ולא רק הפלסטינים, מתחילים לשלם את מחיר הדמים במספרים מפחידים, צריך כבר עכשיו – ודווקא עכשיו – לומר כמה דברים. וכדאי להתחיל דווקא מעניין כמעט טריוויאלי, הנוגע לטקטיקה המבריקה שקדמה ליציאה למלחמה. על פי מקורות מדיניים בכירים, ההחלטה הסופית על המלחמה התקבלה כבר ביום רביעי. אולם כדי להימנע מדליפה מוקדמת של התוכניות, ולהטעות את ראשי חמאס, נקטה ממשלת ישראל טקטיקה מבריקה: שר הביטחון, אהוד ברק, הודיע על מתן אישור להכנסת סיוע הומניטרי לעזה ביום שישי האחרון. סיוע כזה אכן הועבר לרצועה במהלך סוף השבוע, רגע לפני שההפצצה החלה. צריך לקרוא שוב את הדברים כדי להאמין; ובעצם, אולי נכון יותר יהיה לומר שהדבר המפתיע היחיד הוא שאנחנו (או לפחות אני) עדיין מופתעים: הכנסת הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה הכלואה והמורעבת בעזה הייתה צעד טקטי במהלך מלחמתי; ולא רק שהיה זה צעד טקטי במהלך מלחמתי, אלא שמדובר בצעד טקטי שיוזמיו אף גאים בו ומצהירים עליו בקול. כך סידרנו אותם: הם האמינו שאנחנו מעבירים אליהם מזון וציוד רפואי, ואנחנו ניצלנו זאת כדי לפתוח במלחמה. אכן, מוח מבריק הוא מוחם של שרי הממשלה שלנו – אלה שעומדים לבקש את אמוננו מחדש בעוד פחות מחודשיים.
בפעם הבאה שבה אתם שומעים על כך שהפלסטינים השתמשו באמבולנסים כדי להבריח ציוד לחימה, בפעם הבאה שבה מחבלת מתחזה לאישה בהריון כדי לעבור במחסום, תזכרו שאנחנו לא טובים מהם במאום. גם אנחנו משתמשים באופן ציני ומבחיל בנורמות ההומניטריות שגובשו במשך שנים כדי להתמודד עם מצבי לחימה מזעזעים, ועוד מתגאים בכך בפומבי. גם אנחנו תופסים את הרעב והעוני והחולי לא כקללה אנושית שיש לנסות למגר אותה, אלא כחלון הזדמנויות אסטרטגי שיש לנצלו כדי להשיג מטרות צבאיות. גם אנחנו איבדנו מזמן את שאריות הבושה שפעם אולי עדיין היו לנו – תום.

פתאום קם בבוקר אדם, ומבין שהוא עורף. העורף בארץ, מסתבר, קיים עבור החזית, ולא להפך – עלמה.

במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת – עידן לנדו.

הפסקת אש היא טעות איומה ורק תגרום לחימוש חמאס ולכך שבמנהרות יתחילו להעביר מכונות כביסה גדולות תוצרת גרמניה, תוצרת סימנס הנאצים! אז מה אם יהיה שקט קצת לתושבי הדרום? אנחנו רוצים שהנייה יכבס את בגדיו ואת גופייתו?! זה בזבוז מים. גלעד שליט שבוי והנייה עם תחתונים מכובסים?! – רועי צ'יקי ארד.

מכובדי, הופתעתי לגלות שבדעתך לשלול את אזרחותי ואת אזרחותם של כמה מטובי חבריי מפני שניצלנו את זכותנו – ויש שיאמרו חובתנו – הדמוקרטית ויצאנו במחאה כנגד פעולה שהממשלה הנוכחית מבצעת. אם זכרוני משרתני היטב, אתה עצמך התנגדת לא אחת לפעולות שונות של הממשלה הנוכחית, החל מהתנגדותך לחוק חסימת אתרים וכלה בהתנגדותך להמשך כהונתה לאחר פרסום דו”ח ועדת וינוגרד. מכך עולה, שיש לשיטתך מעשים של הממשלה שניתן לחלוק עליהם ומולם ישנם מעשים אחרים ששייכים לסוג אחר של מעשים – כאלה שהמשמיעים קול צעקה כנגדם הם בוגדים – נמרוד אבישר עונה לח"כ גלעד ארדן.

כולנו מתלוננים על הסֵדר חסר ההיגיון של חיינו, הנוגד את ישותנו, ואף על פי כן אנו מסרבים להשתמש בנשק הייחודי ורב העוצמה שבידינו – תודעת האמת וביטויה; נהפוך הוא, באמתלת המאבק ברוע, אנו משמידים את הנשק ומקריבים אותו לטובת מאבק מדומה באותו סדר עצמו – לב טולסטוי אצל ראובן מירן.

"ולא, אני לא נגד הלחימה בכלל, אני לא פציפיסטית, ואני מאוד שמחה שהמקל שלי הרבה יותר גדול מהמקל שלהם, כזאת אני, תאבת חיים. אני גם יודעת שלו המצב היה הפוך אף אחד מאתנו כנראה לא היה נשאר בחיים – וזה לא בהכרח קשור לעוני הנורא שלהם, או לכיבוש המזוויע (והוא מזוויע) ערבים הורגים ערבים בכמויות שלא ייאמנו בכלל, יש יותר מדי טרוריסטים ערבים שלא גדלו בעוני ובכל זאת בחרו בדרך הזאת (עיין ערך 119) ויסלח לי האל, אבל אני חושבת שיש בעיה מאוד גדולה בשילוב בין אסלאם וערביות, התוצאות הרות אסון בכל מקום כמעט, ובמדינות בהן הם לא טובחים זה בזה בד"כ יש משטר שמחזיק אותם ממש, אבל ממש קצר. אבל כל זה לא משנה, זה לא משנה כי אני לא רוצה לחיות בחברה שבה רצח על רקע כבוד המשפחה הוא דבר מקובל, אני לא רוצה לחיות בחברה שבה כל דאלים גבר, אני לא רוצה לחיות בחברה שבה נשמעות צהלות כשאנשים מתים – ולא כל כך לאט אנחנו מתחילים להפוך לחברה כזאת, ובחברה כזאת אין מקום בשבילי, וזה מאיים עליי הרבה, הרבה יותר גדול מאשר הטילים האלה שיורים עליי – אריאלה רביב, אשקלון.

בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל? – נעמיקה ציון, שדרות.

“בעיניי צריך לעשות את זה יותר חזק. דרזדן, דרזדן. השמדה של עיר! בסופו של דבר אומרים לנו שפני המלחמה השתנו, זה כבר לא הטנקים ששועטים, מולנו לא עומד איזה צבא מסודר. […] כל העם, מהזקנה והילד, הם צבא. זה עם שנלחם – לצורך העניין אני אקרא להם עם, אני לא מקבל את זה, אבל לצורך העניין – עם שנלחם בעם, אזרחים שנלחמים באזרחים. אני אומר לך שאנחנו […] חייבים לדעת […] שעלינו לא זורקים אבן. אני לא מדבר על טילים. עלינו לא זורקים אבן בגלל שאנחנו יהודים" – אל"מ (מיל') מצוטט באתר המצויין של אייל ניב.

One Comment
  1. ממשלים דמוקרטיים נמצאים במצב של חוסר אונים מול הטרוריסטים המפוזרים בעולם כסוכנים חשאיים. אין אפשרות להלחם נגדם כמו בצבא סדיר.אל-קעידה, חמס או חיזבאללה, בעלי מוטיבציה פונדמנטליסטית דתית, הפכו לארגונים וירטואליים (ללא מדינה), חוסר המוחשיות מקנה להם את אופיים.
    ההפתעה ואי הוודאות של הטרור, הוא מהות הטרור, לכן אירוע כמו ה-11 בספטמבר, והפיגועים ברכבות התחתיות במדריד ובלונדון, חושפים את חוסר האונים של הממשל הדמוקרטי לאמוד את גודל האיום.
    יורגן הברמאס מביא לדוגמה את ישראל בה:
    "האנשים יודעים מה יכול לקרות אם הם יעלו על אוטובוס או יכנסו לקניון, לדיסקוטק, או לכל מקום ציבורי (וכן יגורו באזורי גבול בצפון או בדרום) ומה התכיפות של ההתקפות. בארה"ב ובאירופה לא ניתן לאמוד באופן ריאליסטי את סוג הסיכון, גודלו תכיפותו ועל כן כיצד לצמצמו.
    המדינה המאוימת, שיכולה להגיב לסכנה לא מוחשית זו רק דרך צינורות אדמיניסטרטיביים, נמצאת במצב המביך שבו היא מגיבה בתקיפות ובאופן מוגזם, מבלי שתדע אם הגיבה באופן מוגזם או לא, שכן אין לה מודיעין מתאים. בשל כך המדינה עצמה מסתכנת באובדן הלגיטימיות שלה, גם כלפי פנים, על ידי מיליטריזם מוגבר אשר מסכן את המדינה החוקתית, וגם כלפי חוץ, על ידי הפעלת אמצעים צבאיים וטכנולוגיים מוגזמים ולא אפקטיביים" ( ג'ובנה בוראדורי "פילוסופיה בזמן טרור, שיחות עם הברמאס ודרידה" הוצאת הקיבוץ המאוחד (עמ'53-54 )…
    החשש תמיד הוא מפני הגרוע ביותר כמו טרור כימי, ביולוגי או גרעיני…
    דבריו של הברמאס נראים כתיאור מדויק של מצבנו העכשווי באזור. האם מנהיגנו קוראים ומושפעים מפילוסופים?
    המצב משפיע כמובן על האמנות, שתמיד משקפת את המציאות בה היא פועלת. האם אמנות הנוצרת ומופצת ברשתות מדיה דיגיטאלית, היא עמומה, מצויה בסופרפוזיציה, ואינה עונה יותר לדפוסי הסצנה המסורתית, דהינו יצירה מוגדרת במרחב זמן מוגדר (תמונה במוזיאון למשל). האם אמנות חופשית ברשת משולה לפעולת "טרור" כנגד הממסד המסורתי הפועל בהתאם לכללים ברורים: מיהו אמן, מהי יצירה, ומיהו צרכן אמנות?!
    האם האקרים השטלתו על אתר מארב? האם בעקבות ההשטלתות הפך האתר למביע עמדה אחת בלבד (חשש מטרור קיברנתי נוסף מהשתלטות חוזרת?) האם מארב זה הוא אותו מארב שלפני האירוע… בחסות ממשלתית, היכן הלוגו?
    בהקשר זה אומר הברמאס: "כל אמונה דתית מבוססת על גרעין דוגמטי. לפעמים יש גם סמכות דתית, כמו האפיפיור, שמחליטה אילו פרשנויות סוטות מהדוגמה ועל כן מהאורתודוקסיה (דוגמת האיקונוגרפיה של צ'זרה ריפה). אך האורתודוקסיה נעה לכיוון הפונדמנטליסטי כשהיא מתעלמת מהסביבה הפלורליסטית, ומתעקשת, לעתים באופן אלים, על אוניברסאליות מחייבת של הדוקטרינה וקבלתה הפוליטית".
    השליטה בסייברספייס בו אין איקונוגרפיה שלטת או מסורתית, חיונית בכל תחום! לכן, הוטלה צנזורה על המידע הזורם מאזורי הקרבות (מידע וירטואלי משפיע קשות על המרחב הממשי בשני הצדדים). יכולתם של אמנים ליצר ולשנות מידע מדגישה את חשיבותם הרבה כמעצבי מציאות בזמן אמת. כך גם הצופים בתוכניות הריאליטי פועלים על המידע הנצפה באמצעות אינטראקציה, מיליוני SMS וטלפונים. האמנות במרחב הדיגיטאלי היא "משך" של מידע אורקולי סובייקטיבי, שאינו תואם דווקא את החשיבה המרכזית, שלטונית, אורתודוקסית. המידע (אמנות) נוצר ונצרך על ידי הגולשים בכל מקום ובזמן אמת, כולם נחשפים למעשה לאותם הדימויים המשוכפלים. שידור טלוויזיוני גלובאלי שהיה עד כה חד-כיווני (מאחד-לרבים), נסגר במשוב הסייברספייס (רבים-לרבים).
    המרחב הממשי הנשלט על-ידי פרספקטיבה אופטית, הכלואה על-ידי האופק הפיזי, בו מתנהלים היום קרבות ממשיים באמצעות טנקים, אניות ומטוסים הזורעים הרס, הרוגים ופצועים, הוחלפה בפרספקטיבה אלקטרונית שגבולותיה הם אופק האירועים של רכזות הסייברספייס (האקרים, פריצה לאתרים שיבוש מידע, הם מאפייני הלחימה במרחב וירטואלי דיגיטלי)…
    בסופו של דבר מי שינצח במלחמה, הוא זה שידו העליונה בתקשורת והמדיה … זה שלא ישדר וישמע, ולא ייצר "תמונת ניצחון" הפסיד!

כתיבת תגובה