Skip to content

על תמונות המתים ועל הסרבנות

ינואר 14, 2009
  • בתחילת ימי הפיגועים הגדולים, באמצע שנות התשעים, נהגה העיתונות הישראלית לפרסם תמונות זוועה מזירות הפיגועים. ביקורת ציבורית שהושמעה באותן שנים הובילה לריסון הפרסומים ולצנזור תמונות המחללות את כבוד המתים. מאז מותר להציג אוטובוסים מפויחים, כתמי דם קרוש ולוויות, אך לא מתים. אלו זוכים לייצוג בתמונות מחייהם, המגיעות לתקשורת מאלבומי המשפחות השכולות.
    על רקע הנורמות הללו הואשמו בימים האחרונים בלוגרים כעידן לנדו, חנה בית הלחמי, אייל ניב ואחרים בפורנוגרפיה של המוות ובזלזול בכבוד המת, לאחר שפרסמו בבלוגיהם תמונות של ילדים מתים בעזה. הזעזוע של כמה מן המגיבים לפרסום התמונות לווה בהאשמות כי הנה לנדו ואחרים מאמצים להם את שיטותיהם של הגרועים באויבינו, החסרים, כך נטען, כל חמלה וכבוד למתיהם. כבוד המת הוא עניין חמקמק. נדמה שישראלים רבים שומרים עליו באדיקות רבה מזו שהם מעניקים לכבוד החי, ולכן תמונת ילדים שעד לפני עשרה ימים שיחקו וצחקו ועתה הם מוטלים מתים על הרצפה, מטרידה אותם בגלל עצם פרסומה יותר מאשר בשל המוות עצמו. ילדים אלה, שחייהם מעולם לא עניינו את אזרחי ישראל, זוכים במותם לכבוד הניתן לנפגעי טרור ישראלים.
    אולם למעשה, פרסום תמונות זוועה אינו עניין סימטרי. עבור הישראלים כבודם של המתים ובני משפחותיהם דורש שלא לפרסם תמונות כאלה, שכן זכותו של אדם להיזכר ברגעיו הטובים ולא כגוויה חרוכה. הפלסטינים, לעומת זאת, מופיעים בתקשורת הישראלית אך ורק בהקשרים של מוות. הדרישה שלא לפרסם אפילו את תמונת גופותיהם, כמו מוחקת את עצם קיומם ושוללת מהם אפילו את האפשרות למות ולהיות קורבן.
    עצוב שהילדים מתים ועצוב שאנשים נאלצים לפרסם את תמונתם, אולם בעשותם כן הם אינם עוברים על כללי מוסר, ולמעשה בזמנים כאלה פרסום תמונת הילדים היא מעשה מוסרי ממדרגה ראשונה. לא מדובר על שלום ואפילו לא על הכרה בסיסית של ישראלים כי (גם) הם פושעים, אלא על היום בו יסוקרו לוויות הילדים בערוצי הטלוויזיה ותמונות מאלבומי משפחותיהם יודפסו בשערי העיתונים בישראל. באותו יום ניתן יהיה לגנוז את תמונות הזוועה הללו. עד אז יש לפרסם אותן מעל כל במה, למען כבוד המת.
  • בתגובה לקריאתם של כמה בלוגרים לסרבנות החלה רדיפה מקארתיסטית אחר המטיפים, שלוותה בפנייה רשמית ליועץ המשפטי לממשלה. אי לכך חשוב לי לצטט כאן נוסח מעודכן של הצהרת ארגון אומץ לסרב. אנשי "שלטון החוק" הפונים ליועמ"ש בשם הדאגה לעתיד המדינה והדמוקרטיה יכולים להוסיף את שמי לרשימה.

    אנחנו, קציני וחיילי צה"ל, שבטחון מדינת ישראל ועתידה יקרים לליבם, מבינים שהתקיפה בעזה מעצימה את העימות ותביא עוד שנים ארוכות של טילים על מעגלי אוכלוסיה הולכים וגדלים, וממיטה אסון קשה מנשוא על העם בישראל ועל העם הפלסטיני.

    אנחנו מבינים שנקמה אינה בטחון ושפעולת צה"ל בעזה מנציחה את הסכסוך ואינה מסייעת בפתרונו.
    אנו מצהירים כי לא ניקח חלק במסע ההרס בעזה.

    להתייעצויות לפני סירוב, לחתימה על ההצהרה, לעזרה בארגון ההפגנה או לבקשת סיוע  למי שעומד למשפט:
    נעם ליבנה 052-2754528
    דוד זונשיין 054-5656760
    אריק דיאמנט 052-2754528

  • ועוד מילה לדואגים לשלטון החוק ולדמוקרטיה: בספרו "אי ציות אזרחי" מבחין הנרי דויד ת'ורו בין דמוקרטיה פרוצדוראלית לדמוקרטיה כאורח חיים. הראשונה היא עניין פורמאלי הנוגע לנהלי שלטון, בעוד השנייה עוסקת במשמעות החיים במשטר כזה. בשם הדמוקרטיה הפרוצדוראלית עלתה לשלטון תנועה לא דמוקרטית כמו החמאס, ובשם הדמוקרטיה הפרוצדוראלית דואגים המגיבים המסורים לקריסת מערכת החוק בעקבות סרבנות. אלה וגם אלה אינם מבינים דבר וחצי דבר בדמוקרטיה.

From → יומן

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: