Skip to content

הרוב הצביע נגד שתי מדינות: זה הזמן למדינה אחת

בכל פעם שאני אומר שפתרון שתי המדינות אינו מציאותי ושצריך לחשוב על דרכים אחרות, מצביעי השמאל-מרכז קופצים בשילוב של כעס, עלבון, התנשאות ורחמים. הם טוענים שזו אמירה הזויה, מסוכנת ואכזרית (!), אמירה שמעידה על רצון לחסל את מדינת ישראל, ומנותקת מרצון ״הרוב היהודי השפוי״.

אז ראשית – תזכורת: בכנסת החדשה יישבו 107 חברי וחברות כנסת ממפלגות יהודיות. 78 מהם מתנגדים לפתרון שתי המדינות, ונחלקים לרוב של מתנגדים גורפים (הליכוד, הבית היהודי, כולנו, ש״ס, יהדות התורה וישראל ביתנו), ומיעוט שמדבר על הסכם אך מציב תנאים שהופכים אותו לבלתי אפשרי (יש עתיד). מנגד ניצבים התומכים המוצהרים בפתרון שתי המדינות: 5 ממרצ ו-24 מהמחנה הציוני. סה"כ 29 מול 78.

אלו הנתונים. לא הפרש של 2-3 מנדטים שיצטרפו עד הפעם הבאה, לא שכנועון קטן וזה מאחורינו, לא ״רוב״, לא ״שפוי״, לא ״תומך״ ולא ״בפתרון״. שלושה רבעים מהיהודים נגד שתי מדינות, ורבע בעד. ברוכים הבאים למיעוט הזניח.

האמונה ש"יהיה בסדר" לא מספיקה

מאז סוף שנות ה-90 אין מערכת בחירות שלא מעוררת דרישה פנים-שמאלנית לחשבון נפש. הבעיה היא שבמקום לגבש סדר יום מעודכן, השמאל עוסק שוב ושוב בשאלה איך מקרבים מצביעים חדשים לרעיונות ישנים. זה הגיוני כשמדובר בשאלות עקרונית כמו זכויות אזרח, שוויון מיני ומגדרי או תקצוב תרבות, אבל לא כשעוסקים בפתרונות פוליטיים קונקרטיים.

נשים בצד את העיוורון הפריפריאלי והעדתי ההיסטורי של השמאל ונתמקד דווקא בסיפור הישראלי-פלסטיני שבו הוא צודק עקרונית. הלך הרוח אומר שאם מנהיגי השמאל רק ישכילו לפנות אל הציבור בצורה שתאפשר להחליף את השלטון, הכל יסתדר. אבל כפי שכתבה השבוע ידידתי אילת מעוז, בישראל אין בעיית שלטון אלא בעיית משטר. הריבונות הישראלית מבוססת על משטר הפרדה, שנוסד ומתוחזק במשך עשרות שנים הן על ידי ממשלות הימין והן על ידי ממשלות השמאל. הפתרון של השמאל הציוני להפרדה בכוח הוא הפרדה בהסכמה. זה פתרון שגובש החל משנות ה-70 ונוסה באופן חלקי בשנות ה-90. לא אכנס לסיבות שבגללן הוא נכשל בתהליך אוסלו, רק אכתוב שגם אם הייתה תקופה שבה הפתרון הזה היה רלוונטי – וגם זה בעירבון מוגבל – אז הרי שחמישה עשורים, חצי מיליון מתנחלים, הסכם ביניים כושל והתנתקות אחת אחרי כן, די להעיף מבט במפות כדי להבין עד כמה קלושים הסיכויים לקיימו בימינו.

הגדה המערבית, אזור ירושלים וצפונה ובקעת הירדן וגדר ההפרדה (מקור: בצלם)

מי שיסתכל במפה יבין: אין מצב לשתי מדינות. הגדה המערבית, אזור ירושלים וצפונה ובקעת הירדן וגדר ההפרדה (מקור: בצלם. הקישו על הדימוי להגדלה)

גם אם נניח שניתן לשכנע אחוז גדול מהמתנחלים להתפנות מרצון, ונניח שהכלכלה הישראלית תוכל להתמודד עם המחיר, ונניח שמדינה שלא הצליחה לטפל בפחות מעשרת אלפי מפונים מרצועת עזה תצליח לעשות זאת עם מאות אלפי מפונים מיהודה ושומרון, ונניח שימצא הסדר מוסכם לביקורים במקומות הקדושים לשני הצדדים, ונניח שהפלסטינים יסכימו להסתפק ב-21 אחוזים מהשטח ופירוז מנשק, ונניח שיסכימו לוותר גם על זכות השיבה, ונניח שימצא פתרון להפרדה בין עזה ליו"ש, ונניח שההסכם יתקבל על ידי הרוב הפלסטיני ולא רק קומץ פקידים מרמאללה. גם אם נניח את כל אלה, אחרי כישלון אוסלו וההתנתקות, מי ערב שכעבור חודש לא יתחילו מתקפות טילים יומיומיות על המרכז? לשמאל הציוני אין תשובה מספיק טובה חוץ מאמונה שיהיה בסדר. פלא שמעטים כל כך קונים את הסחורה?

בניגוד לשמאל הציוני, הימין דווקא מבין שהפלסטינים ושאיפותיהם לא הולכים לשום מקום. הבעיה היא שגם לו אין שום חזון או תוכנית הגיונית להתמודדות עם המצב. כפועל יוצא מכך, מה שנקרא ״מדיניות ישראלית״ בימינו הוא שילוב היסטרי בין פרנויה מתבצרת נוסח נתניהו לפולקיסטיות טי-נייג׳רית נוסח בנט, עם דקלום מנטרות על שמירה על ביטחון ישראל לצד סיסמאות אינפנטיליות כמו ״עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה״. זה שהשמאל מתפלץ מזה זה ברור. מה שמדהים הוא שגם בימין יש קבוצות שנרתעות מהגישה הדכאנית והמסתגרת הזו, ומעוניינות לקדם דמוקרטיה, דו-קיום ושוויון לשכנינו. אך בהיעדר בית פוליטי משמעותי שיפעל בכיוון, הן נותרות במסגרות המפלגתיות המוגבלות.

המשטר הישראלי מפלה ומדכא את האוכלוסייה הפלסטינית. ההתנחלויות, על מערכת החוק הכפולה שמאפשרת אותן, הן גולת הכותרת של האפליה הזו, אולם צריך להיזהר מהשלכת כל הרע לכיוונן. הפגנות יום האדמה פרצו בעקבות הפקעת אדמות מסיבית בגליל, לא ביו"ש, ואת פירותיו הכלכליים של הכיבוש בשטחים קוטפים גם בתל-אביב, ירושלים וכפר סבא. זה לא אומר שהשמאל צריך לעשות אידיאליזציה ולכבס את פשעי התנחלויות, אולם כמעט 50 שנה אחרי כיבוש יהודה ושומרון והקמת ההתנחלויות הראשונות, הגיע הזמן לחשוב כיצד פועלים תוך הכרה בקיומן.

רוב המתנחלים רחוקים מאד מהכהניזם של בנצי גופשטיין והמשיחיות האלימה של הרב גינזבורג. הם הגיעו להתנחלויות מסיבות כמו אמונה באל או בהתיישבות, רצון לשפר את איכות החיים או סתם אפשרות לרכוש דירה במחיר סביר. אפשר לא להסכים עם זה, אבל צריך להתחיל ללמוד איך לעבוד עם זה. דברו עם מתנחל ממוצע על פינוי כי "זה מחיר סביר לשלם כדי שלכולנו יהיה יותר טוב", ותקבלו טריקת דלת בפרצוף. דברו איתו על שוויון לשכנים הפלסטינים שהוא פוגש מדי יום, ותמצאו התחלה של שיתוף פעולה.

דברו עם כחלון, דברו עם ש"ס

בעימות הטלוויזיוני שנערך לפני הבחירות בין ראשי הרשימות פנה יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה ליו"ר ש"ס אריה דרעי, והציע לו לכרות ברית של מוחלשים. כמו שכתבה אורלי נוי, דרעי תפס פוזת יאיר לפיד וענה לעודה שחבל שההנהגה הערבית לא דואגת לציבור שלה. זה היה שכפול מאכזב מאד של טענות שסופגים גם פוליטיקאים מהמגזר של דרעי, אך בדיעבד יתכן שאם הוא היה אומר שהגיע הזמן לברית מזרחית-ערבית, אלי ישי וברוך מרזל היו עוברים את אחוז החסימה. כך או כך הקמפיין כבר נגמר וצריך לעבוד יחד. כרגע לימין אין שום תוכנית ולשמאל יש תוכנית גרועה. אם הוא מעוניין להיות רלוונטי ולהשפיע לטובה על המציאות, הוא צריך להיכנס בדיוק לכאן ולהתחיל לעבוד אחרת. את המאבק לשוויון משני עברי הקו הירוק, שנוגע ליחסי דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, וותיקים ועולים לא פחות מאשר יהודים וערבים, אפשר לנהל במשותף עם כחלון ועם דרעי, עם ליצמן, עם החלקים הפחות קפוצים בליכוד, בישראל ביתנו ובבית היהודי, וכמובן עם הרשימה המשותפת.

במקום לערוך כנסי מינגלינג על שיטות חלוקה ולתעד כל סגירת מרפסת באפרת, שמאל חפץ חיים והשפעה צריך לפעול עם הימין לקידום תוכניות מתאר ובנייה שווה בישובים ערבים. במקום להסתגר במובלעות בטוחות, הוא צריך לקחת חלק בפעילויות של אנשים וארגונים שכבר פועלים לקידום דיאלוג ודו-קיום בין הקצוות. במקום לחזר אחרי הגנרל המוערך שהפך לסוחר נשק מצליח ופוליטיקאי כושל שיסביר שהפסקת המו"מ על הסכם שתי המדינות מבודדת את ישראל ופוגעת בכלכלה, עליו לחבור לגורמים בימין הישראלי ובשמאל הפלסטיני על מנת לקדם שוויון בתעסוקה ובחינוך. במקום להמשיך לנסות למכור לימנים פתרונות חלוקה פנטסטיים וכושלים שיבואו בראש וראשונה על חשבונם, הוא צריך לקדם איתם מדינה אחת עם אזרחות שווה לכלל התושבים משני עברי הקו הירוק.

מהלך כזה לא יבטל את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות, לא ימגר את הטרור היהודי והערבי כליל ולא יפתור את כל בעיות היסוד של ישראל, אך הוא יסייע ליצירת תשתית דמוקרטית, שוויונית, יציבה והוגנת יותר, החיונית כ״כ לקיומה של חברה אזרחית בריאה.

* המאמר החל את דרכו כסטטוס בפייסבוק, פורסם ב״שיחה מקומית״ ואח״כ גם בתרגום לאנגלית במגזין ״972״.

פטנט רשום

בשנים האחרונות בלט טמיר ליכטנברג כאחד הקולות הצעירים המקוריים, השנונים והמפתיעים בעולם האמנות המקומי. אני לא מזכיר זאת רק לתפארת המליצה, אלא גם משום שההתבלטות היא זו שאיפשרה לו לקיים פרויקט כמו "עסקת חבילה", המוצג במוזיאון ישראל במסגרת התערוכה "6 אמנים, 6 פרויקטים", שנאצרה לרגל שנת היובל לייסוד המוזיאון. ראשית התערוכה בהצעה ששלח ליכטנברג לשורת אספני/ות אמנות: כל אספן ישלם לאמן משכורת חודשית אחת בגובה השכר החודשי הממוצע במשק (בסך של 9000 ש״ח לערך), ובתמורה יקבל חבילה עם כלל התוצרים האמנותיים שיצור באותו חודש. התוצאה, פרי עבודה בת 13 חודשים שהחלה בתשרי והסתיימה באלול תשע"ד (אף שלא בכל חודש הצליח ליכטנברג להשיג חסות), מוצגת בתפזורת בחלל שיועד לכך במוזיאון: פתקאות, תצלומים, גרוטאות קטנות ומציאות אחרות, שירים ומאמרים שהודפסו על גבי דפים לבנים והודבקו ברישול, ערכים מ"ויקיפדיה", מסכי טלוויזיה מיושנים וכבדים שמקרינים קטעי וידיאו, כונניות, כסאות מסוגים שונים ושולחנות עבודה שבוודאי נמצאו ברחוב והועברו לסטודיו, תצלומים מתערוכות שהוצגו בשנה האחרונה (הילה טוני-נבוק), פרסומת ל"אליטה של מכשירי השמיעה", שהודבקה על קיר לצד זוג אוזניות עלוב, ארון פלסטיק שחזיתו האחורית שבורה ומציצה למרפסת שמחוץ לאולם, ועוד.

טמיר ליכטנברג - עסקת חבילה (פרט)

טמיר ליכטנברג – עסקת חבילה (פרט)

בשיחה עם האוצרת איה מירון, המופיעה בקטלוג, מתאר ליכטנברג את העבודה כ"פטנט – לעשות אמנות ללא הסחות דעת, ובזכות זה שמי שמממן משלם מראש, אני גם יכול לעשות מה שבא לי". גם עבודותיו הקודמות של ליכטנברג התבססו על פטנט. ב"ממותה", שהציג בתום לימודיו בבצלאל, היה זה פסל עשוי מכלל תכולת דירתו של האמן; ב"חנות מפעל", שהוצגה בגלריה רוזנפלד, היתה זו עצם הקמת חנות בתוך חנות באופן שמעלה באוב את פניהן ואופיין של חנויות בעידן הולך ונעלם; ב"מרילה", שהוצגה בגלריה של המדרשה, הפטנט היה נעוץ בהזמנה לנבור בעזבונה של מנוחה לא-מוכרת, סבתו של האמן, ולקחת חלק בהסבת חפציה לאמנות מתוקף החלטת אמן המגובה בקשרי דם; ב"שולחנות העבודה של ערן נוה ועדי ארגוב (שהיה צילום של שי-לי עוזיאל)", שהציג ליכטנברג לפני כשנה בתערוכה "טובין" במוזיאון בת-ים, הפעולה האמנותית נכרכה בפעולת הסבה והשבחת ערך כלכלית, כפארודיה פוסט-מרקסיסטית על רדי-מייד, ארטה-פוברה וציור מופשט גם יחד.

ההבדל בין "עסקת חבילה" לעבודות קודמות קשור בתחושה שעל אף שגם העבודות הקודמות התבססו על רעיון או טריק כלשהו, הן גובו תמיד בעבודה, מקוריות וכושר המצאה. הממזריות שלהן אף פעם לא נותרה ממזריות גרידא, כאשר חרף הנונשלנטיות האופיינית לאמן ועבודתו, ניכר היה שהוא מזיע. מחסן החפצים הגדוש המוצג ב"עסקת חבילה" נראה אחרת. התערוכה נוצרה בגיוס כספים על בסיס מוניטין ולא על סמך עבודה. האספנים ששילמו לליכטנברג 9,000 שקל לקחו הימור מחושב המבוסס על הצלחותיו הקודמות של האמן, אולם באופן פרדוקסלי, אם יש דבר שהתערוכה החדשה מדגימה הוא שהיכולות של ליכטנברג באות לידי ביטוי דווקא כשהתנאים אינם נוחים. הגשמת השאיפה "לעשות אמנות ללא הסחות דעת" הובילה את האמן לאי-נתינת דעת, שלא לומר עצלות. אפשר להבין זאת. כשהמשכורת כבר מובטחת, מי רוצה לעבוד קשה? להמשך קריאה…

הריבונות הראשית

מחשבות לא לגמרי מגובשות בעקבות צפייה בסרטו של רינו צרור "זו לא ארצנו, זו ארצו"

סרטו המעניין של צרור (קישור) עוסק בזרמים חדשים בציונות (והפוסט-ציונות) הדתית בישראל ובזיקתם למקום. מבלי להתייחס לעניין במישרין, הסרט מזהה נקודה קריטית בשינויים במארג יחסי הכוחות בארץ. אני לא מתכוון לעיסוק בהגברת שליטת הציונות הדתית במנגנוני הכוח של המדינה, אלא להצגת שני צירים שמושרשים בחברה הישראלית בצורה עמוקה ורחבה, כשלמרות – ואולי בגלל – שהם מערערים על חלוקות מקובלות, כמעט לא מדברים עליהם.

ישראל אף פעם לא היתה מדינה חילונית. זה לא קרה בגלל שהדתיים הפריעו לה להיות כזו, אלא משום שהתיאולוגיה הציונית מעולם לא באמת ביקשה להיות כזו. זו לא טענה חדשה ואני לא הראשון שמעלה אותה. מה שחדש הוא שבזכות הלאומנות הפולקיסטית והדתית הגלויה שחודרת בשנים האחרונות מהשוליים למרכז, הפער בין ישראל המוצהרת לזו שמקננת עמוק בפנים הולך ומצטמצם, הסמוי והמודחק הופכים גלויים ומפורשים, וישראל הולכת ונעשית דומה יותר לעצמה. ב"עצמה" אני מתכוון לכך שאם בעבר הוגדרה ישראל כמדינה חילונית שיש בה גם דתיים, הרי שהולך ומתבהר שזו מדינה דתית לכל דבר, שלאנשים המתגוררים בה יש דרכים שונות לקיים את מנהגיהם. להמשך קריאה…

אבן יהודה

התלבטתי אם לבקר בתערוכה "עשוי מאבן" המוצגת בכיכר הרומית מתחת לשער שכם בירושלים. התערוכה, שנאצרה על ידי טלי בן נון במסגרת אירועי "מנופים" בירושלים, נפתחה בחודש אוקטובר, בתום קיץ מדמם ובמקביל להתגברות האלימות הפיראטית והממוסדת בירושלים. חוסר הרצון שלי לבקר בתערוכה לא נבע במקרה זה מחרם עקרוני. אחד מפיגועי הדריסה בוצע בצומת בו עברתי כמה שעות לפני כן, אנשים שאני מכיר סופגים השפרצות בואש וגז מדמיע לבתיהם בלילות, ביה"ס הדו-לשוני שילדי רבים מחברי לומדים בו הוצת, וכל הסיפור לא עשה שום חשק לבקר בתערוכה עירונית, גם אם אולי ביקורתית, שבפועל מסמנת דו-קיום אקזוטי ומדומיין בלב חבית של חומר נפץ.

כניסה לכיכר הרומית

כניסה לכיכר הרומית

בן נון הגיעה לפרויקט עם כוונות טובות ולא מעט תמימות. היא חשבה למשל שאמנים פלסטינים ירצו לקחת חלק בתערוכה, והופתעה שלא נענו להזמנתה "לאפשר להם להשמיע את קולם". אפילו בין היהודים שהוזמנו היו כאלה שסירבו להשתתף מסיבות שונות, וזאת למרות מגוון האפשרויות "לתקוף את הנושא". ככלל, בשיחה איתה ניכרת אמונה יתרה בכוחה של האמנות על חשבון הכרה ביחסי כוחות. זה אמנם מעניק אמינות לדבריה ולכנות כוונותיה, אולם לא משחרר את התערוכה מן הבעיות המובנות שנאצרה לתוכן מבלי שתוכל אפילו לגרד את גבולותיהן.

אם מסתכלים על עבודת האוצרות במנותק מן ההקשר, הרי שבסך הכל "עשוי מאבן" היא תערוכה חביבה בחלל תצוגה לא שגרתי. המקום, ששימש ככניסה לעיר לפני הקמת החומה ושער שכם הנוכחי, נבנה במאה השנייה ע"י הקיסר הרומאי אדריאנוס, שוחזר בשנות ה-80 של המאה שעברה ונסגר לפני שנה. התערוכה משתלבת בו בלי למחוק את מאפייניו ובלי להיבלע על ידיהם. יש בה כמה עבודות יפות וכמה עבודות סבירות מינוס. זו לא תערוכה שתפיל את הצופה מהרגליים, אבל גם לא משהו שחורג מרמת האוצרות של רוב התערוכות הקבוצתיות בארץ. להמשך קריאה…

אשליות מתוקות

בימים האחרונים פורסמו בתקשורת הישראלית מספר מאמרים וכתבות העוסקות בשאיפת ההשתלבות של ערבים אזרחי ישראל. המאמרים מציגים סקר שמצא כי ל-70 אחוז מערביי ישראל חשוב שיפור מצבם הכלכלי־החברתי יותר מפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ויותר מ–60 אחוז מהערבים מעוניינים בכניסת הרשימה המשותפת לקואליציה.

אני לא מזלזל בצורך של אזרחים ערבים לשפר את מעמדם החברתי, הכלכלי והפוליטי, ולא חושב שיש לי זכות לשפוט את סדרי העדיפויות שלהם בנוגע למידת הזדהותם עם ערבים חסרי אזרחות המתגוררים ביהודה, שומרון ועזה. יחד עם זאת, נדמה לי שכל המאמרים שמקדמים את ההשתלבות ומצדדים בכניסה לקואליציה מציגים תמונה מוגבלת המתעלמת ממספר עובדות מרכזיות.

הראשונה נוגעת לעצם העמדת הנשאלים בסקרים בפני בחירה בין "שיפור רמת החיים" (שאיפה שניתן לפרוט בקלות לסעיפים יומיומיים ופרקטיים ברורים), לבין "פיתרון הסכסוך" (סיסמא כמעט מופשטת שפרשנותה נתונה במחלוקת הן בין שני הצדדים והן בין כל צד לבין עצמו). כפועל יוצא מהצבה לא ריאלית של בחירה בין אידיאל למציאות במקום בין שתי חלופות מציאותיות אפשריות, נמצא גם פיתרון מהיר ולא ריאלי בדמות הצטרפות לקואליציית שמאל-מרכז.

הפיתרון הזה לא ריאלי קודם כל משום שהוא לא לוקח בחשבון את כלל המשמעויות היישומיות שבצעד. מי שחושב שבלי נתניהו, ליברמן, בנט ודנון יגמרו השטיקים הלאומניים בישראל, מתעלם מהעובדה שבחסות למעלה מעשרים שנות מו"מ, רבין ופרס בנו בכל רחבי הגדה המערבית וגירשו מאות פלסטינים ללבנון, אולמרט וברק הורו על הפצצות מאסיביות בלבנון ובעזה, ואף אחד, למעט נתניהו לתקופה קצרה, לא העלה בדעתו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות.

על כן, גם אם ברור שנוכחותם של ח"כים ושרים ערבים במשרדי ממשלה ובוועדות מרכזיות יכולה לסייע רבות לבנייה, תעסוקה, חינוך, בריאות ושיפור כללי בחיי המגזר הערבי בישראל, במציאות שבה מבצעים צבאיים קטנים וגדולים, מעצרים ומאסרים ובנייה בהתנחלויות היא שגרת עבודה של כל ממשלה שכיהנה פה עוד מראשית שנות ה-90, קשה לראות רשימה ערבית שותפה למהלך כזה. במילים אחרות, כדי לצלוח חיים קואליציוניים בישראל של ימינו, הרשימה המשותפת תצטרך לבלוע צפרדעים שיהפכו אותה לתאומה של מפלגות השמאל-מרכז היהודיות ויערערו על צדקת קיומה. כי בשביל לפתח אפשרויות תעסוקה במשולש ו"לעדן" את תוכנית פראוור במקביל להפצצה אווירית ברצועת עזה, לא צריך רשימה ערבית משותפת. מספיקים קשרים טובים במפלגת העבודה.

עובדה שניה היא שבמסגרת דרדור השיח הציבורי בישראל, "השתלבות בחברה" הפכה לשם קוד ל"הזדהות עם המדינה", וזו כבר נכרכה בלא הפרד ב"תרומה למדינה", קרי גיוס לצבא ושירת התקווה. במדינה שמעמידה את ערכיה האזרחיים על יסודות לאומניים כ"כ, ספק אם משפטן כמו סלים ג'ובראן היה מתמנה לשופט עליון בימינו, שלא לדבר על שר פנים או יו"ר ועדת הכספים. מבלי להמעיט במסירותה של ההנהגה הערבית בישראל לציבור בוחריה ובפעילתה היומיומית (והלא-מסוקרת) למענם, ניתן לומר שכבר עצם העלאת השאלה האם אזרחים ערבים מעוניינים לפעול לשיפור חייהם, מביעה מצג שווא ולפיו "השתלבות" היא משהו שערבים יכולים פשוט לבחור וזהו, כך שאם רק תיווצר הזדמנות פרלמנטרית העניינים כבר יסתדרו מעצמם.

עובדה שלישית שמרחפת מעל כל הסקרים והתוכניות המשוערות היא הידיעה החותכת שאף ראש ממשלה בישראל, לא בשמאל, לא במרכז ובטח שלא בימין, לא בימי שלום ולא במלחמה, מעולם לא ביקש לצרף מפלגות ערביות לממשלתו. לא רבין ופרס, לא ברק, לא אולמרט ובטח שלא שרון ונתניהו. ספק אם הרצוג, ששינה את שם מפלגתו מ"העבודה" ל"מחנה הציוני" וכרך את גורלו בגורלה של שרה בכירה בממשלות האחראיות לטבח מצטבר של למעלה מ-3000 פלסטינים, ירצה להיות הראשון שעובר את הגדר, וגם אם ירצה, ספק אם יהיה לו את האומץ הנדרש.

כשהתקשורת מסקרת את הציבור הפלסטיני בישראל, יש לצאת מתוך המציאות הפוליטית והחברתית בארץ, ולא ליצור פנטזיות המגלגלות את נטל "ההשתלבות" בחזרה אליו.

המאמר פורסם לראשונה ב״שיחה מקומית״

 

מילה נרדפת

בסוף-השבוע הודיעה מכללת ספיר על הסרת עבודתו של גיל יפמן, "היה ערב הקיץ", מהתערוכה המדוברת "כוחה של המלה". כל עוד הסערה סביב התערוכה עסקה בחאמסת "איטבח אל-יהוד" של גל וולינץ, עמדה הנהלת המכללה מאחורי צוות בית-הספר לאמנות (מנהלת המוסד מיכל שמיר, האוצר ליאב מזרחי והאמנים). אולם מרגע שרגשות דתיים נכנסו לתמונה, הוחלט להסיר את העבודה.

בעקבות ההחלטה קראתי ביום ראשון ליתר משתתפי/ות התערוכה להסיר את עבודותיהם מהתצוגה. בסוף אותו יום בישר מזרחי שהושגה פשרה שבמסגרתה עבודתו של יפמן לא תוסר ולא תכוסה. במקום זאת ייערכו במקום הדרכות ודיונים, ומבקרים שירצו יוכלו לצפות בעבודה ללא הפרעה.

פתרון סביר, ולמעשה, במסגרת של גלריה לימודית, אולי זה היה צריך להיות הפתרון מלכתחילה. עתה, לאחר גילויי הסולידריות הנדרשים וההתנגדות לפגיעה בעבודות, להסרתן וכמובן לאיומים הרבים והנוראיים שוולינץ ויפמן חשופים להם בימים האחרונים ברשתות החברתיות, יש כמה דברים שראוי לומר על התערוכה והסערה.

1. יחצנות

הסערה התקשורתית שעוררה התערוכה לא נולדה במקרה. עבודות בוטות מאלו שמוצגות בה עוברות בדרך-כלל מתחת לרדאר. להתפתחויות האחרונות יש שתי סיבות מרכזיות. האחת היא שהימין גילה את עולם האמנות, והוא משתמש בו כזירת התנצחות ותעמולה. השנייה היא שיוזמי התערוכה, שייחלו, באופן מובן, לקצת תשומת לב תקשורתית, השתמשו בפוטנציאל הנפיץ של כמה עבודות כדי לקבל כותרות. הדבר לא נעשה באופן ציני ונבזי, אבל הוא כן מעיד על קריאה שגויה של המציאות התקשורתית, הפוליטית והבית-ספרית גם יחד.

כך, אני משער, נולד ביקור הפריוויו המיוחד של ח"כ איילת שקד, שהגיעה למקום עוד לפני הפתיחה וכתבה על כך בעמוד הפייסבוק הפופולרי שלה. אני מניח שמזרחי, שמיר ויתר האמנים/ות חשבו שהעניין ייצור קצת הייפ ולא יותר, אך גילו לתדהמתם שיש הבדל בין ויכוח פוליטי ואמנותי סוער ומבורך בתנאים שמאפשרים דיון, לבין הפיכת האמנות והצופים לכלי נשק בקרב בוץ הנערך בעיצומו של קמפיין בחירות.

בית-הספר לאמנות במכללת ספיר לא ציפה לסערה כזו, אינו ערוך להתמודד איתה וודאי שאינו זקוק למחירים שייתכן שהיא תגבה ממנו בעתיד, אבל מי שהולך לישון עם פוליטיקאית שבנתה קריירה ציבורית על הסתה, שלא יתפלא כשהוא קם בבוקר עם ביטולי הרשמה, איומים תקציביים וסטודנט טמבל יוצא שייטת ששובר לו את החאמסה.

גיל יפמן, "היה ערב הקיץ" (פרט מווידיאו)

גיל יפמן, "היה ערב הקיץ" (פרט מווידיאו)

2. פרובוקציה להמשך קריאה…

השאלה שברקע

למרות השבוע העמוס לעייפה והתוכניות הגדושות לימים הבאים, הראג ורטניאן, עורך ומייסד מגזין האמנות המקוון "הייפראלרג'יק", יושב בבית קפה בירושלים כשהוא חייכן, נינוח ושש לפתח שיחה. בימים שלפני הפגישה הספיק לבקר בשלל מוזיאונים וגלריות מקומיות כאורח משלחת בינלאומית של ארגון "ארטיס", לפגוש אמנים, אוצרים ואספנים ולהתרשם מן השדה המקומי. בהמשך השבוע יסע לאקדמיה לאמנות ברמאללה ויבקר בג'רוזלם שואו במזרח ירושלים, ולאחר מכן יחזור לניו-יורק. כששואלים אותו כיצד התרשם ממה שראה עד כה, הוא מציין את גודש היצירה ביחס לארץ הקטנה, ואת מיעוט מרכזי האמנות ללא מטרות רווח שראה, דוגמת חללי תצוגה של אמנות עכשווית וגלריות המנוהלות ע"י קבוצות אמנים.

"מעולם לא התכוונתי להיות עורך", הוא מספר בראיון שנערך בדוא"ל לאחר הפגישה. "רציתי לכתוב, אבל הבנתי שכדי לממש את החזון שהיה לי בנוגע ל"הייפראלרג'יק" אצטרך להיות העורך הראשי. אני מניח שנקלעתי לעמדה זו, אך במבט לאחור זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שעשיתי הרבה עבודות עריכה במשך השנים. למדתי תולדות האמנות, כך שכתיבה על אמנות היתה לי טבעית. לעתים קרובות אני אומר שאני בראש ובראשונה כותב, שבמקרה אוהב כתיבה על אמנות כי זה מה שמפרה את הדמיון שלי. אני אוהב גם לצלם, לעצב ולהכין קבצי GIF, ואני חושב שכל זה בא לידי ביטוי במגזין״.

הראג ורנייטן

הראג ורטניאן

הייפראלרג'יק הוקם לפני 5 שנים. מה היו מטרות המגזין כשנוסד והאם הן השתנו או התפתחו לאורך השנים?

״בהתחלה זו היתה מעבדה לרעיונות שלנו. בעלי ווקן (Veken) ואני החלטנו שאנחנו רוצים לבדוק משהו שלא מצאנו סביבנו – כתב עת דיגיטלי מקורי על אמנות. רצינו גם למצוא דרך לשלם לאנשים על עבודתם – באותה תקופה כלי תקשורת באינטרנט לא שילמו – ורצינו להוכיח משהו לאנשים שאמרו כל הזמן שאין כל דרך להתפרנס מעבודה באמנויות באינטרנט בלי פטרון עשיר, כסף ממשלתי או תמיכה כלכלית אחרת. אני שמח לומר שהם טעו״.

הייפראלרג׳יק ממומן ע״י פרסומות, ומספק כיום עבודה ל-6 עורכים וכותבים במשרה מלאה, לצד כותבים/ות פרילאנסרים ואנשי צוות נוספים. האתר מרבה לעסוק בבתי ספר לאמנות ובחיים של אמנים צעירים, תוך התמקדות בשאלות הנוגעות למצב כלכלי, יחסי עבודה, זהות ופוליטיקה.

״גדלתי במשפחה ממעמד הפועלים בטורונטו, ועד כמה שאהבתי אמנות, תמיד ידעתי שיש מכשולים כלכליים וחברתיים העומדים בפני ובפני אנשים אחרים במצבי המבקשים לעבוד בעולם האמנות״, מספר ורטניאן. ״אני חושב שאנחנו צריכים לפעול כדי להבטיח שיהיו כמה שפחות מחסומי כניסה כאלה לעולם האמנות.

״בכל מה שתלוי בנו, הייפראלרג'יק פועל להבטיח שסוגיות של מעמד, מגדר וכל זהות אחרת לא יזכו להתעלמות בדיונים על אמנות ותרבות. כמי ששייך לקהילות רבות (ארמנית, הומוסקסואלית, קנדית, סורית…), אני יודע שהרקע שלנו יכול לקבוע מה נעשה בעולם. העמדת פנים שזהות ומעמד אינן משנות היא מותרות שרבים מאיתנו לא יכולים להרשות לעצמם. חיינו מושפעים מדי יום על ידי תוויות כאלה, וגם האמנות לא יכולה להימנע מזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו מסתכלים על התמונה הכוללת ולא רק על פרט אחד״. להמשך קריאה…

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 143 שכבר עוקבים אחריו