Skip to content

כששיתוק נתפס כעמדה פוליטית

"הישרדות הגחליליות" היא מסה על דימוי ופוליטיקה בראשית המאה ה-21 מאת ז'ורז' דידי הוברמן, שיצאה לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתרגומה של מיכל ספיר. דידי-הוברמן, חוקר אמנות ואסתטיקן יהודי-צרפתי פורה, כותב במסורת של כתיבה פסימיסטית ומלנכולית השרויה תחת הילת אובדן. הטקסט, הכתוב בפיוטיות לא-אקדמית, שזור באינספור ציטוטים, אזכורים והפניות לטקסטים אופייניים של הוגים כמו בטאי, דרידה, דבור, ארנדט, אגמבן וכמובן ולטר בנימין. אולם המקור המרכזי שלו הוא בכלל במאי הקולנוע האיטלקי פייר פאולו פזוליני, שממנו לוקח דידי-הוברמן את דימוי הגחליליות המעצב את רוח הספר.

נקודת המוצא של הספר היא שתי התייחסויות של פאזוליני לגחליליות. בראשונה, שנכתבה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בשנת 1941 כשפאזוליני עוד היה סטודנט צעיר, הוא מדמה את המצב האנושי לגחליליות המנצנצות באפלה ומעידות כי גם בתקופות אפלות יש תקווה. בהתייחסות השנייה משנת 1975, פאזוליני הבמאי הבוגר כבר פחות אופטימי, והוא טוען כי הגחליליות נעלמות מן העולם ואורן העמום והמסתורי נמחק כליל ע"י אורה הבוהק ומסנוור של חברת הראווה, על מופעיה האלימים, הטכנולוגיים והטכנוקרטיים. "מה שנעלם, באורו האימתני של כוח השלטון, אינו אלא הדימוי הקלוש ביותר, או הבהובו של כוח-הנגד", כותב דידי-הוברמן בעקבותיו.

כריכת הספר

כריכת הספר

אולם הפסימיזם של דידי-הוברמן שונה מזה של פאזוליני. במובנים רבים הוא משתמש במסורת של כתיבה פסימיסטית על מנת לנסח מחשבה אופטימית דווקא, ולטעון כי גם בימים חשוכים ניתן למצוא נקודות אור. במוקד עיסוקו עומדים דימויים. באמצעות הישענות על הקביים התיאורטיים של בנימין, מציע המחבר לשוב אל הדימויים הגחליליים ובכל זאת לראות בהם אורות המנצנצים באפילה. "בלילה אין חדלים לא המבט ולא התשוקה, היודעים למצוא בו נצנוצים לא צפויים", הוא כותב.

כאמור, זו אמורה להיות מסה אופטימית, אך הקריאה בה מעוררת דיכאון. לא בגלל היאוש המכה בכל, אלא דווקא בגלל סוג התקווה שמציע המחבר. זו מבוססת על מה שמכונה בספר "פוליטיקה של הישרדויות" ו"כוח אלכסוני", מושג שמתואר כ"קהילה החשאית של 'רסיסי האנושיות'" המקדמים את "הופעתה של התשוקה כבלתי-ניתן-להכחדה בהתגלמותו". ומהו אותו דימוי גחלילי בעל כוח אלכסוני ותשוקה בלתי-ניתנת להכחדה? כדוגמא מביא דידי-הוברמן את סרטה של לורה וודינגטון משנת 2004 "Border", שצולם בסביבת מחנה הצלב האדום בסנגאט, צרפת. במחנה מוחזקים פליטים אפגנים ועירקים המבקשים נואשות לחצות את תעלת למאנש ולהגיע לאנגליה. הסרט צולם בהיחבא, כאשר מקורות האור שלו הם זרקורי השמירה וכלי רכב (מסוק, משאיות) המפטרלים באזור המחנה או נוסעים בכביש המהיר הסמוך לו. תנאי הצילום יצרו סרט אפל ומסנוור גם יחד. האור הממשטר בוהק ומכה בעיניים, ואילו מושאי הצילום חסרי המעמד מגיחים מן האפלה כשהם עמומים ומטושטשים. כך אי אפשר לזהות את הדמויות המופיעות בסרט, אך ניתן להבחין בגופיהן הנעים מן החשיכה אל האור המפקח וחוזר חלילה. להמשך קריאה…

סדר מגובב למופת

"מתווים לחצר" היא תערוכה זוגית של נחום טבת והאמן הגרמני אולף הולצאפפל. התערוכה, שמוצגת במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין-חרוד במסגרת האירועים המציינים 50 שנות קשרים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, הוצגה בגרסה שונה בקיץ במוזיאון לאמנות בבוכום, גרמניה. שתי התערוכות נאצרו על-ידי מנהלת המשכן גליה בר-אור ומנהל המוזיאון בבוכום הנס-גונתר גולינסקי. "התערוכה", כותבים האוצרים, "מאירה את המשותף בין שני האמנים, המתמודדים לשיטתם בתחושת המבוי הסתום של האמנות המודרניסטית, בהטעינם את עבודתם במתח הדיאלקטי בין 'אמנות' ו'עולם'".

החיבור בין טבת להולצאפפל משונה. השניים הם בני דורות שונים, גדלו במדינות שונות, התחנכו בצורות שונות ויוצרים עבודות שונות מאוד אלו מאלו. טבת אכן פועל במבוי הסתום של האמנות המודרניסטית, ועושה זאת כמי שהפך את החיים על ספו של המבוי לסיבה לחגיגה. לעומתו, הולצאפפל נולד ברגע שאחרי קריסת המודרנה, והוא שב לרגעים ולהבטחות מוקדמות שלה מנקודת מוצא שונה.

נחום טבת, מתוך "מתווים לחצר" במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין-חרוד (פרט)

נחום טבת, מתוך "מתווים לחצר" במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין-חרוד (פרט)

בחינת העבודות שיצר טבת מראשית דרכו ועד היום מגלה כי אף שהמבנה הפיסולי והצבעוני שלהן הולך ומסתבך, התשתית העקרונית אינה משתנה. טבת אמנם מפשיט את ההפשטה המודרניסטית מדימוייה האמורפיים/המרוחים/מושפרצים/מותכים/מיוצרים במפעל שנוצרו בכמה מרגעי השיא של המודרניזם לטובת חפצים הבנויים מדיקט וצבועים ביד, אך הוא נותר כפורמליסט עילי המתרחק זה עשרות שנים מפירוש ביוגרפי ותרבותי של עבודותיו. עובדת היותו בן קיבוץ, כמו גם חוויות אישיות וקולקטיביות אחרות שניתן, אולי, לזהות בעבודותיו, נתפסה תמיד כנספח שולי, לא מעניין, רכילותי, וכזה שספק אם יש בו מידה של רלבנטיות לחוויה הפלסטית של פסליו-מיצביו המוצבים בחללי התצוגה. להמשך קריאה…

תנועת מראה

בדצמבר 2011 ציינה קבוצת האמנות תנועה-ציבורית חמש שנות פעילות בכנס שנערך באולם הקונצרטים של מוזיאון תל-אביב ובפרפורמנס שהוצג ברחבת הכניסה למקום. האירוע (בהשתתפות הח"מ ודוברים/ות אחרים/ות), נשא את הכותרת "אמנות, פעולה, פוליטיקה", ובמרכזו הוצבה השאלה "מיהו אמן מדינה?". התיאורטיקנית אריאלה אזולאי, שהשתתפה בכנס, פתחה את דבריה בברכות לחברות/י התנועה על "חריגה מפורשת מהמסורת של 'ביקורת מוסדות' לעבר מסורת של 'התנסות במוסדות', מהביקורת כשלילה לביקורת כעמדה מחייבת".

גם משתתפים אחרים דיברו על מעמדה של האמנות כסוכנת במנגנוני כוח ועל היכולות והמגבלות הנובעות מפעולתה ככזו. אלא שבפועל, "ההתנסות במוסדות" נותרה ברובה על הנייר באותו אירוע. כשאני כותב "על הנייר" אני מתכוון להסכם השכרת האולם של מוזיאון תל-אביב. תנועה-ציבורית, שבשנת 2011 כבר היתה בעלת מוניטין ורקורד מקצועיים מקומיים ובינלאומיים, התבקשה לשלם למוזיאון דמי שכירות כאילו ערכה באולם מסיבת בר-מצווה לבנו של איש עסקים ולא פעולה אמנותית לכל דבר. שיתוף פעולה פורה של הקבוצה עם מוסדות אמנות מקומיים קטנים (המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, פסטיבל עכו) ומוסדות בינלאומיים גדולים (פסטיבל "פרפורמה" בניו-יורק, המרכז לאמנות עכשווית בוורשה ומוזיאון ואן-אבה באיינדהובן, וגם משטרת היידלברג והנהלת הקמפוס האוניברסיטאי בעיר) לא צלח כל-כך בקלות כשהגיע למוזיאון הגדול.

תנועה-ציבורית, מתוך "אוסף לאומי". צילום: כפיר בולוטין

תנועה-ציבורית, מתוך "אוסף לאומי". צילום: כפיר בולוטין

ארבע שנים והנהלה אחת אחר-כך, מהלך ה"התנסות במוסדות" של תנועה-ציבורית ומוזיאון תל-אביב הושלם עם הזמנת התנועה להציג במוזיאון (עד ה-10.12) את הפעולה "אוסף לאומי", שהפכה את חבריה מאמני-מוסד-על-הנייר לאמני-מוסד בפועל. באמצעות שחזור אירוע הכרזת המדינה בביתו של ראש עיריית תל-אביב מאיר דיזנגוף, ששימש במקביל גם אולם התצוגה הראשון של מוזיאון תל-אביב, עוסקת "אוסף לאומי" ברגע הפרדיגמטי שהפך למפגן של אמנות ולאומיות גם יחד. העבודה, נכתב באתר התנועה, "בוחנת את תפקידו המכריע של המוזיאון בהגדרתה של זהות לאומית ותרבותית ואת התלות ההדוקה בין מוסד המוזיאון למוסד המדינה ומושג הלאום". להמשך קריאה…

״דיברתי עם עצמי, היינו שניים״

"כאשר אדם נמצא במצב שבו מחיצה חוצצת בינו ובין העולם, דבר הנחשב כסימפטום של מחלות אחרות", כותב יותם ראובני בספרו 'האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן', "נדמה לו כי הוא יכול לעשות אחד משני דברים: לשבור את המחיצה, או להתנפץ עליה". אם נדרש לתאר את ספרו של ראובני במשפט אחד, ניתן לומר שהוא עוסק בשלילת האפשרות הראשונה שבמשפט, מתוך הנכחה בלתי-פוסקת של השנייה. ההתנפצות, כפי שכותב ראובני, אינה התנפצות של המחיצה, כי אם התנפצות עליה – הטחת העצמי אל הקיר בעוצמה כזו שמפוררת את הגוף המוטח לאינספור זהויות קטנות. כך מחד גיסא, מחיצות קבועות ובלתי ניתנות להזזה נעוצות ביסודותיו של הספר הזה. מאידך גיסא, כל כולו מוקדש להתחקות אחר קווי המתאר של המחיצות, דחיפתן והתנגחות בהן, תיאורן והבנתן כגורמים המטרפדים לעד את היטמעותו של המחבר בסביבתו, ובה בעת כמאפיינים המכוננים של זהותו ויצירתו.

מיהו הגוף הספרותי המוטח אל המחיצה, ואיזו מן מחיצה זו? תשובה ראשונית לשאלה ניתן למצוא בכותרת הספר. כתב אותו יותם ראובני, אך הוא נקרא כאוטוביוגרפיה של אדם אחר בשם ז'אן ריבן. זהו שם ילדותו של ראובני, שניתן לו עם לידתו ברומניה, שנים לפני שהגיע כנער לישראל. אוטוביוגרפיה היא ביוגרפיה שנכתבת ע"י מושאה. אוטוביוגרפיה שחתומה ע"י אדם שנשא פעם את שם מושאה וכיום מחזיק בשם ובזהות אחרת, מעידה, כבר בכותרתה, על פיצול אישיות. אינטלקטואל אירופאי בגוף של סופר ישראלי, או להיפך, מהגר בעל שם של צבר, או להיפך, בנו של חייט יהודי בכפר רומני המתגורר עם משפחתו בדירה קטנה באשדוד ואחר כך בת"א, או להיפך, ובעצם גם וגם. "דיברתי עם עצמי. היינו שניים, הישראלי והרומני. הם צעקו זה על זה. צרחו עלי שאביא להם משהו".

כריכת הספר

כריכת הספר

להמשך קריאה…

איש באמנותו יחיה

בשבוע שעבר פורסמה ב"הארץ" ביקורת של שני ליטמן ("האם אפשר ליצור אמנות אמיתית כשצריך אישור מהרב") על תערוכות של בוגרות המחלקה לאמנות במכללת אמונה. במסגרת הכתבה ביקשה ליטמן לבדוק בקצרה מהם סיכוייה של אמנית דתית ולרוב גם ימנית לחדור לסצינת האמנות המרכזית בישראל.

ליטמן ריאיינה, בין השאר, את צקי רוזנפלד מגלריה רוזנפלד, שטען כי "חוקי הדת לא מאפשרים למאמין לחרוג מהחוקים אותם הדת יוצרת, וזה הופך להיות אמנות מטעם. אלה לימודים שבסיכומו של דבר לא משתווים לפלורליזם, ליכולת לדבר על עירום נשי או על נטיות מיניות, דברים שהם חלק מהכלים שאמנים משתמשים בהם. אני לא אומר שדתיים לא צריכים לעשות אמנות. אבל הם נמצאים בסד נורא קשה".

אני מעריך את רוזנפלד, שמצליח לקיים במשך שנים רבות גלריה איכותית ורלבנטית. איני מתווכח פה עם פועלו כגלריסט, אלא עם העמדה שהביע, שנראית לי רווחת מאוד.

רות קסטנבאום בן דב - טבילה 2, 1996, שמן על בד, 44.32 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים

רות קסטנבאום בן דב – טבילה 2, 1996, שמן על בד, 44.32 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים

הניסיון לכרוך יצירתיות וחופש מחשבה עם חילוניות וצייתנות עם דתיות אינו עומד במבחן המציאות. החברה הדתית אכן מסתייגת מעירום, אך לכל חברה יש חוקים וטאבואים, ובכל החברות נערכים מאבקים בין פרטים או קבוצות שמבקשים למתוח את הגבולות לבין אלו שרוצים לשמר אותם. יש אנשים דתיים חריפים, רדיקליים ובעלי מחשבה עצמאית, כשם שיש חילונים שמרנים ומאובנים. אפשר לטעון, במידה רבה של צדק, שהמגזר הדתי בישראל לא הקדיש עד כה תשומת לב רבה לאמנות חזותית, וכפועל יוצא מכך לא צמחו ממנו אמנים רבים. אבל להגיד שדתיים מתקשים לעשות אמנות משום שהם נתונים במערכת חוקים, זה לפספס משהו יסודי מאוד דווקא ביחס לאמנות הלא-דתית שנוצרת פה.

אני חושב למשל על אמנים מעניינים ומוערכים מגלריה רוזנפלד, כמו תמיר צדוק, טמיר ליכטנברג, זויה צ'רקסקי, זמיר שץ, אלונה רודה ואחרים. אני אוהב את כולם, אבל לא חושב שמישהו מהם יוצר אמנות בלתי אפשרית לעיכול שעוברת על החוקים. עד כמה שזכור לי למעט עבודות בודדות, אף אחד מהם גם לא הציג עירום. לכן לא ברורה לי הבקשה של רוזנפלד להתייחס דווקא לתכנים כאלה בשעה שגם אמני הגלריה שלו בקושי עוסקים בכך, ולמעשה רוב עבודותיהם היו עומדות גם בפרשנות הלכתית מחמירה. ואם אני כבר מציין את צ'רקסקי (או את אנה לוקשבסקי), אזכיר שגם עליהן ועל אמנים אחרים יוצאי ברית-המועצות לשעבר אמרו לא פעם שהם כבולים בסד של חינוך סובייטי לאמנות אקדמיסטית, וגם במקרה הזה מתגלה שוב ושוב שיותר מאופי החינוך וגבולות החברה, חשוב כדור הלבה שמבעבע בבטנו של היוצר, והכישרון, הכלים והאומץ להביא אותו לכדי ביטוי אמנותי מעניין. להמשך קריאה…

זה לא עסק

סגנון האוצרות של רויטל בן-אשר-פרץ, אוצרת התערוכה הקבוצתית "סביבות עבודה" בביתן הלנה רובינשטיין, מבוסס על תהליכי עבודה ארוכים ומשותפים. בסוף כל מסע כזה מוצגת תערוכת תיזה שמנסה לצאת משבלונת תערוכות הנושא הקבוצתיות הדידקטיות השגורות, ולהציע מכלול חווייתי ואינטנסיבי. הסיפור עבד יפה בתערוכה "מוזיאון הטבע" שהוצגה במוזיאון פתח-תקווה ב-2009, פחות טוב ב"אוצרים בע"מ", שהוצגה במקום ב-2011, וכעת הוא מניב תערוכה רשלנית ומפוספסת. זו לא התערוכה הגרועה ביותר שהוצגה אי-פעם במוזיאון, אולם בהתחשב בזמן העבודה הממושך ובמשאבים שהוקצו לטובת הפרויקט, ניתן היה לצפות שצוות האוצרות הבכיר במוזיאון ידע לחדד את הדברים או לעצור את הכישלון הזה בזמן.

דלית שרון, "מכונת מגורים" (פרט). צילום: אלעד שריג

דלית שרון, "מכונת מגורים" (פרט). צילום: אלעד שריג

שלוש שנות העבודה על "סביבות עבודה" מסתכמות בתערוכה שאפתנית החולשת על שלושת המפלסים בביתן, כולל גרמי המדרגות והגג, בהשתתפות חמישה אמנים שמשפחותיהם מנהלות עסקים משפחתיים (רועי מרדכי, דלית שרון, רעות פרסטר, מאיר טאטי ושי רטנר). "בתקופה שבה מפעלים ועסקים משפחתיים זעירים נעלמים בהדרגה מן הנוף המקומי, נבלעים בקונגלומרטים של מגה-תעשיות ושל רשתות ענק", נכתב בטקסט הנלווה, "התערוכה ׳סביבות עבודה׳ שולחת את אמניה לעבוד בסביבות ׳נון-אמנותיות׳, לחוות אותן ולהכירן […] התערוכה היא מחווה לעולם הולך ונעלם, בעידן שבו המושג ׳עסק משפחתי׳ נמצא על סף היכחדות. העתקת 'סביבות עבודה' שונות לחלל המוזיאון, מבעד לפריזמה של האמנות העכשווית, מעלה סוגיות תרבותיות, היסטוריות ופוליטיות".

עולם הולך ונעלם, רשתות ענק, פריזמה של אמנות עכשווית, סביבות נון-אמנותיות. מלים גדולות ומבטיחות. למעשה רק שני משתתפים מתייחסים במישרין לעסקים המשפחתיים שבבעלות הוריהם. רעות פרסטר העתיקה את חנות הסדקית "קנולר אביזרי אופנה" לביתן, ורועי מרדכי יצר פסלי עץ ועבודות וידיאו שמתייחסות לנגרייה של אביו ולדמותו הגיבורה-פצועה של האב. יתר האמנים בוחנים את המושג "סביבת עבודה" בצורה יותר רחבה ופחות ממוקדת. ככל הידוע לי, משפחתו של מאיר טאטי לא הפעילה גולאג כעסק משפחתי, בעבודתה של דלית שרון אין שום עסק, וגם עבודתו של שי רטנר לא ממש עונה להגדרה. ה"עבודה" ב"סביבות עבודה", אם כך, אינה מושג המעיד על כישורים, התמחות ומיומנות, לא על פרנסה, לא על מעמד כלכלי ולא על יחסי דורות או על שאיפות אלכימיות. ה"סביבה" "בסביבות עבודה" אינה מושג גיאוגרפי, זהותי או אקולוגי, לא מחוז ילדות ולא מושא תשוקה. התוצאה היא מכלול שרירותי שבו אתר בנייה חובר לשיכון שחובר לנגרייה שחוברת לבניין מודרניסטי שחובר לחנות אופנה סיטונאית שחוברת למחנה מאסר ועבודות כפייה. להמשך קריאה…

מי כאן העדר?

במעקב אחר סערת הימים של הימים האחרונים קשה לא להשתומם ולתהות היכן נמצאת כל תרבות-הנגד שהיוצרים מוחים בשצף נגד השתקתה. שלא לדבר על תרבות-נגד במימון ממשלתי. מתי כבר הוצגה בתיאטרון גדול הצגה סרבנית ואנטי-לאומנית? מתי בפעם האחרונה הוצגה פה תערוכה שמתנגדת לכיבוש? תערוכה שמתמודדת עם מוקדי הכוח, השיטה והשלטון? כשהאמן הדרום-אפריקאי ומתנגד האפרטהייד החריף ויליאם קנטרידג׳ הציג במוזיאון ישראל, מנכ״ל המוזיאון התרפק על ״היופי שבמלנכוליה״ ביצירתו. אפילו את התערוכה של דוד ריב – אחד מאמני ההתנגדות העקביים והמפורשים ביותר שפועלים פה – טרחה האוצרת במוזיאון ת״א לרפד בציורי פרחים וצירופי מספרים גימטריים. מתי עודד קוטלר עצמו הציג יצירה שאשכרה קוראת תיגר על הנורמות והמדיניות? בתפקידו בסדרה ״אסתי המכוערת״? ב״חסמבה דור 3״? לבושתו של קוטלר איש במשרד התרבות לא באמת חושב להשתיק אותו, וגם אם כן, זה יהיה בגלל נאום הבהמות שלו מליל אמש, לא בגלל היצירה.

אני שומע את כל הקוט(ל)רים, ולמרות ההזדהות עם הסלידה ממדיניות הממשלה בכלל ומשרת התרבות בפרט, קשה להימנע מהתחושה שמעולם לא התנגדו רבים כל-כך, בקולניות גסה כל-כך, להשתקת תרבות-נגד-לא-קיימת-אצלם כל-כך. דויד גרוסמן אמר הבוקר ש"הסכנה היא שאם תהליך כזה ימשך, ואם הבידוד שלנו בעולם יגבר, ישראל תהפוך ללא יותר מכת מיליטנטית, פונדמנטליסטית". מילת המפתח פה היא "יותר". כי גרוסמן מן הסתם יודע שישראל תמיד היתה (גם) כת מיליטנטית פונדומנטליסטית, ויעידו על כך למעלה משני מיליון פלסטינים חסרי אזרחות שנתונים במשך עשרות שנים תחת משטר צבאי. ההבדל הוא שפעם היה "יותר", זאת אומרת שלצד הפעילות המיליטנטית ניתן היה לקיים פעילות תרבות "מקבילה", "עשירה" ו"מורכבת", שתסייע לרכך את המציאות שמעבר לכביש. את מידת התרומה של התרבות הזו לסיום הכיבוש ניתן לבחון דרך מספר האנשים שסירבו לשרת בצבא בעקבות הצגה בהבימה, ספר של עמוס עוז או יצירה של אוהד נהרין. בפועל, למעט מקרים ספורים רוב היצירה הביקורתית שנוצרה פה שימשה ועודנה משמשת כתוסף מזון שמסייע למערכת העיכול להתמודד עם תבשיל הפיגולים הפוליטי ולצקת ממנו יציאה מסודרת. הכיבוש לא נעים? נעשה הצגה וככה יהיה (לנו) יותר נעים. עכשיו אפשר לחזור לדפוק את הערבים. כמו שהסביר פעם ישעיהו ליבוביץ' כשנשאל כיצד הוא מסביר את נכונותם של מפקדי קורס קצינים להזמינו לדבר עם צוערים – לו היתה לי השפעה של ממש, הם לא היו מזמינים אותי. להמשך קריאה…

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 154 שכבר עוקבים אחריו