Skip to content

איש באמנותו יחיה

בשבוע שעבר פורסמה ב"הארץ" ביקורת של שני ליטמן ("האם אפשר ליצור אמנות אמיתית כשצריך אישור מהרב") על תערוכות של בוגרות המחלקה לאמנות במכללת אמונה. במסגרת הכתבה ביקשה ליטמן לבדוק בקצרה מהם סיכוייה של אמנית דתית ולרוב גם ימנית לחדור לסצינת האמנות המרכזית בישראל.

ליטמן ריאיינה, בין השאר, את צקי רוזנפלד מגלריה רוזנפלד, שטען כי "חוקי הדת לא מאפשרים למאמין לחרוג מהחוקים אותם הדת יוצרת, וזה הופך להיות אמנות מטעם. אלה לימודים שבסיכומו של דבר לא משתווים לפלורליזם, ליכולת לדבר על עירום נשי או על נטיות מיניות, דברים שהם חלק מהכלים שאמנים משתמשים בהם. אני לא אומר שדתיים לא צריכים לעשות אמנות. אבל הם נמצאים בסד נורא קשה".

אני מעריך את רוזנפלד, שמצליח לקיים במשך שנים רבות גלריה איכותית ורלבנטית. איני מתווכח פה עם פועלו כגלריסט, אלא עם העמדה שהביע, שנראית לי רווחת מאוד.

רות קסטנבאום בן דב - טבילה 2, 1996, שמן על בד, 44.32 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים

רות קסטנבאום בן דב – טבילה 2, 1996, שמן על בד, 44.32 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים

הניסיון לכרוך יצירתיות וחופש מחשבה עם חילוניות וצייתנות עם דתיות אינו עומד במבחן המציאות. החברה הדתית אכן מסתייגת מעירום, אך לכל חברה יש חוקים וטאבואים, ובכל החברות נערכים מאבקים בין פרטים או קבוצות שמבקשים למתוח את הגבולות לבין אלו שרוצים לשמר אותם. יש אנשים דתיים חריפים, רדיקליים ובעלי מחשבה עצמאית, כשם שיש חילונים שמרנים ומאובנים. אפשר לטעון, במידה רבה של צדק, שהמגזר הדתי בישראל לא הקדיש עד כה תשומת לב רבה לאמנות חזותית, וכפועל יוצא מכך לא צמחו ממנו אמנים רבים. אבל להגיד שדתיים מתקשים לעשות אמנות משום שהם נתונים במערכת חוקים, זה לפספס משהו יסודי מאוד דווקא ביחס לאמנות הלא-דתית שנוצרת פה.

אני חושב למשל על אמנים מעניינים ומוערכים מגלריה רוזנפלד, כמו תמיר צדוק, טמיר ליכטנברג, זויה צ'רקסקי, זמיר שץ, אלונה רודה ואחרים. אני אוהב את כולם, אבל לא חושב שמישהו מהם יוצר אמנות בלתי אפשרית לעיכול שעוברת על החוקים. עד כמה שזכור לי למעט עבודות בודדות, אף אחד מהם גם לא הציג עירום. לכן לא ברורה לי הבקשה של רוזנפלד להתייחס דווקא לתכנים כאלה בשעה שגם אמני הגלריה שלו בקושי עוסקים בכך, ולמעשה רוב עבודותיהם היו עומדות גם בפרשנות הלכתית מחמירה. ואם אני כבר מציין את צ'רקסקי (או את אנה לוקשבסקי), אזכיר שגם עליהן ועל אמנים אחרים יוצאי ברית-המועצות לשעבר אמרו לא פעם שהם כבולים בסד של חינוך סובייטי לאמנות אקדמיסטית, וגם במקרה הזה מתגלה שוב ושוב שיותר מאופי החינוך וגבולות החברה, חשוב כדור הלבה שמבעבע בבטנו של היוצר, והכישרון, הכלים והאומץ להביא אותו לכדי ביטוי אמנותי מעניין. להמשך קריאה…

זה לא עסק

סגנון האוצרות של רויטל בן-אשר-פרץ, אוצרת התערוכה הקבוצתית "סביבות עבודה" בביתן הלנה רובינשטיין, מבוסס על תהליכי עבודה ארוכים ומשותפים. בסוף כל מסע כזה מוצגת תערוכת תיזה שמנסה לצאת משבלונת תערוכות הנושא הקבוצתיות הדידקטיות השגורות, ולהציע מכלול חווייתי ואינטנסיבי. הסיפור עבד יפה בתערוכה "מוזיאון הטבע" שהוצגה במוזיאון פתח-תקווה ב-2009, פחות טוב ב"אוצרים בע"מ", שהוצגה במקום ב-2011, וכעת הוא מניב תערוכה רשלנית ומפוספסת. זו לא התערוכה הגרועה ביותר שהוצגה אי-פעם במוזיאון, אולם בהתחשב בזמן העבודה הממושך ובמשאבים שהוקצו לטובת הפרויקט, ניתן היה לצפות שצוות האוצרות הבכיר במוזיאון ידע לחדד את הדברים או לעצור את הכישלון הזה בזמן.

דלית שרון, "מכונת מגורים" (פרט). צילום: אלעד שריג

דלית שרון, "מכונת מגורים" (פרט). צילום: אלעד שריג

שלוש שנות העבודה על "סביבות עבודה" מסתכמות בתערוכה שאפתנית החולשת על שלושת המפלסים בביתן, כולל גרמי המדרגות והגג, בהשתתפות חמישה אמנים שמשפחותיהם מנהלות עסקים משפחתיים (רועי מרדכי, דלית שרון, רעות פרסטר, מאיר טאטי ושי רטנר). "בתקופה שבה מפעלים ועסקים משפחתיים זעירים נעלמים בהדרגה מן הנוף המקומי, נבלעים בקונגלומרטים של מגה-תעשיות ושל רשתות ענק", נכתב בטקסט הנלווה, "התערוכה ׳סביבות עבודה׳ שולחת את אמניה לעבוד בסביבות ׳נון-אמנותיות׳, לחוות אותן ולהכירן […] התערוכה היא מחווה לעולם הולך ונעלם, בעידן שבו המושג ׳עסק משפחתי׳ נמצא על סף היכחדות. העתקת 'סביבות עבודה' שונות לחלל המוזיאון, מבעד לפריזמה של האמנות העכשווית, מעלה סוגיות תרבותיות, היסטוריות ופוליטיות".

עולם הולך ונעלם, רשתות ענק, פריזמה של אמנות עכשווית, סביבות נון-אמנותיות. מלים גדולות ומבטיחות. למעשה רק שני משתתפים מתייחסים במישרין לעסקים המשפחתיים שבבעלות הוריהם. רעות פרסטר העתיקה את חנות הסדקית "קנולר אביזרי אופנה" לביתן, ורועי מרדכי יצר פסלי עץ ועבודות וידיאו שמתייחסות לנגרייה של אביו ולדמותו הגיבורה-פצועה של האב. יתר האמנים בוחנים את המושג "סביבת עבודה" בצורה יותר רחבה ופחות ממוקדת. ככל הידוע לי, משפחתו של מאיר טאטי לא הפעילה גולאג כעסק משפחתי, בעבודתה של דלית שרון אין שום עסק, וגם עבודתו של שי רטנר לא ממש עונה להגדרה. ה"עבודה" ב"סביבות עבודה", אם כך, אינה מושג המעיד על כישורים, התמחות ומיומנות, לא על פרנסה, לא על מעמד כלכלי ולא על יחסי דורות או על שאיפות אלכימיות. ה"סביבה" "בסביבות עבודה" אינה מושג גיאוגרפי, זהותי או אקולוגי, לא מחוז ילדות ולא מושא תשוקה. התוצאה היא מכלול שרירותי שבו אתר בנייה חובר לשיכון שחובר לנגרייה שחוברת לבניין מודרניסטי שחובר לחנות אופנה סיטונאית שחוברת למחנה מאסר ועבודות כפייה. להמשך קריאה…

מי כאן העדר?

במעקב אחר סערת הימים של הימים האחרונים קשה לא להשתומם ולתהות היכן נמצאת כל תרבות-הנגד שהיוצרים מוחים בשצף נגד השתקתה. שלא לדבר על תרבות-נגד במימון ממשלתי. מתי כבר הוצגה בתיאטרון גדול הצגה סרבנית ואנטי-לאומנית? מתי בפעם האחרונה הוצגה פה תערוכה שמתנגדת לכיבוש? תערוכה שמתמודדת עם מוקדי הכוח, השיטה והשלטון? כשהאמן הדרום-אפריקאי ומתנגד האפרטהייד החריף ויליאם קנטרידג׳ הציג במוזיאון ישראל, מנכ״ל המוזיאון התרפק על ״היופי שבמלנכוליה״ ביצירתו. אפילו את התערוכה של דוד ריב – אחד מאמני ההתנגדות העקביים והמפורשים ביותר שפועלים פה – טרחה האוצרת במוזיאון ת״א לרפד בציורי פרחים וצירופי מספרים גימטריים. מתי עודד קוטלר עצמו הציג יצירה שאשכרה קוראת תיגר על הנורמות והמדיניות? בתפקידו בסדרה ״אסתי המכוערת״? ב״חסמבה דור 3״? לבושתו של קוטלר איש במשרד התרבות לא באמת חושב להשתיק אותו, וגם אם כן, זה יהיה בגלל נאום הבהמות שלו מליל אמש, לא בגלל היצירה.

אני שומע את כל הקוט(ל)רים, ולמרות ההזדהות עם הסלידה ממדיניות הממשלה בכלל ומשרת התרבות בפרט, קשה להימנע מהתחושה שמעולם לא התנגדו רבים כל-כך, בקולניות גסה כל-כך, להשתקת תרבות-נגד-לא-קיימת-אצלם כל-כך. דויד גרוסמן אמר הבוקר ש"הסכנה היא שאם תהליך כזה ימשך, ואם הבידוד שלנו בעולם יגבר, ישראל תהפוך ללא יותר מכת מיליטנטית, פונדמנטליסטית". מילת המפתח פה היא "יותר". כי גרוסמן מן הסתם יודע שישראל תמיד היתה (גם) כת מיליטנטית פונדומנטליסטית, ויעידו על כך למעלה משני מיליון פלסטינים חסרי אזרחות שנתונים במשך עשרות שנים תחת משטר צבאי. ההבדל הוא שפעם היה "יותר", זאת אומרת שלצד הפעילות המיליטנטית ניתן היה לקיים פעילות תרבות "מקבילה", "עשירה" ו"מורכבת", שתסייע לרכך את המציאות שמעבר לכביש. את מידת התרומה של התרבות הזו לסיום הכיבוש ניתן לבחון דרך מספר האנשים שסירבו לשרת בצבא בעקבות הצגה בהבימה, ספר של עמוס עוז או יצירה של אוהד נהרין. בפועל, למעט מקרים ספורים רוב היצירה הביקורתית שנוצרה פה שימשה ועודנה משמשת כתוסף מזון שמסייע למערכת העיכול להתמודד עם תבשיל הפיגולים הפוליטי ולצקת ממנו יציאה מסודרת. הכיבוש לא נעים? נעשה הצגה וככה יהיה (לנו) יותר נעים. עכשיו אפשר לחזור לדפוק את הערבים. כמו שהסביר פעם ישעיהו ליבוביץ' כשנשאל כיצד הוא מסביר את נכונותם של מפקדי קורס קצינים להזמינו לדבר עם צוערים – לו היתה לי השפעה של ממש, הם לא היו מזמינים אותי. להמשך קריאה…

כשהשמנת מנסה לשמור על החתול

ספק אם ראש הממשלה התכוון לכך, אבל כשהוא מינה את מירי רגב לעמוד בראש משרד התרבות, הוא העניק לה קמפיין חינמי של קדנציה שלמה. לו היתה מקבלת משרד "חברתי" כפי שביקשה, היתה רגב נקברת במשך שנה בסוגיות סקסיות כמו חולים ששוכבים במסדרונות, שביתה בלשכות התעסוקה או תת-סעיפי רגולציה ברשות המקרקעין, מכריזה כעבור שנה של עסקנות מסדרונות אפרורית על רפורמה שאף אחד חוץ מאנשי המקצוע לא היה מבין, ושממילא היתה נקברת חודשיים טרם יישומה עקב הקדמת הבחירות.

במקום כאב הראש הזה קיבלה רגב במה קבועה בשיתוף פעולה מלא של מתנגדיה. כל מה שהיא צריכה לעשות כשרת התרבות זה לנאום נאום ברכה שבועי קצר בפתיחת אירוע תרבות זה או אחר, שבעקבותיו יקום הקולנוען/משורר/דוקטורנט התורן, יצעק "בוז" ו"פשיזם", יקבל 200 לייקים מחברים בפייסבוק וכותרת משנה ב"הארץ", ועל הדרך יקדם את רגב עוד מקום אחד בפריימריז. העובדה שכמעט שום דבר מההצהרות הלוחמניות של רגב לא יתממש כלל אינה רלבנטית לסיפור. היועץ המשפטי יאסור עליה לבטל את תקציב תיאטרון הילדים שהקים נורמן עיסא? אדרבא. עכשיו אפשר לחזור ולהאשים את מערכת המשפט הסמולנית בחתרנות אנטי-ישראלית.

בזמן כתיבת שורות אלה אני שם לב שארגון V15, הזכור לטובה מהניצחון המהמם של השמאל בבחירות האחרונות, כבר יצא בקמפיין "התרבות היא של כולם", והוא מפיץ ברשת איורים של צעירים תל-אביבים שמבריחים מתחת לאפם של שוטרים ספרים של דויד גרוסמן. בו-הו. בזמנו נטען ש-V15 ממומן על-ידי מפלגות האופוזיציה, אולם כשמתבוננים בשלומיאליות וחוסר המודעות העצמית של הארגון, קשה שלא לתהות אם אין מדובר בחפרפרת ימנית שנשתלה כדי לגרום לשמאל לעשות מעצמו צחוק.  בקרוב בוז'י (רואה ערבים דרך כוונות) הרצוג בטח יפרסם סטטוס שמתריע על התנהלות כוחנית ומפלה של השרה, יאיר (זועביז) לפיד יכתוב ב"ידיעות אחרונות" "טור אורח" על התרבות העשירה והפלורליסטית שספג בבית אבא, וככה עד הבחירות הבאות רגב כבר תהיה שרת החינוך. להמשך קריאה…

שחרור מגיהנום השעמום

בעשורים האחרונים מתפתחת ברחבי העולם תנועה מגוונת של ניאו-חסידות; מרבי נחמן לאושו, מקרליבך לחב"ד ולזרמי ניו-אייג' יהודיים ולא-יהודיים. כל אחד מן הזרמים שהוזכרו שונה מהאחרים, אך לכולם משותפות ההשראה ההיסטורית שיצרו התפתחותה המפתיעה של יהדות מזרח אירופה וצורות הפולחן, הקהילה והקשר עם האל שכוננה.

קשה להפריז בעוצמת השפעתה של החסידות על התפתחותה של יהדות זמננו. בשלהי המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18, אחרי עוד גל גזירות והתעמרות, לנוכח איומי ההשכלה והחילון מכאן והשבתאות מכאן, נזקקו יהודי מזרח אירופה למענה שקהילת הלומדים הקטנה והמסוגרת התקשתה לספק. המאמינים, אנשים פשוטים ברובם, חיפשו קשר מסוג חדש עם האל והמסורת; קשר אישי יותר, שיהיה בלתי אמצעי ולא מופשט ומוכתב מראש; רוחני ופסיכולוגיסטי יותר מאשר הלכתי וחמור סבר. רבי ישראל בן-שרה, הידוע בשם הבעל-שם-טוב (הבעש"ט), יצר את ראשיתו של הקשר הזה. סיפוריו, כמו גם סיפורים חסידיים אחרים שקובצו בספר "ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום", שיצא עתה בעריכת המשורר בנימין שבילי, היו אחת הדרכים לכונן את הקשר המחודש, לשמרו ולפתחו.

שבילי רואה בתנועת החסידות את ראשיתו של האקזיסטנציאליזם היהודי, המעמיד את היחיד ואת אמונתו במרכז החוויה הדתית. את טענתו הוא מדגים באמצעות הסיפור שממנו נלקחה כותרת הספר, על שריפת הגיהנום ביום לידתו של הבעש"ט. על-פי הסיפור הקצרצר, הפתרון שמצאו "האדריכלים של מעלה" לשריפה לא היה גיהנום חדש, אלא דווקא גן-עדן חדש. את הגיהנום העבירו אל גן-העדן הישן. הגיהנום, טוען שבילי בעקבות הסיפור, אינו התופת שדימוייה עולים מיד בראשו של הקורא, אלא מקום שפרח בעבר אך התיישן עם השנים והפך למאובן ומשעמם. את היציאה מגיהנום השעמום, אם כן, יש לבצע באמצעות שחרור. לא שחרור מן הדת, אלא מקבעונותיה: ויתור על צייתנות סגפנית לטובת אמונה חווייתית גועשת במסגרת דתית שאינה חוששת מן התשוקה והשמחה, אך גם לא מן הצער והסבל. שני הצדדים מרכיבים את נפש האדם ומעצבים את חייו. על כן, חוויה דתית עמוקה ומלאה צריכה להכיל ולהתמודד עם שניהם.

כריכת הספר

כריכת הספר

להמשך קריאה…

האמן שחיפש את צלו

עיון בביוגרפיה האמנותית של אריה אלואיל, שתערוכתו המקיפה "אות, דמות, נוף" מוצגת כעת במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד, מגלה שבעשור האחרון הציג האמן 4 תערוכות יחיד והשתתף ב-5 תערוכות קבוצתיות. אלו מצטרפות ל-12 תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בהשתתפות אלואיל, שהוצגו מאז 1967 – שנת פטירתו. שמו של אלואיל אינו מוכר לרבים. אף שהיה פעיל כצייר, כמאייר, כעסקן אמנות שהיה ממקימי מוזיאון ת"א, המדרשה לאמנות ואגודת הציירים והפסלים, ובראשית דרכו גם במנהיג חברתי, האמן יליד גליציה מעולם לא הפך לדמות מרכזית בעולם האמנות המקומי. סקירת הביוגרפיה מלמדת שגם נוכחות קבועה בתערוכות במהלך חיי האמן ולאחר מותו אינה מחסנת משיכחה.

אריה אלואיל - נוף, שנות החמישים. שמן על נייר

אריה אלואיל – נוף, שנות החמישים. שמן על נייר

התערוכה החדשה שאצרה גליה בר אור, והקטלוג המקיף שמלווה אותה, מקדישים את הפרק הפותח לקורותיו של אלואיל בגרעין השומר הצעיר שהתיישב בביתניה עילית בשנת 1920. הגרעין התייחד בפעילות תרבותית ואינטלקטואלית שבאה לידי ביטוי הן בקריאה ודיונים אל תוך הלילה, והן בהחלטה שלא לבסס את ההתיישבות על מוסדות ומסגרות אלא על חברה חופשית. בין חבריו היה גם מאיר יערי, ממנהיגי תנועת השומר הצעיר. מסיבות שונות הניסיון, מין חיבור בוהמייני-אנרכיסטי-סוציאליסטי ייחודי, לא צלח, והתנועות הקיבוציות אימצו במהרה מודלים דוגמטיים יותר. חייו הקצרים של הגרעין הותירו אותו כהצעה רדיקלית שהפכה למיתולוגיה ואף זכתה לימים לעיבוד ספרותי במחזהו של יהושע סובול "ליל העשרים". במאמר מוסגר אפשר לציין כי גם התערוכות של עודד הירש והילה בן ארי, שמוצגות במוזיאון לצד תערוכתו של אלואיל, עוסקות במתח בין היחיד לקבוצה, בניסיונות לגייס את הקבוצה לפעילות שתכליתה לא תמיד ברורה, ובסכנת הקריסה האדריכלית, הגופנית, הרוחנית או החברתית המרחפת כל הזמן מעל. הירש הזמין את ילדי הקיבוץ לבנות איתו מערכת של מחילות בוץ הבוקעות מקירות המוזיאון ומרחפות באולם. בן ארי צילמה בתל סמוך עבודת וידאו תיאטרלית המציעה פרשנות למחזה ״תובל קין״, שכתב נחום בנארי, אחי סבה, ועוסק גם הוא בעבודה, התיישבות והיחסים בין הפרטים – גברים ונשים על כל המשתמע מכך – שיוצרים אותה. להמשך קריאה…

שתיקת האוצרות

הרוחות סוערות בימים האחרונים, בעקבות פרסום אשכול התערוכות שייפתח במוזיאון חיפה בשבוע הבא, חודשים אחדים לאחר פיטוריה המפתיעים של האוצרת הראשית לאה אביר ופרסום עצומת אנשי אמנות הקוראת להחרים את המוסד כל עוד לא יסדיר נהלי עבודה מקצועיים והוגנים. אמנים ואמניות העומדים להציג במקום מתוארים כשוברי שביתה אופורטוניסטים וחסרי סולידריות, כמי שפוגעים במאבק שאמור להיות גם מאבקם, ומוותרים על עמדה וכבוד מקצועי תמורת הזדמנות תצוגה.

אני תומך בחרם על מוזיאון חיפה. חתמתי על העצומה ולכן לא אבקר במוזיאון, לא אכתוב על התערוכות המוצגות בו ולא אשתתף בפעילויות המתקיימות בו. בניגוד לדברי מגיבים שונים, אני גם לא חושב שחרם הוא צעד אלים או חריף במיוחד. עבודה של אמנים ואוצרים עם מוזיאון מבוססת על שיתוף פעולה וכבוד הדדי. אם מוסד אמנות מנוהל במשך שנים בצורה לא ראויה, אם העבודה המקצועית שלו נפגעת באופן עקבי ושיטתי ואם הוא מגלה יחס מזלזל כלפי אנשי מקצוע, המקום אינו ראוי לשיתוף פעולה של אנשי אמנות. במקום לצקצק על "אלימות" אפשר לברך על היכולת – החלקית, מתברר – של קהילת האמנות להתאגד, למחות ולקדם טיפול בנושאים הציבוריים הנוגעים לה. ראוי גם לגנות את הלעג הכוחני של הנהלת המוזיאון לקהילת האמנות, לעג שבא לידי ביטוי, בין השאר, בעקיפת החרם באמצעות פנייה לאמנים ישראלים המתגוררים בניו-יורק ואינם מעורים בנעשה בזירה המקומית.

יחד עם זאת אני חושב שהביקורת החריפה שמופנית כעת לאמנים המשתתפים בתערוכות שייפתחו בשבוע הבא נגועה בחוסר הגינות. לא משום שכמה מהם כלל לא ידעו על החרם, לא משום שכמה מהם מיוצגים בעבודות מאוספים פרטיים שאינם נתונים לשליטתם, וגם לא מפני שהאחריות מגולגלת שוב לפתחם של אמנים הנמצאים לא פעם בתחתית שרשרת המזון (ובמיוחד כשרוב האמנים המדוברים אינם כאלה שמחוברים למוקדי כוח משמעותיים). להמשך קריאה…

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 146 שכבר עוקבים אחריו