Skip to content

הריבונות הראשית

מחשבות לא לגמרי מגובשות בעקבות צפייה בסרטו של רינו צרור "זו לא ארצנו, זו ארצו"

סרטו המעניין של צרור (קישור) עוסק בזרמים חדשים בציונות (והפוסט-ציונות) הדתית בישראל ובזיקתם למקום. מבלי להתייחס לעניין במישרין, הסרט מזהה נקודה קריטית בשינויים במארג יחסי הכוחות בארץ. אני לא מתכוון לעיסוק בהגברת שליטת הציונות הדתית במנגנוני הכוח של המדינה, אלא להצגת שני צירים שמושרשים בחברה הישראלית בצורה עמוקה ורחבה, כשלמרות – ואולי בגלל – שהם מערערים על חלוקות מקובלות, כמעט לא מדברים עליהם.

ישראל אף פעם לא היתה מדינה חילונית. זה לא קרה בגלל שהדתיים הפריעו לה להיות כזו, אלא משום שהתיאולוגיה הציונית מעולם לא באמת ביקשה להיות כזו. זו לא טענה חדשה ואני לא הראשון שמעלה אותה. מה שחדש הוא שבזכות הלאומנות הפולקיסטית והדתית הגלויה שחודרת בשנים האחרונות מהשוליים למרכז, הפער בין ישראל המוצהרת לזו שמקננת עמוק בפנים הולך ומצטמצם, הסמוי והמודחק הופכים גלויים ומפורשים, וישראל הולכת ונעשית דומה יותר לעצמה. ב"עצמה" אני מתכוון לכך שאם בעבר הוגדרה ישראל כמדינה חילונית שיש בה גם דתיים, הרי שהולך ומתבהר שזו מדינה דתית לכל דבר, שלאנשים המתגוררים בה יש דרכים שונות לקיים את מנהגיהם. קרא עוד…

אבן יהודה

התלבטתי אם לבקר בתערוכה "עשוי מאבן" המוצגת בכיכר הרומית מתחת לשער שכם בירושלים. התערוכה, שנאצרה על ידי טלי בן נון במסגרת אירועי "מנופים" בירושלים, נפתחה בחודש אוקטובר, בתום קיץ מדמם ובמקביל להתגברות האלימות הפיראטית והממוסדת בירושלים. חוסר הרצון שלי לבקר בתערוכה לא נבע במקרה זה מחרם עקרוני. אחד מפיגועי הדריסה בוצע בצומת בו עברתי כמה שעות לפני כן, אנשים שאני מכיר סופגים השפרצות בואש וגז מדמיע לבתיהם בלילות, ביה"ס הדו-לשוני שילדי רבים מחברי לומדים בו הוצת, וכל הסיפור לא עשה שום חשק לבקר בתערוכה עירונית, גם אם אולי ביקורתית, שבפועל מסמנת דו-קיום אקזוטי ומדומיין בלב חבית של חומר נפץ.

כניסה לכיכר הרומית

כניסה לכיכר הרומית

בן נון הגיעה לפרויקט עם כוונות טובות ולא מעט תמימות. היא חשבה למשל שאמנים פלסטינים ירצו לקחת חלק בתערוכה, והופתעה שלא נענו להזמנתה "לאפשר להם להשמיע את קולם". אפילו בין היהודים שהוזמנו היו כאלה שסירבו להשתתף מסיבות שונות, וזאת למרות מגוון האפשרויות "לתקוף את הנושא". ככלל, בשיחה איתה ניכרת אמונה יתרה בכוחה של האמנות על חשבון הכרה ביחסי כוחות. זה אמנם מעניק אמינות לדבריה ולכנות כוונותיה, אולם לא משחרר את התערוכה מן הבעיות המובנות שנאצרה לתוכן מבלי שתוכל אפילו לגרד את גבולותיהן.

אם מסתכלים על עבודת האוצרות במנותק מן ההקשר, הרי שבסך הכל "עשוי מאבן" היא תערוכה חביבה בחלל תצוגה לא שגרתי. המקום, ששימש ככניסה לעיר לפני הקמת החומה ושער שכם הנוכחי, נבנה במאה השנייה ע"י הקיסר הרומאי אדריאנוס, שוחזר בשנות ה-80 של המאה שעברה ונסגר לפני שנה. התערוכה משתלבת בו בלי למחוק את מאפייניו ובלי להיבלע על ידיהם. יש בה כמה עבודות יפות וכמה עבודות סבירות מינוס. זו לא תערוכה שתפיל את הצופה מהרגליים, אבל גם לא משהו שחורג מרמת האוצרות של רוב התערוכות הקבוצתיות בארץ. קרא עוד…

אשליות מתוקות

בימים האחרונים פורסמו בתקשורת הישראלית מספר מאמרים וכתבות העוסקות בשאיפת ההשתלבות של ערבים אזרחי ישראל. המאמרים מציגים סקר שמצא כי ל-70 אחוז מערביי ישראל חשוב שיפור מצבם הכלכלי־החברתי יותר מפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ויותר מ–60 אחוז מהערבים מעוניינים בכניסת הרשימה המשותפת לקואליציה.

אני לא מזלזל בצורך של אזרחים ערבים לשפר את מעמדם החברתי, הכלכלי והפוליטי, ולא חושב שיש לי זכות לשפוט את סדרי העדיפויות שלהם בנוגע למידת הזדהותם עם ערבים חסרי אזרחות המתגוררים ביהודה, שומרון ועזה. יחד עם זאת, נדמה לי שכל המאמרים שמקדמים את ההשתלבות ומצדדים בכניסה לקואליציה מציגים תמונה מוגבלת המתעלמת ממספר עובדות מרכזיות.

הראשונה נוגעת לעצם העמדת הנשאלים בסקרים בפני בחירה בין "שיפור רמת החיים" (שאיפה שניתן לפרוט בקלות לסעיפים יומיומיים ופרקטיים ברורים), לבין "פיתרון הסכסוך" (סיסמא כמעט מופשטת שפרשנותה נתונה במחלוקת הן בין שני הצדדים והן בין כל צד לבין עצמו). כפועל יוצא מהצבה לא ריאלית של בחירה בין אידיאל למציאות במקום בין שתי חלופות מציאותיות אפשריות, נמצא גם פיתרון מהיר ולא ריאלי בדמות הצטרפות לקואליציית שמאל-מרכז.

הפיתרון הזה לא ריאלי קודם כל משום שהוא לא לוקח בחשבון את כלל המשמעויות היישומיות שבצעד. מי שחושב שבלי נתניהו, ליברמן, בנט ודנון יגמרו השטיקים הלאומניים בישראל, מתעלם מהעובדה שבחסות למעלה מעשרים שנות מו"מ, רבין ופרס בנו בכל רחבי הגדה המערבית וגירשו מאות פלסטינים ללבנון, אולמרט וברק הורו על הפצצות מאסיביות בלבנון ובעזה, ואף אחד, למעט נתניהו לתקופה קצרה, לא העלה בדעתו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות.

על כן, גם אם ברור שנוכחותם של ח"כים ושרים ערבים במשרדי ממשלה ובוועדות מרכזיות יכולה לסייע רבות לבנייה, תעסוקה, חינוך, בריאות ושיפור כללי בחיי המגזר הערבי בישראל, במציאות שבה מבצעים צבאיים קטנים וגדולים, מעצרים ומאסרים ובנייה בהתנחלויות היא שגרת עבודה של כל ממשלה שכיהנה פה עוד מראשית שנות ה-90, קשה לראות רשימה ערבית שותפה למהלך כזה. במילים אחרות, כדי לצלוח חיים קואליציוניים בישראל של ימינו, הרשימה המשותפת תצטרך לבלוע צפרדעים שיהפכו אותה לתאומה של מפלגות השמאל-מרכז היהודיות ויערערו על צדקת קיומה. כי בשביל לפתח אפשרויות תעסוקה במשולש ו"לעדן" את תוכנית פראוור במקביל להפצצה אווירית ברצועת עזה, לא צריך רשימה ערבית משותפת. מספיקים קשרים טובים במפלגת העבודה.

עובדה שניה היא שבמסגרת דרדור השיח הציבורי בישראל, "השתלבות בחברה" הפכה לשם קוד ל"הזדהות עם המדינה", וזו כבר נכרכה בלא הפרד ב"תרומה למדינה", קרי גיוס לצבא ושירת התקווה. במדינה שמעמידה את ערכיה האזרחיים על יסודות לאומניים כ"כ, ספק אם משפטן כמו סלים ג'ובראן היה מתמנה לשופט עליון בימינו, שלא לדבר על שר פנים או יו"ר ועדת הכספים. מבלי להמעיט במסירותה של ההנהגה הערבית בישראל לציבור בוחריה ובפעילתה היומיומית (והלא-מסוקרת) למענם, ניתן לומר שכבר עצם העלאת השאלה האם אזרחים ערבים מעוניינים לפעול לשיפור חייהם, מביעה מצג שווא ולפיו "השתלבות" היא משהו שערבים יכולים פשוט לבחור וזהו, כך שאם רק תיווצר הזדמנות פרלמנטרית העניינים כבר יסתדרו מעצמם.

עובדה שלישית שמרחפת מעל כל הסקרים והתוכניות המשוערות היא הידיעה החותכת שאף ראש ממשלה בישראל, לא בשמאל, לא במרכז ובטח שלא בימין, לא בימי שלום ולא במלחמה, מעולם לא ביקש לצרף מפלגות ערביות לממשלתו. לא רבין ופרס, לא ברק, לא אולמרט ובטח שלא שרון ונתניהו. ספק אם הרצוג, ששינה את שם מפלגתו מ"העבודה" ל"מחנה הציוני" וכרך את גורלו בגורלה של שרה בכירה בממשלות האחראיות לטבח מצטבר של למעלה מ-3000 פלסטינים, ירצה להיות הראשון שעובר את הגדר, וגם אם ירצה, ספק אם יהיה לו את האומץ הנדרש.

כשהתקשורת מסקרת את הציבור הפלסטיני בישראל, יש לצאת מתוך המציאות הפוליטית והחברתית בארץ, ולא ליצור פנטזיות המגלגלות את נטל "ההשתלבות" בחזרה אליו.

המאמר פורסם לראשונה ב״שיחה מקומית״

 

מילה נרדפת

בסוף-השבוע הודיעה מכללת ספיר על הסרת עבודתו של גיל יפמן, "היה ערב הקיץ", מהתערוכה המדוברת "כוחה של המלה". כל עוד הסערה סביב התערוכה עסקה בחאמסת "איטבח אל-יהוד" של גל וולינץ, עמדה הנהלת המכללה מאחורי צוות בית-הספר לאמנות (מנהלת המוסד מיכל שמיר, האוצר ליאב מזרחי והאמנים). אולם מרגע שרגשות דתיים נכנסו לתמונה, הוחלט להסיר את העבודה.

בעקבות ההחלטה קראתי ביום ראשון ליתר משתתפי/ות התערוכה להסיר את עבודותיהם מהתצוגה. בסוף אותו יום בישר מזרחי שהושגה פשרה שבמסגרתה עבודתו של יפמן לא תוסר ולא תכוסה. במקום זאת ייערכו במקום הדרכות ודיונים, ומבקרים שירצו יוכלו לצפות בעבודה ללא הפרעה.

פתרון סביר, ולמעשה, במסגרת של גלריה לימודית, אולי זה היה צריך להיות הפתרון מלכתחילה. עתה, לאחר גילויי הסולידריות הנדרשים וההתנגדות לפגיעה בעבודות, להסרתן וכמובן לאיומים הרבים והנוראיים שוולינץ ויפמן חשופים להם בימים האחרונים ברשתות החברתיות, יש כמה דברים שראוי לומר על התערוכה והסערה.

1. יחצנות

הסערה התקשורתית שעוררה התערוכה לא נולדה במקרה. עבודות בוטות מאלו שמוצגות בה עוברות בדרך-כלל מתחת לרדאר. להתפתחויות האחרונות יש שתי סיבות מרכזיות. האחת היא שהימין גילה את עולם האמנות, והוא משתמש בו כזירת התנצחות ותעמולה. השנייה היא שיוזמי התערוכה, שייחלו, באופן מובן, לקצת תשומת לב תקשורתית, השתמשו בפוטנציאל הנפיץ של כמה עבודות כדי לקבל כותרות. הדבר לא נעשה באופן ציני ונבזי, אבל הוא כן מעיד על קריאה שגויה של המציאות התקשורתית, הפוליטית והבית-ספרית גם יחד.

כך, אני משער, נולד ביקור הפריוויו המיוחד של ח"כ איילת שקד, שהגיעה למקום עוד לפני הפתיחה וכתבה על כך בעמוד הפייסבוק הפופולרי שלה. אני מניח שמזרחי, שמיר ויתר האמנים/ות חשבו שהעניין ייצור קצת הייפ ולא יותר, אך גילו לתדהמתם שיש הבדל בין ויכוח פוליטי ואמנותי סוער ומבורך בתנאים שמאפשרים דיון, לבין הפיכת האמנות והצופים לכלי נשק בקרב בוץ הנערך בעיצומו של קמפיין בחירות.

בית-הספר לאמנות במכללת ספיר לא ציפה לסערה כזו, אינו ערוך להתמודד איתה וודאי שאינו זקוק למחירים שייתכן שהיא תגבה ממנו בעתיד, אבל מי שהולך לישון עם פוליטיקאית שבנתה קריירה ציבורית על הסתה, שלא יתפלא כשהוא קם בבוקר עם ביטולי הרשמה, איומים תקציביים וסטודנט טמבל יוצא שייטת ששובר לו את החאמסה.

גיל יפמן, "היה ערב הקיץ" (פרט מווידיאו)

גיל יפמן, "היה ערב הקיץ" (פרט מווידיאו)

2. פרובוקציה קרא עוד…

השאלה שברקע

למרות השבוע העמוס לעייפה והתוכניות הגדושות לימים הבאים, הראג ורטניאן, עורך ומייסד מגזין האמנות המקוון "הייפראלרג'יק", יושב בבית קפה בירושלים כשהוא חייכן, נינוח ושש לפתח שיחה. בימים שלפני הפגישה הספיק לבקר בשלל מוזיאונים וגלריות מקומיות כאורח משלחת בינלאומית של ארגון "ארטיס", לפגוש אמנים, אוצרים ואספנים ולהתרשם מן השדה המקומי. בהמשך השבוע יסע לאקדמיה לאמנות ברמאללה ויבקר בג'רוזלם שואו במזרח ירושלים, ולאחר מכן יחזור לניו-יורק. כששואלים אותו כיצד התרשם ממה שראה עד כה, הוא מציין את גודש היצירה ביחס לארץ הקטנה, ואת מיעוט מרכזי האמנות ללא מטרות רווח שראה, דוגמת חללי תצוגה של אמנות עכשווית וגלריות המנוהלות ע"י קבוצות אמנים.

"מעולם לא התכוונתי להיות עורך", הוא מספר בראיון שנערך בדוא"ל לאחר הפגישה. "רציתי לכתוב, אבל הבנתי שכדי לממש את החזון שהיה לי בנוגע ל"הייפראלרג'יק" אצטרך להיות העורך הראשי. אני מניח שנקלעתי לעמדה זו, אך במבט לאחור זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שעשיתי הרבה עבודות עריכה במשך השנים. למדתי תולדות האמנות, כך שכתיבה על אמנות היתה לי טבעית. לעתים קרובות אני אומר שאני בראש ובראשונה כותב, שבמקרה אוהב כתיבה על אמנות כי זה מה שמפרה את הדמיון שלי. אני אוהב גם לצלם, לעצב ולהכין קבצי GIF, ואני חושב שכל זה בא לידי ביטוי במגזין״.

הראג ורנייטן

הראג ורטניאן

הייפראלרג'יק הוקם לפני 5 שנים. מה היו מטרות המגזין כשנוסד והאם הן השתנו או התפתחו לאורך השנים?

״בהתחלה זו היתה מעבדה לרעיונות שלנו. בעלי ווקן (Veken) ואני החלטנו שאנחנו רוצים לבדוק משהו שלא מצאנו סביבנו – כתב עת דיגיטלי מקורי על אמנות. רצינו גם למצוא דרך לשלם לאנשים על עבודתם – באותה תקופה כלי תקשורת באינטרנט לא שילמו – ורצינו להוכיח משהו לאנשים שאמרו כל הזמן שאין כל דרך להתפרנס מעבודה באמנויות באינטרנט בלי פטרון עשיר, כסף ממשלתי או תמיכה כלכלית אחרת. אני שמח לומר שהם טעו״.

הייפראלרג׳יק ממומן ע״י פרסומות, ומספק כיום עבודה ל-6 עורכים וכותבים במשרה מלאה, לצד כותבים/ות פרילאנסרים ואנשי צוות נוספים. האתר מרבה לעסוק בבתי ספר לאמנות ובחיים של אמנים צעירים, תוך התמקדות בשאלות הנוגעות למצב כלכלי, יחסי עבודה, זהות ופוליטיקה.

״גדלתי במשפחה ממעמד הפועלים בטורונטו, ועד כמה שאהבתי אמנות, תמיד ידעתי שיש מכשולים כלכליים וחברתיים העומדים בפני ובפני אנשים אחרים במצבי המבקשים לעבוד בעולם האמנות״, מספר ורטניאן. ״אני חושב שאנחנו צריכים לפעול כדי להבטיח שיהיו כמה שפחות מחסומי כניסה כאלה לעולם האמנות.

״בכל מה שתלוי בנו, הייפראלרג'יק פועל להבטיח שסוגיות של מעמד, מגדר וכל זהות אחרת לא יזכו להתעלמות בדיונים על אמנות ותרבות. כמי ששייך לקהילות רבות (ארמנית, הומוסקסואלית, קנדית, סורית…), אני יודע שהרקע שלנו יכול לקבוע מה נעשה בעולם. העמדת פנים שזהות ומעמד אינן משנות היא מותרות שרבים מאיתנו לא יכולים להרשות לעצמם. חיינו מושפעים מדי יום על ידי תוויות כאלה, וגם האמנות לא יכולה להימנע מזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו מסתכלים על התמונה הכוללת ולא רק על פרט אחד״. קרא עוד…

הוראת קבע

לאחר שלוש שנות תצוגה, ננעלה בסוף-השבוע תערוכת האמנות הישראלית הקבועה במוזיאון תל-אביב. בעוד חודש תיפתח במקום תערוכת קבע חדשה באוצרות אלן גינתון. בשעת ביקור עם סטודנטים במקום ביום שישי בבוקר, כמה פסלים כבר הוצאו מאחד האולמות וכמה ממקרני הווידיאו (למשל בעבודות של אהד מרומי וטליה קינן) לא פעלו. חבל. היה אפשר לחכות ליום ראשון עם הקיפולים.

אבל לשם שינוי, אני לא רוצה (רק) לקטר, אלא (גם) לשבח. עד לפני ארבע שנים לא הוצגה באף מוזיאון בישראל תערוכה היסטורית קבועה של אמנות ישראלית. ב-2010 נפתחה תערוכת הקבע הראשונה במוזיאון ישראל המחודש (באוצרות יגאל צלמונה ואמיתי מנדלסון), ושנה לאחר מכן תערוכת קבע נוספת באגף החדש של מוזיאון תל-אביב (באוצרות אלן גינתון). על שתי התערוכות כבר נאמרו ונכתבו שלל ביקורות שעסקו בבחירות של יצירות ספציפיות ובמכלול העבודות, בפוליטיות המרוככת של התערוכות, בחיזוק ההגמוני של מוסדות ותיקים המאשררים את עצמם ואת טעמם, ועוד.

אולם נניח לרגע בצד את הביקורת ונתמקד בעצם הצגת התערוכות. אצירת תערוכה היסטורית של אמנות ישראלית היא מלאכה קשה, מרתקת וכפוית טובה, הדורשת זמן עבודה ממושך, פשרות כואבות ומשאבים רבים. שני המוזיאונים הקצו לכל תערוכה שלושה אולמות, על כלל אנשי הצוות והתקציבים הנדרשים להקמתם ותחזוקתם השוטפת. העבודה על תערוכת הקבע שמוצגת במוזיאון ישראל ארכה שלוש שנים, והדבר ניכר באוצרות ההרמטית שלה, שמקשה על עריכת שינויים ומרחיקה את הסיכויים להחלפתה בעתיד הקרוב. העבודה על התערוכה במוזיאון תל-אביב נעשתה בחופזה יחסית, בעקבות מותו של פרופ' מוטי עומר חודשים אחדים לפני הפתיחה, כשבמקביל לצורך לאצור מבחר עבודות ראוי בזמן קצר, נאלצה גינתון להתמודד עם מגבלת מקום שנבעה מהחלטת הההנהלה "לתת לבניין לדבר" בשנים הראשונות, ולא להגדיל את שטח התלייה באמצעות חלוקת האולמות על-ידי קירות פנימיים.

יאיר גרבוז, "אמנות ישראלית איחוד/אמנות ישראלית מאוחד", 2002, אקריליק, עפרונות וספריי על דיקט (הציור הוצג בעבר בתערוכת האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב)

יאיר גרבוז, "אמנות ישראלית איחוד/אמנות ישראלית מאוחד", 2002, אקריליק, עפרונות וספריי על דיקט (הציור הוצג בעבר בתערוכת האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב)

קרא עוד…

לדבר על צילום בזמנים חשוכים

״בלילה מתחילים להגיע דיווחים על התקפות מילוליות בוטות ומאוחר יותר אנחנו שומעים שהיו גם מכות. צפירה שטרן מספרת שהוכתה בראשה במקל אך היא בריאה ושלמה. בסרטונים מהאירוע רואים התפרעויות וקללות, ואיש עם מגאפון מבטיח לסגור איתנו חשבון בהמשך״. דיווח מאירוע של ״ערב רב״ בבית הנסן, אמש. כאן >>>

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 142 שכבר עוקבים אחריו