Skip to content

מי כאן העדר?

במעקב אחר סערת הימים של הימים האחרונים קשה לא להשתומם ולתהות היכן נמצאת כל תרבות-הנגד שהיוצרים מוחים בשצף נגד השתקתה. שלא לדבר על תרבות-נגד במימון ממשלתי. מתי כבר הוצגה בתיאטרון גדול הצגה סרבנית ואנטי-לאומנית? מתי בפעם האחרונה הוצגה פה תערוכה שמתנגדת לכיבוש? תערוכה שמתמודדת עם מוקדי הכוח, השיטה והשלטון? כשהאמן הדרום-אפריקאי ומתנגד האפרטהייד החריף ויליאם קנטרידג׳ הציג במוזיאון ישראל, מנכ״ל המוזיאון התרפק על ״היופי שבמלנכוליה״ ביצירתו. אפילו את התערוכה של דוד ריב – אחד מאמני ההתנגדות העקביים והמפורשים ביותר שפועלים פה – טרחה האוצרת במוזיאון ת״א לרפד בציורי פרחים וצירופי מספרים גימטריים. מתי עודד קוטלר עצמו הציג יצירה שאשכרה קוראת תיגר על הנורמות והמדיניות? בתפקידו בסדרה ״אסתי המכוערת״? ב״חסמבה דור 3״? לבושתו של קוטלר איש במשרד התרבות לא באמת חושב להשתיק אותו, וגם אם כן, זה יהיה בגלל נאום הבהמות שלו מליל אמש, לא בגלל היצירה.

אני שומע את כל הקוט(ל)רים, ולמרות ההזדהות עם הסלידה ממדיניות הממשלה בכלל ומשרת התרבות בפרט, קשה להימנע מהתחושה שמעולם לא התנגדו רבים כל-כך, בקולניות גסה כל-כך, להשתקת תרבות-נגד-לא-קיימת-אצלם כל-כך. דויד גרוסמן אמר הבוקר ש"הסכנה היא שאם תהליך כזה ימשך, ואם הבידוד שלנו בעולם יגבר, ישראל תהפוך ללא יותר מכת מיליטנטית, פונדמנטליסטית". מילת המפתח פה היא "יותר". כי גרוסמן מן הסתם יודע שישראל תמיד היתה (גם) כת מיליטנטית פונדומנטליסטית, ויעידו על כך למעלה משני מיליון פלסטינים חסרי אזרחות שנתונים במשך עשרות שנים תחת משטר צבאי. ההבדל הוא שפעם היה "יותר", זאת אומרת שלצד הפעילות המיליטנטית ניתן היה לקיים פעילות תרבות "מקבילה", "עשירה" ו"מורכבת", שתסייע לרכך את המציאות שמעבר לכביש. את מידת התרומה של התרבות הזו לסיום הכיבוש ניתן לבחון דרך מספר האנשים שסירבו לשרת בצבא בעקבות הצגה בהבימה, ספר של עמוס עוז או יצירה של אוהד נהרין. בפועל, למעט מקרים ספורים רוב היצירה הביקורתית שנוצרה פה שימשה ועודנה משמשת כתוסף מזון שמסייע למערכת העיכול להתמודד עם תבשיל הפיגולים הפוליטי ולצקת ממנו יציאה מסודרת. הכיבוש לא נעים? נעשה הצגה וככה יהיה (לנו) יותר נעים. עכשיו אפשר לחזור לדפוק את הערבים. כמו שהסביר פעם ישעיהו ליבוביץ' כשנשאל כיצד הוא מסביר את נכונותם של מפקדי קורס קצינים להזמינו לדבר עם צוערים – לו היתה לי השפעה של ממש, הם לא היו מזמינים אותי. להמשך קריאה…

כשהשמנת מנסה לשמור על החתול

ספק אם ראש הממשלה התכוון לכך, אבל כשהוא מינה את מירי רגב לעמוד בראש משרד התרבות, הוא העניק לה קמפיין חינמי של קדנציה שלמה. לו היתה מקבלת משרד "חברתי" כפי שביקשה, היתה רגב נקברת במשך שנה בסוגיות סקסיות כמו חולים ששוכבים במסדרונות, שביתה בלשכות התעסוקה או תת-סעיפי רגולציה ברשות המקרקעין, מכריזה כעבור שנה של עסקנות מסדרונות אפרורית על רפורמה שאף אחד חוץ מאנשי המקצוע לא היה מבין, ושממילא היתה נקברת חודשיים טרם יישומה עקב הקדמת הבחירות.

במקום כאב הראש הזה קיבלה רגב במה קבועה בשיתוף פעולה מלא של מתנגדיה. כל מה שהיא צריכה לעשות כשרת התרבות זה לנאום נאום ברכה שבועי קצר בפתיחת אירוע תרבות זה או אחר, שבעקבותיו יקום הקולנוען/משורר/דוקטורנט התורן, יצעק "בוז" ו"פשיזם", יקבל 200 לייקים מחברים בפייסבוק וכותרת משנה ב"הארץ", ועל הדרך יקדם את רגב עוד מקום אחד בפריימריז. העובדה שכמעט שום דבר מההצהרות הלוחמניות של רגב לא יתממש כלל אינה רלבנטית לסיפור. היועץ המשפטי יאסור עליה לבטל את תקציב תיאטרון הילדים שהקים נורמן עיסא? אדרבא. עכשיו אפשר לחזור ולהאשים את מערכת המשפט הסמולנית בחתרנות אנטי-ישראלית.

בזמן כתיבת שורות אלה אני שם לב שארגון V15, הזכור לטובה מהניצחון המהמם של השמאל בבחירות האחרונות, כבר יצא בקמפיין "התרבות היא של כולם", והוא מפיץ ברשת איורים של צעירים תל-אביבים שמבריחים מתחת לאפם של שוטרים ספרים של דויד גרוסמן. בו-הו. בזמנו נטען ש-V15 ממומן על-ידי מפלגות האופוזיציה, אולם כשמתבוננים בשלומיאליות וחוסר המודעות העצמית של הארגון, קשה שלא לתהות אם אין מדובר בחפרפרת ימנית שנשתלה כדי לגרום לשמאל לעשות מעצמו צחוק.  בקרוב בוז'י (רואה ערבים דרך כוונות) הרצוג בטח יפרסם סטטוס שמתריע על התנהלות כוחנית ומפלה של השרה, יאיר (זועביז) לפיד יכתוב ב"ידיעות אחרונות" "טור אורח" על התרבות העשירה והפלורליסטית שספג בבית אבא, וככה עד הבחירות הבאות רגב כבר תהיה שרת החינוך. להמשך קריאה…

שחרור מגיהנום השעמום

בעשורים האחרונים מתפתחת ברחבי העולם תנועה מגוונת של ניאו-חסידות; מרבי נחמן לאושו, מקרליבך לחב"ד ולזרמי ניו-אייג' יהודיים ולא-יהודיים. כל אחד מן הזרמים שהוזכרו שונה מהאחרים, אך לכולם משותפות ההשראה ההיסטורית שיצרו התפתחותה המפתיעה של יהדות מזרח אירופה וצורות הפולחן, הקהילה והקשר עם האל שכוננה.

קשה להפריז בעוצמת השפעתה של החסידות על התפתחותה של יהדות זמננו. בשלהי המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18, אחרי עוד גל גזירות והתעמרות, לנוכח איומי ההשכלה והחילון מכאן והשבתאות מכאן, נזקקו יהודי מזרח אירופה למענה שקהילת הלומדים הקטנה והמסוגרת התקשתה לספק. המאמינים, אנשים פשוטים ברובם, חיפשו קשר מסוג חדש עם האל והמסורת; קשר אישי יותר, שיהיה בלתי אמצעי ולא מופשט ומוכתב מראש; רוחני ופסיכולוגיסטי יותר מאשר הלכתי וחמור סבר. רבי ישראל בן-שרה, הידוע בשם הבעל-שם-טוב (הבעש"ט), יצר את ראשיתו של הקשר הזה. סיפוריו, כמו גם סיפורים חסידיים אחרים שקובצו בספר "ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום", שיצא עתה בעריכת המשורר בנימין שבילי, היו אחת הדרכים לכונן את הקשר המחודש, לשמרו ולפתחו.

שבילי רואה בתנועת החסידות את ראשיתו של האקזיסטנציאליזם היהודי, המעמיד את היחיד ואת אמונתו במרכז החוויה הדתית. את טענתו הוא מדגים באמצעות הסיפור שממנו נלקחה כותרת הספר, על שריפת הגיהנום ביום לידתו של הבעש"ט. על-פי הסיפור הקצרצר, הפתרון שמצאו "האדריכלים של מעלה" לשריפה לא היה גיהנום חדש, אלא דווקא גן-עדן חדש. את הגיהנום העבירו אל גן-העדן הישן. הגיהנום, טוען שבילי בעקבות הסיפור, אינו התופת שדימוייה עולים מיד בראשו של הקורא, אלא מקום שפרח בעבר אך התיישן עם השנים והפך למאובן ומשעמם. את היציאה מגיהנום השעמום, אם כן, יש לבצע באמצעות שחרור. לא שחרור מן הדת, אלא מקבעונותיה: ויתור על צייתנות סגפנית לטובת אמונה חווייתית גועשת במסגרת דתית שאינה חוששת מן התשוקה והשמחה, אך גם לא מן הצער והסבל. שני הצדדים מרכיבים את נפש האדם ומעצבים את חייו. על כן, חוויה דתית עמוקה ומלאה צריכה להכיל ולהתמודד עם שניהם.

כריכת הספר

כריכת הספר

להמשך קריאה…

האמן שחיפש את צלו

עיון בביוגרפיה האמנותית של אריה אלואיל, שתערוכתו המקיפה "אות, דמות, נוף" מוצגת כעת במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד, מגלה שבעשור האחרון הציג האמן 4 תערוכות יחיד והשתתף ב-5 תערוכות קבוצתיות. אלו מצטרפות ל-12 תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בהשתתפות אלואיל, שהוצגו מאז 1967 – שנת פטירתו. שמו של אלואיל אינו מוכר לרבים. אף שהיה פעיל כצייר, כמאייר, כעסקן אמנות שהיה ממקימי מוזיאון ת"א, המדרשה לאמנות ואגודת הציירים והפסלים, ובראשית דרכו גם במנהיג חברתי, האמן יליד גליציה מעולם לא הפך לדמות מרכזית בעולם האמנות המקומי. סקירת הביוגרפיה מלמדת שגם נוכחות קבועה בתערוכות במהלך חיי האמן ולאחר מותו אינה מחסנת משיכחה.

אריה אלואיל - נוף, שנות החמישים. שמן על נייר

אריה אלואיל – נוף, שנות החמישים. שמן על נייר

התערוכה החדשה שאצרה גליה בר אור, והקטלוג המקיף שמלווה אותה, מקדישים את הפרק הפותח לקורותיו של אלואיל בגרעין השומר הצעיר שהתיישב בביתניה עילית בשנת 1920. הגרעין התייחד בפעילות תרבותית ואינטלקטואלית שבאה לידי ביטוי הן בקריאה ודיונים אל תוך הלילה, והן בהחלטה שלא לבסס את ההתיישבות על מוסדות ומסגרות אלא על חברה חופשית. בין חבריו היה גם מאיר יערי, ממנהיגי תנועת השומר הצעיר. מסיבות שונות הניסיון, מין חיבור בוהמייני-אנרכיסטי-סוציאליסטי ייחודי, לא צלח, והתנועות הקיבוציות אימצו במהרה מודלים דוגמטיים יותר. חייו הקצרים של הגרעין הותירו אותו כהצעה רדיקלית שהפכה למיתולוגיה ואף זכתה לימים לעיבוד ספרותי במחזהו של יהושע סובול "ליל העשרים". במאמר מוסגר אפשר לציין כי גם התערוכות של עודד הירש והילה בן ארי, שמוצגות במוזיאון לצד תערוכתו של אלואיל, עוסקות במתח בין היחיד לקבוצה, בניסיונות לגייס את הקבוצה לפעילות שתכליתה לא תמיד ברורה, ובסכנת הקריסה האדריכלית, הגופנית, הרוחנית או החברתית המרחפת כל הזמן מעל. הירש הזמין את ילדי הקיבוץ לבנות איתו מערכת של מחילות בוץ הבוקעות מקירות המוזיאון ומרחפות באולם. בן ארי צילמה בתל סמוך עבודת וידאו תיאטרלית המציעה פרשנות למחזה ״תובל קין״, שכתב נחום בנארי, אחי סבה, ועוסק גם הוא בעבודה, התיישבות והיחסים בין הפרטים – גברים ונשים על כל המשתמע מכך – שיוצרים אותה. להמשך קריאה…

שתיקת האוצרות

הרוחות סוערות בימים האחרונים, בעקבות פרסום אשכול התערוכות שייפתח במוזיאון חיפה בשבוע הבא, חודשים אחדים לאחר פיטוריה המפתיעים של האוצרת הראשית לאה אביר ופרסום עצומת אנשי אמנות הקוראת להחרים את המוסד כל עוד לא יסדיר נהלי עבודה מקצועיים והוגנים. אמנים ואמניות העומדים להציג במקום מתוארים כשוברי שביתה אופורטוניסטים וחסרי סולידריות, כמי שפוגעים במאבק שאמור להיות גם מאבקם, ומוותרים על עמדה וכבוד מקצועי תמורת הזדמנות תצוגה.

אני תומך בחרם על מוזיאון חיפה. חתמתי על העצומה ולכן לא אבקר במוזיאון, לא אכתוב על התערוכות המוצגות בו ולא אשתתף בפעילויות המתקיימות בו. בניגוד לדברי מגיבים שונים, אני גם לא חושב שחרם הוא צעד אלים או חריף במיוחד. עבודה של אמנים ואוצרים עם מוזיאון מבוססת על שיתוף פעולה וכבוד הדדי. אם מוסד אמנות מנוהל במשך שנים בצורה לא ראויה, אם העבודה המקצועית שלו נפגעת באופן עקבי ושיטתי ואם הוא מגלה יחס מזלזל כלפי אנשי מקצוע, המקום אינו ראוי לשיתוף פעולה של אנשי אמנות. במקום לצקצק על "אלימות" אפשר לברך על היכולת – החלקית, מתברר – של קהילת האמנות להתאגד, למחות ולקדם טיפול בנושאים הציבוריים הנוגעים לה. ראוי גם לגנות את הלעג הכוחני של הנהלת המוזיאון לקהילת האמנות, לעג שבא לידי ביטוי, בין השאר, בעקיפת החרם באמצעות פנייה לאמנים ישראלים המתגוררים בניו-יורק ואינם מעורים בנעשה בזירה המקומית.

יחד עם זאת אני חושב שהביקורת החריפה שמופנית כעת לאמנים המשתתפים בתערוכות שייפתחו בשבוע הבא נגועה בחוסר הגינות. לא משום שכמה מהם כלל לא ידעו על החרם, לא משום שכמה מהם מיוצגים בעבודות מאוספים פרטיים שאינם נתונים לשליטתם, וגם לא מפני שהאחריות מגולגלת שוב לפתחם של אמנים הנמצאים לא פעם בתחתית שרשרת המזון (ובמיוחד כשרוב האמנים המדוברים אינם כאלה שמחוברים למוקדי כוח משמעותיים). להמשך קריאה…

מאמץ הסברתי

שלוש סדרות חדשות מוצגות בתערוכתו של ניר עברון "שלוש מכפלות", המוצגת בבית האמנים בירושלים במסגרת זכייתו של עברון בפרס לאמנות חזותית על-שם מירון סימה, שניתן השנה בתחום הצילום. בנימוקי הבחירה כתבו חברי ועדת השיפוט, החוקרת ד"ר גל ונטורה, האמנית עילית אזולאי והאוצר ד"ר ניסן פרז, כי הוא מוענק לעברון על הפרויקט "Dreyfus/Melies" מ-2014, המוצג בתערוכה. בעבודה זו השתמש עברון בסצינות שנשמרו מסרט הראינוע "פרשת דרייפוס", שיצר הבמאי הצרפתי ז'ורז' מלייס בשנת 1899. עברון בודד את הסצינות, דגם את עשרות הפריימים המרכיבים אותן אחד אחד, ולאחר מכן הדפיס את הפריימים מחדש זה על גבי זה. התוצאה היא תשעה תצלומים אפרוריים המכילים את תשע הסצינות שנשמרו מן הסרט – מעצרו של דרייפוס, הדיונים בבית-המשפט, ההגליה לאי השדים ועוד. כיוון שהסרט צולם במצלמה נייחת, התפאורות נותרות ברורות גם בתצלומי הסטילס המרובדים. הדמויות, לעומת זאת, נמרחות והופכות לסימנים כתמיים מטושטשים ושקופים למחצה, שמעידים על התנועה שנדחסה לדימוי בודד.

ניר עברון, "נסיון התנקשות בעו"ד לאבורי", תצלום מתוך הסדרה ״דרייפוס/מלייס״, 2014

ניר עברון, "נסיון התנקשות בעו"ד לאבורי", תצלום מתוך הסדרה ״דרייפוס/מלייס״, 2014

סדרה נוספת שמוצגת בתערוכה היא "Composite" מ-2013, שמבוססת על תצלומי רשתות הסוואה. ארבעת התצלומים, שמחולקים לגוני חום, ירוק וכחול בהתאם לסביבה שהרשת אמורה לדמות, עובדו באמצעים דיגיטליים שיוצרים שכבת מיסוך נוספת על שכבת הבד המקורית. "סף" מ-2015 היא סדרת תצלומים מעובדים מאתרי בנייה. סגנון הבנייה הפרברי, מראה הגבעות שמסביב לשכונות הנבנות והגדרות התוחמות אותן מזכירים בנייה בהתנחלויות עירוניות, אולם כיוון שכל הפרברים נראים אותו הדבר, עיון בקטלוג מגלה כי באופן משעשע, מדובר בכלל בעיר הפלסטינית רוואבי, הנבנית בימים אלה מצפון לרמאללה. גם עבודה זו, "שאינה חפה מנימה פוליטית", כדברי אוצר התערוכה ניסן פרז, מבוססת על קולאז'ים צילומיים והדפסות של פריימים אלו על גבי אלו, אולם בניגוד ל"Dreyfus/Melies", המבקשת לחדש בסטילס את התנועה הקולנועית, "סף" בנוייה מתצלומי דוממים בלבד, ומציגה קומפוזיציות גיאומטריות המורכבות מאלמנטים אדריכליים ונופיים שונים שאינם מתאימים זה לזה. פעם הנוף מונח במאונך על חלון מאוזן, פעם הוא מציג השתקפות לא הגיונית של מקום אחר, פעם הקירות עולים אלו על אלו ופעם מתערבבים אלו באלו. להמשך קריאה…

תעשיה כמפלט אינטלקטואלי

הוצאת זיקית פרצה בסערה אל עולם המו"לות המקומי לפני שנתיים וחצי, כשהיא מגובה בהצהרות לוחמניות על הריקבון של תעשיית הספרים המקומית ועל האלטרנטיבה שזיקית מביאה לעולם מנוון זה. הדברים הנוקבים, שלובו בכתיבתו המתריסה של העורך והמייסד השותף אוריאל קון, עוררו ציפייה וזכו בהערכה לצד חשדנות וביקורת. הביקורות גדלו כשספרי זיקית החלו לצאת לאור, ואז התגלה שמאחורי ההצהרות הפרובוקטיביות, ההבטחות המפליגות והפניית הגב לקיים מסתתרים ספרים איכותיים אך רגילים לגמרי. עשרות הספרים שיצאו בזיקית בזמן שחלף מציגים מבחר מגוון של ספרות מתורגמת חדשה וישנה, רובה פופולרית וקריאה ומקצתה רדיקלית וקשה. קצת ספרות ביוגרפית, קצת אפלה, קצת אירוטית, קצת דרמה פסיכולוגית – לא משהו שאי-אפשר למצוא בהוצאות אחרות שפועלות פה.

אולם תשובה ביקורתית זו, שמיהרה להגיע כשהספרים החלו לצאת, מפספסת לטעמי את קריאת התיגר המשמעותית ביותר של זיקית – קריאת תיגר שאינה מתבססת רק על סוג הספרים, איכות התרגום או עיצוב הכריכות בהוצאות ספרים גדולות, אלא גם על אופי תעשיית המו"לות שנוצר בישראל של ימינו, ועל הערך האנושי והתרבותי שנשכח מאחור במסגרת הקפיטליזציה המוחלטת של הספרות המקומית.

מרגע שנוסדה הציעה זיקית ספרים במחיר קבוע של 50 שקל. מחיר הוגן, לא יותר מדי ולא מעט מדי, מספיק כדי לאפשר לקיים את ההוצאה ולהמשיך להוציא ספרים, אך לא מספיק כדי להפוך את הספרים ל"חתיכות" שנמכרות בסיטונות ובמבצעים היסטריים. ובאמת, קצת יותר משנה אחרי הקמת ההוצאה נכנס לתוקפו חוק הספרים, שכבל את ידי ההוצאות ורשתות שיווק הספרים הגדולות והכניס אותן למשבר שטרם יצאו ממנו, אך עבר לזיקית מעל הראש.

כל זה לא אומר שזיקית מחזיקה בתפיסה צדקנית ואנטי-תעשייתית לכאורה, אלא שתפיסת תעשיית הספרים בפרט והתרבות בכלל של ההוצאה הקטנה שונה. במקום לפרוט את התרבות למספרים, היא רואה בה מפעל של חברות ובני-אדם. במקום לבחון אותה באמצעות גרפים ומהלכי התייעלות, היא מתמקדת ביכולתה של תעשייה לבנות ולחזק קהילות. במקום להשתמש בקשרי יצירה, שיווק ומסחר אנושיים כדי לייצר טבלאות צמיחה, היא משתמשת בטבלאות כדי לעודד קשרי יצירה, שיווק ומסחר אנושיים.

כריכת הספר

כריכת הספר

אני כותב את הדברים לרגל השקת הסדרה "מיני זיקית" לנובלות קצרות (במחיר 30 שקל), ובמיוחד הסיפור הפותח  את הסדרה, "חנות הספרים של הסופרים", מאת מיכאיל אוסורגין (מרוסית: מרט וינטראוב). בדומה ל"פרנסוס על גלגלים", ספרו של כריסטופר מורלי משנת 1917, שהיה הספר הראשון שיצא לאור בזיקית, גם "חנות הספרים של הסופרים" עוסק בתעשיית הספרים כמרחב אנושי, מפלט אינטלקטואלי, גורם קהילתי ומפעל תרבותי המתקיים גם בעִתות מצוקה ואי-ודאות. זהו סיפור תיעודי קצר המתאר הקמה של קואופרטיב ספרים קטן במוסקבה של שנת 1918, רגע לאחר המהפכה הקומוניסטית, בתקופה של קריסה כלכלית חסרת תקדים ששיתקה את תעשיית הספרים במדינה, אך גם של שחרור וחופש ביטוי, רגע לפני שידוכאו בברוטליות על-ידי כוחות המשטר החדש. "בשנת 1917 בוטלה לחלוטין הצנזורה על הספרים ועל העיתונים, ואנחנו, האנשים הכותבים, היינו אובדי עצות", נכתב בפסקת הפתיחה של הספר, הסוקר את סיפורה של חנות ספרים שהוקמה ותופעלה על-ידי אנשי ספר, ופעלה בשנים 1918–1922. להמשך קריאה…

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 145 שכבר עוקבים אחריו