Skip to content

שחרור מגיהנום השעמום

בעשורים האחרונים מתפתחת ברחבי העולם תנועה מגוונת של ניאו-חסידות; מרבי נחמן לאושו, מקרליבך לחב"ד ולזרמי ניו-אייג' יהודיים ולא-יהודיים. כל אחד מן הזרמים שהוזכרו שונה מהאחרים, אך לכולם משותפות ההשראה ההיסטורית שיצרו התפתחותה המפתיעה של יהדות מזרח אירופה וצורות הפולחן, הקהילה והקשר עם האל שכוננה.

קשה להפריז בעוצמת השפעתה של החסידות על התפתחותה של יהדות זמננו. בשלהי המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18, אחרי עוד גל גזירות והתעמרות, לנוכח איומי ההשכלה והחילון מכאן והשבתאות מכאן, נזקקו יהודי מזרח אירופה למענה שקהילת הלומדים הקטנה והמסוגרת התקשתה לספק. המאמינים, אנשים פשוטים ברובם, חיפשו קשר מסוג חדש עם האל והמסורת; קשר אישי יותר, שיהיה בלתי אמצעי ולא מופשט ומוכתב מראש; רוחני ופסיכולוגיסטי יותר מאשר הלכתי וחמור סבר. רבי ישראל בן-שרה, הידוע בשם הבעל-שם-טוב (הבעש"ט), יצר את ראשיתו של הקשר הזה. סיפוריו, כמו גם סיפורים חסידיים אחרים שקובצו בספר "ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום", שיצא עתה בעריכת המשורר בנימין שבילי, היו אחת הדרכים לכונן את הקשר המחודש, לשמרו ולפתחו.

שבילי רואה בתנועת החסידות את ראשיתו של האקזיסטנציאליזם היהודי, המעמיד את היחיד ואת אמונתו במרכז החוויה הדתית. את טענתו הוא מדגים באמצעות הסיפור שממנו נלקחה כותרת הספר, על שריפת הגיהנום ביום לידתו של הבעש"ט. על-פי הסיפור הקצרצר, הפתרון שמצאו "האדריכלים של מעלה" לשריפה לא היה גיהנום חדש, אלא דווקא גן-עדן חדש. את הגיהנום העבירו אל גן-העדן הישן. הגיהנום, טוען שבילי בעקבות הסיפור, אינו התופת שדימוייה עולים מיד בראשו של הקורא, אלא מקום שפרח בעבר אך התיישן עם השנים והפך למאובן ומשעמם. את היציאה מגיהנום השעמום, אם כן, יש לבצע באמצעות שחרור. לא שחרור מן הדת, אלא מקבעונותיה: ויתור על צייתנות סגפנית לטובת אמונה חווייתית גועשת במסגרת דתית שאינה חוששת מן התשוקה והשמחה, אך גם לא מן הצער והסבל. שני הצדדים מרכיבים את נפש האדם ומעצבים את חייו. על כן, חוויה דתית עמוקה ומלאה צריכה להכיל ולהתמודד עם שניהם.

כריכת הספר

כריכת הספר

להמשך קריאה…

האמן שחיפש את צלו

עיון בביוגרפיה האמנותית של אריה אלואיל, שתערוכתו המקיפה "אות, דמות, נוף" מוצגת כעת במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד, מגלה שבעשור האחרון הציג האמן 4 תערוכות יחיד והשתתף ב-5 תערוכות קבוצתיות. אלו מצטרפות ל-12 תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בהשתתפות אלואיל, שהוצגו מאז 1967 – שנת פטירתו. שמו של אלואיל אינו מוכר לרבים. אף שהיה פעיל כצייר, כמאייר, כעסקן אמנות שהיה ממקימי מוזיאון ת"א, המדרשה לאמנות ואגודת הציירים והפסלים, ובראשית דרכו גם במנהיג חברתי, האמן יליד גליציה מעולם לא הפך לדמות מרכזית בעולם האמנות המקומי. סקירת הביוגרפיה מלמדת שגם נוכחות קבועה בתערוכות במהלך חיי האמן ולאחר מותו אינה מחסנת משיכחה.

אריה אלואיל - נוף, שנות החמישים. שמן על נייר

אריה אלואיל – נוף, שנות החמישים. שמן על נייר

התערוכה החדשה שאצרה גליה בר אור, והקטלוג המקיף שמלווה אותה, מקדישים את הפרק הפותח לקורותיו של אלואיל בגרעין השומר הצעיר שהתיישב בביתניה עילית בשנת 1920. הגרעין התייחד בפעילות תרבותית ואינטלקטואלית שבאה לידי ביטוי הן בקריאה ודיונים אל תוך הלילה, והן בהחלטה שלא לבסס את ההתיישבות על מוסדות ומסגרות אלא על חברה חופשית. בין חבריו היה גם מאיר יערי, ממנהיגי תנועת השומר הצעיר. מסיבות שונות הניסיון, מין חיבור בוהמייני-אנרכיסטי-סוציאליסטי ייחודי, לא צלח, והתנועות הקיבוציות אימצו במהרה מודלים דוגמטיים יותר. חייו הקצרים של הגרעין הותירו אותו כהצעה רדיקלית שהפכה למיתולוגיה ואף זכתה לימים לעיבוד ספרותי במחזהו של יהושע סובול "ליל העשרים". במאמר מוסגר אפשר לציין כי גם התערוכות של עודד הירש והילה בן ארי, שמוצגות במוזיאון לצד תערוכתו של אלואיל, עוסקות במתח בין היחיד לקבוצה, בניסיונות לגייס את הקבוצה לפעילות שתכליתה לא תמיד ברורה, ובסכנת הקריסה האדריכלית, הגופנית, הרוחנית או החברתית המרחפת כל הזמן מעל. הירש הזמין את ילדי הקיבוץ לבנות איתו מערכת של מחילות בוץ הבוקעות מקירות המוזיאון ומרחפות באולם. בן ארי צילמה בתל סמוך עבודת וידאו תיאטרלית המציעה פרשנות למחזה ״תובל קין״, שכתב נחום בנארי, אחי סבה, ועוסק גם הוא בעבודה, התיישבות והיחסים בין הפרטים – גברים ונשים על כל המשתמע מכך – שיוצרים אותה. להמשך קריאה…

שתיקת האוצרות

הרוחות סוערות בימים האחרונים, בעקבות פרסום אשכול התערוכות שייפתח במוזיאון חיפה בשבוע הבא, חודשים אחדים לאחר פיטוריה המפתיעים של האוצרת הראשית לאה אביר ופרסום עצומת אנשי אמנות הקוראת להחרים את המוסד כל עוד לא יסדיר נהלי עבודה מקצועיים והוגנים. אמנים ואמניות העומדים להציג במקום מתוארים כשוברי שביתה אופורטוניסטים וחסרי סולידריות, כמי שפוגעים במאבק שאמור להיות גם מאבקם, ומוותרים על עמדה וכבוד מקצועי תמורת הזדמנות תצוגה.

אני תומך בחרם על מוזיאון חיפה. חתמתי על העצומה ולכן לא אבקר במוזיאון, לא אכתוב על התערוכות המוצגות בו ולא אשתתף בפעילויות המתקיימות בו. בניגוד לדברי מגיבים שונים, אני גם לא חושב שחרם הוא צעד אלים או חריף במיוחד. עבודה של אמנים ואוצרים עם מוזיאון מבוססת על שיתוף פעולה וכבוד הדדי. אם מוסד אמנות מנוהל במשך שנים בצורה לא ראויה, אם העבודה המקצועית שלו נפגעת באופן עקבי ושיטתי ואם הוא מגלה יחס מזלזל כלפי אנשי מקצוע, המקום אינו ראוי לשיתוף פעולה של אנשי אמנות. במקום לצקצק על "אלימות" אפשר לברך על היכולת – החלקית, מתברר – של קהילת האמנות להתאגד, למחות ולקדם טיפול בנושאים הציבוריים הנוגעים לה. ראוי גם לגנות את הלעג הכוחני של הנהלת המוזיאון לקהילת האמנות, לעג שבא לידי ביטוי, בין השאר, בעקיפת החרם באמצעות פנייה לאמנים ישראלים המתגוררים בניו-יורק ואינם מעורים בנעשה בזירה המקומית.

יחד עם זאת אני חושב שהביקורת החריפה שמופנית כעת לאמנים המשתתפים בתערוכות שייפתחו בשבוע הבא נגועה בחוסר הגינות. לא משום שכמה מהם כלל לא ידעו על החרם, לא משום שכמה מהם מיוצגים בעבודות מאוספים פרטיים שאינם נתונים לשליטתם, וגם לא מפני שהאחריות מגולגלת שוב לפתחם של אמנים הנמצאים לא פעם בתחתית שרשרת המזון (ובמיוחד כשרוב האמנים המדוברים אינם כאלה שמחוברים למוקדי כוח משמעותיים). להמשך קריאה…

מאמץ הסברתי

שלוש סדרות חדשות מוצגות בתערוכתו של ניר עברון "שלוש מכפלות", המוצגת בבית האמנים בירושלים במסגרת זכייתו של עברון בפרס לאמנות חזותית על-שם מירון סימה, שניתן השנה בתחום הצילום. בנימוקי הבחירה כתבו חברי ועדת השיפוט, החוקרת ד"ר גל ונטורה, האמנית עילית אזולאי והאוצר ד"ר ניסן פרז, כי הוא מוענק לעברון על הפרויקט "Dreyfus/Melies" מ-2014, המוצג בתערוכה. בעבודה זו השתמש עברון בסצינות שנשמרו מסרט הראינוע "פרשת דרייפוס", שיצר הבמאי הצרפתי ז'ורז' מלייס בשנת 1899. עברון בודד את הסצינות, דגם את עשרות הפריימים המרכיבים אותן אחד אחד, ולאחר מכן הדפיס את הפריימים מחדש זה על גבי זה. התוצאה היא תשעה תצלומים אפרוריים המכילים את תשע הסצינות שנשמרו מן הסרט – מעצרו של דרייפוס, הדיונים בבית-המשפט, ההגליה לאי השדים ועוד. כיוון שהסרט צולם במצלמה נייחת, התפאורות נותרות ברורות גם בתצלומי הסטילס המרובדים. הדמויות, לעומת זאת, נמרחות והופכות לסימנים כתמיים מטושטשים ושקופים למחצה, שמעידים על התנועה שנדחסה לדימוי בודד.

ניר עברון, "נסיון התנקשות בעו"ד לאבורי", תצלום מתוך הסדרה ״דרייפוס/מלייס״, 2014

ניר עברון, "נסיון התנקשות בעו"ד לאבורי", תצלום מתוך הסדרה ״דרייפוס/מלייס״, 2014

סדרה נוספת שמוצגת בתערוכה היא "Composite" מ-2013, שמבוססת על תצלומי רשתות הסוואה. ארבעת התצלומים, שמחולקים לגוני חום, ירוק וכחול בהתאם לסביבה שהרשת אמורה לדמות, עובדו באמצעים דיגיטליים שיוצרים שכבת מיסוך נוספת על שכבת הבד המקורית. "סף" מ-2015 היא סדרת תצלומים מעובדים מאתרי בנייה. סגנון הבנייה הפרברי, מראה הגבעות שמסביב לשכונות הנבנות והגדרות התוחמות אותן מזכירים בנייה בהתנחלויות עירוניות, אולם כיוון שכל הפרברים נראים אותו הדבר, עיון בקטלוג מגלה כי באופן משעשע, מדובר בכלל בעיר הפלסטינית רוואבי, הנבנית בימים אלה מצפון לרמאללה. גם עבודה זו, "שאינה חפה מנימה פוליטית", כדברי אוצר התערוכה ניסן פרז, מבוססת על קולאז'ים צילומיים והדפסות של פריימים אלו על גבי אלו, אולם בניגוד ל"Dreyfus/Melies", המבקשת לחדש בסטילס את התנועה הקולנועית, "סף" בנוייה מתצלומי דוממים בלבד, ומציגה קומפוזיציות גיאומטריות המורכבות מאלמנטים אדריכליים ונופיים שונים שאינם מתאימים זה לזה. פעם הנוף מונח במאונך על חלון מאוזן, פעם הוא מציג השתקפות לא הגיונית של מקום אחר, פעם הקירות עולים אלו על אלו ופעם מתערבבים אלו באלו. להמשך קריאה…

תעשיה כמפלט אינטלקטואלי

הוצאת זיקית פרצה בסערה אל עולם המו"לות המקומי לפני שנתיים וחצי, כשהיא מגובה בהצהרות לוחמניות על הריקבון של תעשיית הספרים המקומית ועל האלטרנטיבה שזיקית מביאה לעולם מנוון זה. הדברים הנוקבים, שלובו בכתיבתו המתריסה של העורך והמייסד השותף אוריאל קון, עוררו ציפייה וזכו בהערכה לצד חשדנות וביקורת. הביקורות גדלו כשספרי זיקית החלו לצאת לאור, ואז התגלה שמאחורי ההצהרות הפרובוקטיביות, ההבטחות המפליגות והפניית הגב לקיים מסתתרים ספרים איכותיים אך רגילים לגמרי. עשרות הספרים שיצאו בזיקית בזמן שחלף מציגים מבחר מגוון של ספרות מתורגמת חדשה וישנה, רובה פופולרית וקריאה ומקצתה רדיקלית וקשה. קצת ספרות ביוגרפית, קצת אפלה, קצת אירוטית, קצת דרמה פסיכולוגית – לא משהו שאי-אפשר למצוא בהוצאות אחרות שפועלות פה.

אולם תשובה ביקורתית זו, שמיהרה להגיע כשהספרים החלו לצאת, מפספסת לטעמי את קריאת התיגר המשמעותית ביותר של זיקית – קריאת תיגר שאינה מתבססת רק על סוג הספרים, איכות התרגום או עיצוב הכריכות בהוצאות ספרים גדולות, אלא גם על אופי תעשיית המו"לות שנוצר בישראל של ימינו, ועל הערך האנושי והתרבותי שנשכח מאחור במסגרת הקפיטליזציה המוחלטת של הספרות המקומית.

מרגע שנוסדה הציעה זיקית ספרים במחיר קבוע של 50 שקל. מחיר הוגן, לא יותר מדי ולא מעט מדי, מספיק כדי לאפשר לקיים את ההוצאה ולהמשיך להוציא ספרים, אך לא מספיק כדי להפוך את הספרים ל"חתיכות" שנמכרות בסיטונות ובמבצעים היסטריים. ובאמת, קצת יותר משנה אחרי הקמת ההוצאה נכנס לתוקפו חוק הספרים, שכבל את ידי ההוצאות ורשתות שיווק הספרים הגדולות והכניס אותן למשבר שטרם יצאו ממנו, אך עבר לזיקית מעל הראש.

כל זה לא אומר שזיקית מחזיקה בתפיסה צדקנית ואנטי-תעשייתית לכאורה, אלא שתפיסת תעשיית הספרים בפרט והתרבות בכלל של ההוצאה הקטנה שונה. במקום לפרוט את התרבות למספרים, היא רואה בה מפעל של חברות ובני-אדם. במקום לבחון אותה באמצעות גרפים ומהלכי התייעלות, היא מתמקדת ביכולתה של תעשייה לבנות ולחזק קהילות. במקום להשתמש בקשרי יצירה, שיווק ומסחר אנושיים כדי לייצר טבלאות צמיחה, היא משתמשת בטבלאות כדי לעודד קשרי יצירה, שיווק ומסחר אנושיים.

כריכת הספר

כריכת הספר

אני כותב את הדברים לרגל השקת הסדרה "מיני זיקית" לנובלות קצרות (במחיר 30 שקל), ובמיוחד הסיפור הפותח  את הסדרה, "חנות הספרים של הסופרים", מאת מיכאיל אוסורגין (מרוסית: מרט וינטראוב). בדומה ל"פרנסוס על גלגלים", ספרו של כריסטופר מורלי משנת 1917, שהיה הספר הראשון שיצא לאור בזיקית, גם "חנות הספרים של הסופרים" עוסק בתעשיית הספרים כמרחב אנושי, מפלט אינטלקטואלי, גורם קהילתי ומפעל תרבותי המתקיים גם בעִתות מצוקה ואי-ודאות. זהו סיפור תיעודי קצר המתאר הקמה של קואופרטיב ספרים קטן במוסקבה של שנת 1918, רגע לאחר המהפכה הקומוניסטית, בתקופה של קריסה כלכלית חסרת תקדים ששיתקה את תעשיית הספרים במדינה, אך גם של שחרור וחופש ביטוי, רגע לפני שידוכאו בברוטליות על-ידי כוחות המשטר החדש. "בשנת 1917 בוטלה לחלוטין הצנזורה על הספרים ועל העיתונים, ואנחנו, האנשים הכותבים, היינו אובדי עצות", נכתב בפסקת הפתיחה של הספר, הסוקר את סיפורה של חנות ספרים שהוקמה ותופעלה על-ידי אנשי ספר, ופעלה בשנים 1918–1922. להמשך קריאה…

הרוב הצביע נגד שתי מדינות: זה הזמן למדינה אחת

בכל פעם שאני אומר שפתרון שתי המדינות אינו מציאותי ושצריך לחשוב על דרכים אחרות, מצביעי השמאל-מרכז קופצים בשילוב של כעס, עלבון, התנשאות ורחמים. הם טוענים שזו אמירה הזויה, מסוכנת ואכזרית (!), אמירה שמעידה על רצון לחסל את מדינת ישראל, ומנותקת מרצון ״הרוב היהודי השפוי״.

אז ראשית – תזכורת: בכנסת החדשה יישבו 107 חברי וחברות כנסת ממפלגות יהודיות. 78 מהם מתנגדים לפתרון שתי המדינות, ונחלקים לרוב של מתנגדים גורפים (הליכוד, הבית היהודי, כולנו, ש״ס, יהדות התורה וישראל ביתנו), ומיעוט שמדבר על הסכם אך מציב תנאים שהופכים אותו לבלתי אפשרי (יש עתיד). מנגד ניצבים התומכים המוצהרים בפתרון שתי המדינות: 5 ממרצ ו-24 מהמחנה הציוני. סה"כ 29 מול 78.

אלו הנתונים. לא הפרש של 2-3 מנדטים שיצטרפו עד הפעם הבאה, לא שכנועון קטן וזה מאחורינו, לא ״רוב״, לא ״שפוי״, לא ״תומך״ ולא ״בפתרון״. שלושה רבעים מהיהודים נגד שתי מדינות, ורבע בעד. ברוכים הבאים למיעוט הזניח.

האמונה ש"יהיה בסדר" לא מספיקה

מאז סוף שנות ה-90 אין מערכת בחירות שלא מעוררת דרישה פנים-שמאלנית לחשבון נפש. הבעיה היא שבמקום לגבש סדר יום מעודכן, השמאל עוסק שוב ושוב בשאלה איך מקרבים מצביעים חדשים לרעיונות ישנים. זה הגיוני כשמדובר בשאלות עקרונית כמו זכויות אזרח, שוויון מיני ומגדרי או תקצוב תרבות, אבל לא כשעוסקים בפתרונות פוליטיים קונקרטיים.

נשים בצד את העיוורון הפריפריאלי והעדתי ההיסטורי של השמאל ונתמקד דווקא בסיפור הישראלי-פלסטיני שבו הוא צודק עקרונית. הלך הרוח אומר שאם מנהיגי השמאל רק ישכילו לפנות אל הציבור בצורה שתאפשר להחליף את השלטון, הכל יסתדר. אבל כפי שכתבה השבוע ידידתי אילת מעוז, בישראל אין בעיית שלטון אלא בעיית משטר. הריבונות הישראלית מבוססת על משטר הפרדה, שנוסד ומתוחזק במשך עשרות שנים הן על ידי ממשלות הימין והן על ידי ממשלות השמאל. הפתרון של השמאל הציוני להפרדה בכוח הוא הפרדה בהסכמה. זה פתרון שגובש החל משנות ה-70 ונוסה באופן חלקי בשנות ה-90. לא אכנס לסיבות שבגללן הוא נכשל בתהליך אוסלו, רק אכתוב שגם אם הייתה תקופה שבה הפתרון הזה היה רלוונטי – וגם זה בעירבון מוגבל – אז הרי שחמישה עשורים, חצי מיליון מתנחלים, הסכם ביניים כושל והתנתקות אחת אחרי כן, די להעיף מבט במפות כדי להבין עד כמה קלושים הסיכויים לקיימו בימינו.

הגדה המערבית, אזור ירושלים וצפונה ובקעת הירדן וגדר ההפרדה (מקור: בצלם)

מי שיסתכל במפה יבין: אין מצב לשתי מדינות. הגדה המערבית, אזור ירושלים וצפונה ובקעת הירדן וגדר ההפרדה (מקור: בצלם. הקישו על הדימוי להגדלה)

גם אם נניח שניתן לשכנע אחוז גדול מהמתנחלים להתפנות מרצון, ונניח שהכלכלה הישראלית תוכל להתמודד עם המחיר, ונניח שמדינה שלא הצליחה לטפל בפחות מעשרת אלפי מפונים מרצועת עזה תצליח לעשות זאת עם מאות אלפי מפונים מיהודה ושומרון, ונניח שימצא הסדר מוסכם לביקורים במקומות הקדושים לשני הצדדים, ונניח שהפלסטינים יסכימו להסתפק ב-21 אחוזים מהשטח ופירוז מנשק, ונניח שיסכימו לוותר גם על זכות השיבה, ונניח שימצא פתרון להפרדה בין עזה ליו"ש, ונניח שההסכם יתקבל על ידי הרוב הפלסטיני ולא רק קומץ פקידים מרמאללה. גם אם נניח את כל אלה, אחרי כישלון אוסלו וההתנתקות, מי ערב שכעבור חודש לא יתחילו מתקפות טילים יומיומיות על המרכז? לשמאל הציוני אין תשובה מספיק טובה חוץ מאמונה שיהיה בסדר. פלא שמעטים כל כך קונים את הסחורה?

בניגוד לשמאל הציוני, הימין דווקא מבין שהפלסטינים ושאיפותיהם לא הולכים לשום מקום. הבעיה היא שגם לו אין שום חזון או תוכנית הגיונית להתמודדות עם המצב. כפועל יוצא מכך, מה שנקרא ״מדיניות ישראלית״ בימינו הוא שילוב היסטרי בין פרנויה מתבצרת נוסח נתניהו לפולקיסטיות טי-נייג׳רית נוסח בנט, עם דקלום מנטרות על שמירה על ביטחון ישראל לצד סיסמאות אינפנטיליות כמו ״עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה״. זה שהשמאל מתפלץ מזה זה ברור. מה שמדהים הוא שגם בימין יש קבוצות שנרתעות מהגישה הדכאנית והמסתגרת הזו, ומעוניינות לקדם דמוקרטיה, דו-קיום ושוויון לשכנינו. אך בהיעדר בית פוליטי משמעותי שיפעל בכיוון, הן נותרות במסגרות המפלגתיות המוגבלות.

המשטר הישראלי מפלה ומדכא את האוכלוסייה הפלסטינית. ההתנחלויות, על מערכת החוק הכפולה שמאפשרת אותן, הן גולת הכותרת של האפליה הזו, אולם צריך להיזהר מהשלכת כל הרע לכיוונן. הפגנות יום האדמה פרצו בעקבות הפקעת אדמות מסיבית בגליל, לא ביו"ש, ואת פירותיו הכלכליים של הכיבוש בשטחים קוטפים גם בתל-אביב, ירושלים וכפר סבא. זה לא אומר שהשמאל צריך לעשות אידיאליזציה ולכבס את פשעי התנחלויות, אולם כמעט 50 שנה אחרי כיבוש יהודה ושומרון והקמת ההתנחלויות הראשונות, הגיע הזמן לחשוב כיצד פועלים תוך הכרה בקיומן.

רוב המתנחלים רחוקים מאד מהכהניזם של בנצי גופשטיין והמשיחיות האלימה של הרב גינזבורג. הם הגיעו להתנחלויות מסיבות כמו אמונה באל או בהתיישבות, רצון לשפר את איכות החיים או סתם אפשרות לרכוש דירה במחיר סביר. אפשר לא להסכים עם זה, אבל צריך להתחיל ללמוד איך לעבוד עם זה. דברו עם מתנחל ממוצע על פינוי כי "זה מחיר סביר לשלם כדי שלכולנו יהיה יותר טוב", ותקבלו טריקת דלת בפרצוף. דברו איתו על שוויון לשכנים הפלסטינים שהוא פוגש מדי יום, ותמצאו התחלה של שיתוף פעולה.

דברו עם כחלון, דברו עם ש"ס

בעימות הטלוויזיוני שנערך לפני הבחירות בין ראשי הרשימות פנה יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה ליו"ר ש"ס אריה דרעי, והציע לו לכרות ברית של מוחלשים. כמו שכתבה אורלי נוי, דרעי תפס פוזת יאיר לפיד וענה לעודה שחבל שההנהגה הערבית לא דואגת לציבור שלה. זה היה שכפול מאכזב מאד של טענות שסופגים גם פוליטיקאים מהמגזר של דרעי, אך בדיעבד יתכן שאם הוא היה אומר שהגיע הזמן לברית מזרחית-ערבית, אלי ישי וברוך מרזל היו עוברים את אחוז החסימה. כך או כך הקמפיין כבר נגמר וצריך לעבוד יחד. כרגע לימין אין שום תוכנית ולשמאל יש תוכנית גרועה. אם הוא מעוניין להיות רלוונטי ולהשפיע לטובה על המציאות, הוא צריך להיכנס בדיוק לכאן ולהתחיל לעבוד אחרת. את המאבק לשוויון משני עברי הקו הירוק, שנוגע ליחסי דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, וותיקים ועולים לא פחות מאשר יהודים וערבים, אפשר לנהל במשותף עם כחלון ועם דרעי, עם ליצמן, עם החלקים הפחות קפוצים בליכוד, בישראל ביתנו ובבית היהודי, וכמובן עם הרשימה המשותפת.

במקום לערוך כנסי מינגלינג על שיטות חלוקה ולתעד כל סגירת מרפסת באפרת, שמאל חפץ חיים והשפעה צריך לפעול עם הימין לקידום תוכניות מתאר ובנייה שווה בישובים ערבים. במקום להסתגר במובלעות בטוחות, הוא צריך לקחת חלק בפעילויות של אנשים וארגונים שכבר פועלים לקידום דיאלוג ודו-קיום בין הקצוות. במקום לחזר אחרי הגנרל המוערך שהפך לסוחר נשק מצליח ופוליטיקאי כושל שיסביר שהפסקת המו"מ על הסכם שתי המדינות מבודדת את ישראל ופוגעת בכלכלה, עליו לחבור לגורמים בימין הישראלי ובשמאל הפלסטיני על מנת לקדם שוויון בתעסוקה ובחינוך. במקום להמשיך לנסות למכור לימנים פתרונות חלוקה פנטסטיים וכושלים שיבואו בראש וראשונה על חשבונם, הוא צריך לקדם איתם מדינה אחת עם אזרחות שווה לכלל התושבים משני עברי הקו הירוק.

מהלך כזה לא יבטל את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות, לא ימגר את הטרור היהודי והערבי כליל ולא יפתור את כל בעיות היסוד של ישראל, אך הוא יסייע ליצירת תשתית דמוקרטית, שוויונית, יציבה והוגנת יותר, החיונית כ״כ לקיומה של חברה אזרחית בריאה.

* המאמר החל את דרכו כסטטוס בפייסבוק, פורסם ב״שיחה מקומית״ ואח״כ גם בתרגום לאנגלית במגזין ״972״.

פטנט רשום

בשנים האחרונות בלט טמיר ליכטנברג כאחד הקולות הצעירים המקוריים, השנונים והמפתיעים בעולם האמנות המקומי. אני לא מזכיר זאת רק לתפארת המליצה, אלא גם משום שההתבלטות היא זו שאיפשרה לו לקיים פרויקט כמו "עסקת חבילה", המוצג במוזיאון ישראל במסגרת התערוכה "6 אמנים, 6 פרויקטים", שנאצרה לרגל שנת היובל לייסוד המוזיאון. ראשית התערוכה בהצעה ששלח ליכטנברג לשורת אספני/ות אמנות: כל אספן ישלם לאמן משכורת חודשית אחת בגובה השכר החודשי הממוצע במשק (בסך של 9000 ש״ח לערך), ובתמורה יקבל חבילה עם כלל התוצרים האמנותיים שיצור באותו חודש. התוצאה, פרי עבודה בת 13 חודשים שהחלה בתשרי והסתיימה באלול תשע"ד (אף שלא בכל חודש הצליח ליכטנברג להשיג חסות), מוצגת בתפזורת בחלל שיועד לכך במוזיאון: פתקאות, תצלומים, גרוטאות קטנות ומציאות אחרות, שירים ומאמרים שהודפסו על גבי דפים לבנים והודבקו ברישול, ערכים מ"ויקיפדיה", מסכי טלוויזיה מיושנים וכבדים שמקרינים קטעי וידיאו, כונניות, כסאות מסוגים שונים ושולחנות עבודה שבוודאי נמצאו ברחוב והועברו לסטודיו, תצלומים מתערוכות שהוצגו בשנה האחרונה (הילה טוני-נבוק), פרסומת ל"אליטה של מכשירי השמיעה", שהודבקה על קיר לצד זוג אוזניות עלוב, ארון פלסטיק שחזיתו האחורית שבורה ומציצה למרפסת שמחוץ לאולם, ועוד.

טמיר ליכטנברג - עסקת חבילה (פרט)

טמיר ליכטנברג – עסקת חבילה (פרט)

בשיחה עם האוצרת איה מירון, המופיעה בקטלוג, מתאר ליכטנברג את העבודה כ"פטנט – לעשות אמנות ללא הסחות דעת, ובזכות זה שמי שמממן משלם מראש, אני גם יכול לעשות מה שבא לי". גם עבודותיו הקודמות של ליכטנברג התבססו על פטנט. ב"ממותה", שהציג בתום לימודיו בבצלאל, היה זה פסל עשוי מכלל תכולת דירתו של האמן; ב"חנות מפעל", שהוצגה בגלריה רוזנפלד, היתה זו עצם הקמת חנות בתוך חנות באופן שמעלה באוב את פניהן ואופיין של חנויות בעידן הולך ונעלם; ב"מרילה", שהוצגה בגלריה של המדרשה, הפטנט היה נעוץ בהזמנה לנבור בעזבונה של מנוחה לא-מוכרת, סבתו של האמן, ולקחת חלק בהסבת חפציה לאמנות מתוקף החלטת אמן המגובה בקשרי דם; ב"שולחנות העבודה של ערן נוה ועדי ארגוב (שהיה צילום של שי-לי עוזיאל)", שהציג ליכטנברג לפני כשנה בתערוכה "טובין" במוזיאון בת-ים, הפעולה האמנותית נכרכה בפעולת הסבה והשבחת ערך כלכלית, כפארודיה פוסט-מרקסיסטית על רדי-מייד, ארטה-פוברה וציור מופשט גם יחד.

ההבדל בין "עסקת חבילה" לעבודות קודמות קשור בתחושה שעל אף שגם העבודות הקודמות התבססו על רעיון או טריק כלשהו, הן גובו תמיד בעבודה, מקוריות וכושר המצאה. הממזריות שלהן אף פעם לא נותרה ממזריות גרידא, כאשר חרף הנונשלנטיות האופיינית לאמן ועבודתו, ניכר היה שהוא מזיע. מחסן החפצים הגדוש המוצג ב"עסקת חבילה" נראה אחרת. התערוכה נוצרה בגיוס כספים על בסיס מוניטין ולא על סמך עבודה. האספנים ששילמו לליכטנברג 9,000 שקל לקחו הימור מחושב המבוסס על הצלחותיו הקודמות של האמן, אולם באופן פרדוקסלי, אם יש דבר שהתערוכה החדשה מדגימה הוא שהיכולות של ליכטנברג באות לידי ביטוי דווקא כשהתנאים אינם נוחים. הגשמת השאיפה "לעשות אמנות ללא הסחות דעת" הובילה את האמן לאי-נתינת דעת, שלא לומר עצלות. אפשר להבין זאת. כשהמשכורת כבר מובטחת, מי רוצה לעבוד קשה? להמשך קריאה…

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 144 שכבר עוקבים אחריו