Skip to content

רישום נוכחות

דצמבר 4, 2008

בספרו "מחלת הארכיב" (רסלינג, 2006. תרגום: מיכל בן-נפתלי), מבקש ז'אק דרידה להציע ניתוח פילוסופי של תופעת הארכיון – אתר המשמש לרישום העבר וסידורו בהווה. דרידה יוצר הקבלה בין פסיכואנליזה וארכיונאות. שתיהן מבקשות לחשוף מחדש את העבר, בין אם הוא גלוי ובין אם סמוי, לפרש אותו וכך למעשה להצפינו מחדש. שתיהן גם מבקשות, לעולם בחוסר הצלחה, לשוב למקור, מתוך הנחה שהצלחת ההתחקות אחר עקבותיו צופנת בחובה מפתח לריפוי. הפסיכואנליזה מבקשת לפתור את בעיית הארכיב באמצעות סריקה לאחור או, בניסוחו הידוע של ולטר בנימין, הברשת ההיסטוריה נגד כיוון הפרווה. בו בזמן היא מתפקדת כארכיב בפני עצמו – כמנגנון קיטלוג בעל טכניקה ומשמעות משל עצמו. במובן זה ניתן לומר שהארכיב הוא חוק שימור – המשמר קודם כל את עצמו.

אל המשמעויות החברתיות והפוליטיות המוכרות שמזוהות עם פעולתו של ארכיון (מה יכנס בשערי הארכיון, ואם יכנס – כיצד יכנס), מצרף דרידה דיון במשמעותו הפילוסופית הקשורה, באופן פרדוקסאלי, דווקא לשיכחה. בהפעלת הארכיון, טוען דרידה, מוותר האדם על הצורך לזכור. כך הופך הארכיון לבית קברות של היסטוריה מקוטלגת, שהופקעה מידיו של האדם והועברה לידי המנגנון הארכיוני – הטכני, ואולי גם "מדעי". דרידה מבקש לתת את הדעת על היבטים אתיים העומדים בבסיסם של הארכיון כמושג והארכיונאות כפעולה, מערערים את ההנחה שארכיון מייצג את הטבע וההיסטוריה, ומאששים את הטענה שפעולה ארכיונית היא גם פעולת מחיקה אלימה. על כן הוא מייחס חשיבות מוסרית גדולה לארכיון. קיומו מהווה "שאלה של מענה, של הבטחה ושל אחריות למחר".

משה קופפרמן – צד ב

הסיבה שבגללה אני נדרש לספרו המרתק, הסבוך והקשה של דרידה היא שתי תערוכות המוצגות בימים אלה בת"א – צד א+צד ב של משה קופפרמן, המוצגת בבניין בצלאל (סלמה 60), ו"התקפות על החיבור" של מיכל היימן, המוצגת בביתן הלנה רובינשטיין. שתי התערוכות מציגות אמנות שהארכיונאות ארוגה בבסיסה, ומהווה שלד ופני שטח בעת ובעונה אחת. בדומה לדרידה, גם קופפרמן והיימן מכוננים ארכיון ובו בזמן משרטטים את גבולותיו – ולו רק על מנת לפרוץ אותם או להרחיבם בפעולה הבאה.
מאז מותו של קופפרמן בשנת 2003, נערכת חשיפה איטית ומחודשת של מכלול יצירתו. קופפרמן היה צייר פעיל מאד. מכיוון שהיה חבר קיבוץ לא נדרש למכור עבודות רבות למחייתו, והשאיר אחריו גוף עבודות גדול המאוחסן בחדר עבודתו בקיבוץ לוחמי הגטאות. מן הסטודיו הזה – גם הוא ארכיון – נשלפות בשנים האחרונות עבודות שונות ומוצגות בהקשרים חדשים, כפי שקורה בתערוכה הנוכחית בבצלאל (אוצר: יונה פישר).
בתערוכה מציג פישר את צדן השני של עבודות שצוירו על ניירות. מקצת העבודות תלויות במרכז החלל בין לוחות פרספקס שקופים, ואחרות מוצבות (בצורה קצת בעייתית ולא ממש נוחה לצפייה), מעל ראי החושף את צדן התחתון. הנוף המופשט והמסורג המתגלה במראה הוא כשכבה נוספת הנערמת מעל – ובמקרה זה מתחת – לעבודה.

קופפרמן היה צייר אקספרסיבי שגדש את הניירות והבדים ברישומים, שרטוטים, משיכות מכחול, אבחות סכין ציירים ומחוות ציוריות נוספות, מה שהעניק לציוריו משקע ארכיאולוגי. זו עבודה סדרתית ויש שאף יאמרו סיזיפית, במובן זה שהיא חוזרת פעם אחר פעם לנקודת ההתחלה, וצועדת לאורך הדרך צעד אחר צעד – ועוד פסיעה, כשמה של התערוכה הרטרוספקטיבית שהציג במוזיאון ישראל בשנת 2001. על ציוריו של קופפרמן ניתן לומר כי הם מתכתבים עם עברם, שכן הם אינם חושפים רק את פני השטח שלהם, ומזמינים את הצופה לנבור ולגלות את ההיסטוריה הקבורה תחתיהם אך חוזרת ומבצבצת מבעד לשכבות הצבע, כמו מנכיחה את עצמה מחדש ומתנגדת לקבורתה הסופית. מבחינה זו חשיפת צדן האחורי של העבודות היא פעולה הגיונית לגמרי, שכן שכבות אלו מצטרפות למערך השכבות המורכב והדינאמי בעבודותיו של צייר המבקש לטעון את תהליך הציור עצמו (ולא רק את התוצר הסופי) בתחושה היסטורית. אצל קופפרמן אין הבחנה בין מתווה ובין ציור, בין "הכנת המצע" ובין העבודה "עליו". בציורים הללו כל מתווה הוא בעצם ציור המתווה את עצמו בזמן התהוותו. הציורים הופכים לארכיונים של פעולות ציוריות מוצפנות, הנסרקות מחדש ע"י המחוות הציוריות הנערמות עליהן ומזדחלות לתוכן – בו בזמן.

מיכל היימן – צלם לא ידוע (פרט)

גם תערוכת היחיד של מיכל היימן "התקפות על החיבור" עוסקת בשאלת הארכיב, במערכות הקיטלוג שלו, בכוחותיו ובהשפעתו. לא לחינם נבחר דימוי מעבודה ישנה שיצרה לעטר את כריכת המהדורה העברית של ספרו של דרידה. התערוכה הנוכחית כוללת דימויים רבים המודפסים בגדלים של שניים-שלושה מטרים, ומשתלשלים מן התקרה כוילונות. הופעת דימויים כאלה בתערוכה כמעט אבסורדית, שכן בסופו של דבר, מטרת דימויי הענק שיוצרת היימן היא להצביע דווקא על מה שאינו מופיע בדימוי –מה שמחלחל מבין השורות, נשמט או הוסר, בטעות או בכוונה תחילה, מן התמונה.
באחת מן הסדרות המוצגות מחברת היימן בין תצלומי עיתונות לרפרודוקציות של ציורים מתולדות האמנות. תצלום המתאר מפגינים פלסטינים המפנים פצוע מוצמד לתיאור קבלת גופתו של ישו לאחר ההורדה מן הצלב שצייר רפאל ב-1507, גופות נידונים למוות בתלייה מופיעות בתצלום ישן וסמוכות לציורו הצליבה של אנטוניו דה מסילה משנת 1475, ועוד. מקור העניין בתצלומים הללו אינו רק הדמיון הצורני הגדול (והמהמם כשלעצמו), אלא גם ההכרה בהתהוותה של נקודת מבט, על יכולותיה ומגבלותיה, על יחסי המתאר/ת והמתואר/ת (עניין חשוב מאד בעבודותיה של היימן), וכמובן על מה ומי שאינם מתוארים, אך נוכחותם מסתננת אל התיאור ומהבהבת, בתיווכה של היימן, כנורית אזהרה. כשהיימן מציגה נערה עירומה ומצוירת ושואלת אותה אם היה לה קר, היא יוצרת הסטה קלילה לכאורה אך טעונה. מה שנראה כל-כך פשוט, אינו פשוט, אינו מצחיק ואינו מובן מאליו כלל וכלל.

רוח שנות השמונים שורה על עבודותיה של היימן, על הציטוטים מתולדות האמנות ועל הדיוקנאות העצמיים השתולים בציורים ותצלומים ישנים. משפט זה נכתב כקביעה ולא כתוכחה, שכן מקוריותן של העבודות אינה נובעת מחדשנות צורנית או מהלך אסתטי ייחודי, אלא דווקא מהתעקשותן לצעוד בדרכים שנסללו בעבר, תוך שהן חורשות את העקבות ותרות אחר מה שנדחק לשוליהן. למעשה, דווקא העבודות בהן מבקשת היימן לייצר דימוי חדש – סדרת הספרים והדיוקנאות העצמיים המצולמים באמצעות סורק שולחני – הן נקודת התורפה של התערוכה. תצלומי שדרות הספרים הישנים, המצולמים כשביניהם פניה המאופרות של האמנית, שקועים בהתפעמות טכנית ואסתטית מן האפקט הממסך של הסורק (שבניגוד לנטען בטקסט הנלווה, אינו יוצר, כשלעצמו, כל קריאת תיגר על הצילום והמבט), ורחוקים מן ההצבעה המתמצתת ומדייקת, לפרקים אף מזעזעת, שמאפיינת עבודות אחרות.
היימן היא אמנית בעלת מחויבות מוסרית גדולה החודרת לעבודתה ומכוננת את תשתיתה. שולחן העבודה שלה הוא למעשה מגירה גדולה, והיא נוברת בה בדריכות ובקשב – סורקת את תכניה בתהליך "התארכבות" בלתי נפסק.

בשולי הדברים

בביקורת על תערוכתה של מיכל היימן, שפורסמה במעריב וב-NRG, כתב המבקר יניב יהודה אייגר כי "התערוכה גרמה לי לחטט בתוכי עמוק, וכשעשיתי את זה גיליתי עד כמה בעצם אני רווי רגשות אשם. אשם על כך שאני משטה בעצמי ובקוראים בשיטתיות, עם קשקושים שנועדו להפגיש אנשים עם אמנות. "התקפות" הביאה אותי להבין שהם צדקו כל הזמן הזה. אפרים קישון שטען שהאמנות המודרנית היא רמאות, ג'ון לנון שאמר ש"אוונגרד" היא המילה הצרפתית ל"בולשיט", שלמה המלך שכתב שהכול הבל הבלים. הייתי חירש אליהם והייתי עיוור. קורבן לקנוניית ענק. מטיף של כת שאין לי בה יותר שום אמון. חשבתי, לתומי, שעדיין יש לאמנות סיכוי".
אייגר הוא מבקר אמנות לגיטימי, וגם אם סגנון כתיבתו ודעותיו הלא-מנומקות אינם לטעמי, אלחם, כמאמר המשורר, על זכותו לומר את דבריו. יחד עם זאת, השתלחותו באמנות ובשיח האמנות באשר הם חורגת משאלות של טעם וריח. מבקר תפקידו לפרש ולגלות, למיין, לתווך ולחרוש – ליצור ולהזין את השיחה ההדדית והשיתופית בין האמנות, הקהל והביקורת. כאשר מבקר קוטל בחריפות תערוכה או זרם אמנות כלשהו, ניתן לומר שהוא מתבונן ביקורתי בעל דעה מוצקה. כשהוא פוסל את כל מה שקרה, קורה ויתכן שגם יקרה בתרבות ובאמנות, מתגנב החשד שהוא לא מבין.

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: