דילוג לתוכן

מתחברת בקטנות

דצמבר 11, 2005

חובבי אמנות שהתרגלו לחללי תצוגה בדירות קרקע ריקות ולבנות עלולים להרגיש מוזר בגלריה גולקונדה, ששוכנת בקומה ה-11 של בניין משרדים ברחוב פריש בתל-אביב. ביציאה מן המעלית מקדמת את פני הבאים מצלמה במעגל סגור. צלצול באינטרקום גורם לדלת הזכוכית להיפתח בזמזום. היא נסגרת מייד. על רצפת הגלריה פרושים שטיחים משובצים, רהיטי עץ כהים וכבדים פזורים בחדרים הרבים, והאווירה אומרת אקסקלוסיביות דקדנטית. על רקע התפאורה הכבדה נראים צילומיה של עינת עריף-גלנטי, התלויים על הקירות, כמו מנסים לשחק משחק כפול – לנשום אוויר פסגות אקסקלוסיבי, וללעוג לדקדנס. ביקורים בגלריה, אגב, נערכים רק בתיאום מראש.


עינת עריף-גלנטי

חסרה רק סיגריה

יש איפוק קדורני בעריף-גלנטי. היא מדברת בשקט, בנועם. חושבת בין המשפטים. חזותה משדרת קינקיות מוקפדת. במגפיים גבוהים וטי-שרט צהובה, עם קרדיגן ופסים בשיער, חסרה רק סיגריה ארוכה-ארוכה להשלמת המראה. היא בת שלושים, נשואה לצלם יוסי גלנטי, ואמא ליהלי, בן שנתיים וחצי. בימים אלו היא מציגה בגלריה גולקונדה שתי סדרות צילום. הראשונה הוצגה בשנה שעברה במוזיאון הרצליה, וכוללת פריימים מוקפדים ומעוצבים שמתייחסים למסורת של ציורי טבע דומם. הסדרה השנייה מאוחרת יותר, וכוללת צילומים ישירים של אובייקטים בודדים כמו סבון, שוקולד, פירות ומנקה אבק.
הבדלים בין שתי סדרות הצילומים ניכרים. המלאכותיות הנוצצת הוחלפה בתיעוד של תהליכי חיים וכליון. עומס הפרטים והקומפוזיציות הגדושות והמוקפדות נזנחו לטובת אובייקט בודד המונח בפשטות מול המצלמה. גם האור השתנה, וכן הרקע הכהה. באופן כללי, נדמה שהדרמה הכללית שככה. עריף-גלנטי מחזקת את הרושם בדבריה. "בסדרה הראשונה יש משהו מאד קר ומחושב" היא מספרת. "כל פריים בסדרה תוכנן במשך חודשים, אם לא שנים. הרגשתי שיש ביצירה כזו אמירה מאד ברורה. חשבתי שהעובדה שאלו סצנות מוכרות כל כך, תפטור את הצופה מהתבוננות יתר. קיוויתי שההכרה הזו תנטרל משהו, שתשחרר, שיגידו שהאסתטיקה ברורה כל כך, שאפשר לעבור הלאה לעניינים מהותיים יותר. אבל חלק מהקהל הסתכל ואמר משהו כמו "יש פה את הסטיל-לייף, והנה הומרוס, והבדיחה נגמרה. הלאה".
הסדרה הזו הוצגה בתערוכה בשם "דיאלוג עם הקלאסיקה", כשבעצם את אומרת שהדיאלוג עצמו בכלל לא מעניין אותך.
העבודה הזו הוצגה בתערוכה קבוצתית, ובתערוכה קבוצתית אתה מתפשר. אני לא מתבאסת מזה. עניין אותי להיות חלק מהמחקר ולראות את החוט שמקשר ביני ובין אמניות אחרות שבוחרות להשתמש בכלים דומים. אבל אולי בגלל זה אני מרגישה שהתערוכה בגולקונדה נכונה יותר, מדויקת יותר. היא נובעת מתוך מקום יותר מזוקק ולא מתוך ההיסטוריה של האמנות, וגם אם אני לא יכולה להתנתק מהשפעות, אני כבר לא מרגישה צורך להגיד את השם שלהן בכל פעם. בכלל, היום אני קצת פחות מביעה דעה. אני עדיין מתבוננת בריקבון שסביבי, אבל כבר לא מרגישה צורך להגיד דברים טוטאליים כל-כך כמו בעבר. נכון, צריך לנפץ משהו מהותי בעולם. לנתץ את החשיבה הכלכלית, את היחס שלנו לבני אדם, לחברים שלנו ולילדים שלנו. שום דבר לא בסדר. אבל אם ה"שום דבר לא בסדר" הזה אני לומדת לחיות. מתחברת בקטנות".

מתאהבת בתפוח


עינת עריף-גלנטי. מתוך התערוכה אינטימיות, אגריפס 12

ילדותה של עריף-גלנטי עברה בקריית-יובל בירושלים ("שיכון, אבל אהבתי את זה"). היא ציירה מגיל צעיר, ולמדה צילום במכללת הדסה. כשאין לה סבלנות להסתבך בהגדרות היא מציגה את עצמה כצלמת, אך מרגישה יותר כמו אמנית. לפני שנתיים חברה יחד עם בן-זוגה לקבוצת אמנים שהקימו את הגלריה השיתופית אגריפס 12 במרכז ירושלים. לדבריה, החברות בקבוצה תרמה רבות להתפתחות של עבודתה. העובדה שמדובר בגלריה שיתופית, שממומנת על ידי החברים ופועלת בלב מרכז הטרוגני כל כך כמו רחוב אגריפס, מכניסה דברים לפרופורציות.
"אני חושבת שבגיל ההתבגרות הרבה אנשים מנהלים סוג של שיחה עם המוות. יש מפגש בין עקרונות של איך העולם צריך להיראות, ובין ההבנה שהוא לא יראה ככה לעולם. יש שיברון לב, משהו שותת דם ועמוס ברגשות וצבעים וכאב. עם הזמן – וזה לא שאני מרגישה כל כך מבוגרת – אבל עם הזמן, ובמיוחד עם זה שיש לי ילד, הדברים נעשים יותר מורכבים. פתאום אני מבינה את חוסר הברירה של הריקבון. והעובדה שאני מבינה זאת גורמת לי לקבל אותו ואפילו לאהוב אותו. דווקא הריקבון הופך נורא חושני בעיני. הוא מוכיח את החיות של הדבר. אני מוכנה לצלם את הפגם שבתפוח, ולהתאהב בו יותר מאשר בתפוח עצמו. זה לא התפוח המושלם שרואים בפרסומות, אבל אני מאמינה לו.
אז זהו, בגיל שלושים הנוצץ מפנה את מקומו לטובת הרקוב?
אני עדיין אני, ושאלות שהעסיקו אותי בעבר מעסיקות אותי גם היום.ההבדל הוא שזה כבר לא "אני ואתה נשנה את העולם". אני על הקרקע, פחות אסטרו, ולא מאמינה שאמנות יכולה לשנות את הכל. זה לא אומר שאני לא אעשה יותר אמנות, זה רק אומר שהדברים נכנסים לפרופורציות.
חשבת שתשני את העולם?
כן.
באמצעות צילום של טבע דומם?
כן. כשאתה בא למשהו מבפנים, אתה יכול להכאיב הרבה יותר. זה מעורר ומגרה. יש המון חתרנות בהצלחה להיכנס אל תוך מערכות, ולגרום למערכת לשאול שאלות. אתה נכנס בשקט, מבלי לעורר מהומה, ואז טראח!

בימים אלו עובדת עריף-גלנטי על פרויקט של יציקות מפלסטיק. היא מתעניינת מאד בתהליכי חניטה של חומרים אורגאניים, שבהם היא "נאבקת בחומר במשך חודשים ולא מגיעה לשום מקום. פלסטיק זה פלסטיק זה פלסטיק. הוא קצת מזכיר צילום, כי גם כאן אני מקפיאה מצב, ועוסקת בחושניות שלו, בחיים הקפואים שלו. יש בתערוכה צמד צילומים, כשבאחד מופיע סבון ובשני מופיע שוקולד מקופלת. כשמצאתי אותם הם נראו לי כל-כך דומים, בטקסטורה, בחומריות, עד שזה בכלל לא שינה אם זה סבון או מקופלת. הכל נראה כמו הכל, כל דבר הוא חיקוי של כל דבר, והפיתוי החושני של סבון נראה בדיוק כמו הפיתוי החושני של שוקולד. דבר דומה קורה גם בצילומים של ממתקי הג'לי. ממתקי ג'לי הם ממתקים טוטאליים. הם הג'אנק-פוד של עולם הממתקים.
מבחינה אסתטית אני מנסה לתמצת עכשיו. ליצור מעט, לבנות פשוט, עם פיין טיונינג נכון. בלי פטפטת. זה קצת יותר אמיץ להגיד דברים במילה אחת או שתיים, מאשר לדבר הרבה.

פורסם במקור בהעיר

From → ראיונות

להגיב

כתיבת תגובה