Skip to content

יד ושם מודל 48

דצמבר 9, 2005

הר-ציון. מול קבר דוד עומד בית קטן. שלט בעברית מסביר שהגעתי לאתר הראשון בישראל שמוקדש להנצחת השואה. הנוסח האנגלי שונה במקצת. לא האתר הראשון, כי אם המקורי. הרחובות הסמוכים הומים מתיירים, אך המקום עצמו שומם. כשאני מתקרב, השומר היושב בכניסה קם ומכריז בהתרגשות: "ברוכים הבאים למרתף השואה! אתה סטודנט, אז כניסה עולה שישה שקלים. אם זה יקר, אפשר לעשות הנחה. יש הסברים בעברית, אנגלית, צרפתית ויידיש. בבקשה לחבוש כיפה". אני משלשל שישה שקלים לתיבה, שואל כיפה שחורה מן השומר ונכנס אל אתר ההנצחה שהוקם בשנת 1948 וכמעט לא השתנה מאז. זהו מרתף פר-אקסלנס: האורות עמומים, האוויר טחוב, האווירה כבדה והקירות מטים לנפול. אלמלא היציאה אל המרפסת, שלמרגלותיה משתרעים הרי-יהודה, אפשר היה לשכוח שאנחנו עומדים גבוה על פסגת הר-ציון.

מרתף השואה הוא אתר הנצחה חרדי, חסר מניע ציוני ואנדר-סטייטמנט. לכן, כדי להמחיש את החורבן, מגודרים כמה ממדפי הספרים בתיל חלוד, המלה "נאצים" מופיעה תמיד בסמיכות למשאלה "יימח שמם", והתנועה הציונית ומדינת ישראל אינן מוזכרות. התצוגה במרתף דלה ומכמירת לב, וההשוואה לפירוטכניקה המודרנית של מוזיאון יד-ושם הופכת את המקום למעין שריד מעולם אחר ובו ויטרינות עץ מתפוררות, תצלומים מצהיבים שחנוטים בעטיפות ניילון משרדי, ודפי הסבר מהוהים המוצמדים לבריסטולים בנייר-דבק שעבר זמנו. הכיתובים המלווים משובצים ללא סדר נראה לעין. פעם בעברית, פעם באנגלית, פעם ביידיש ופעם אף בגרמנית. על אחד הקירות שעונים שני ציורים של צייר העונה לשם הסמלי א' אדם. הציורים מתארים כבשים, ונראים כחיקוי בוטה שמפגיש את מארק שאגאל ומנשה קדישמן. מול הציורים מסודרות תמונות של נידונים למוות. איבריהם האינטימיים מכוסים מפאת הצניעות. המראה נוגע ללב ומעלה מחשבות על שמירת כבוד המת.

רוב קירות החדרים מכוסים בלוחות אבן שמנציחים את זכרן של קהילות שונות. בהעדר מקום, לוחות הנצחה נערמים זה על גבי זה גם בפינות החדרים. חלל צדדי ומיוחד מוקדש להנצחת קהילת יהודי ורשה. בחלל גלעד אבן, שמעליו ניצבת תמונתו של האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, מחבר הספר "אש קודש" – אוסף דרשות שמתארות אדם בתקופת השואה הנאחז בציפורניו השאריות אמונתו, ומחפש נואשות אחר הוכחות להימצאותו של אל. כתב היד הוסתר בכדי חלב והתגלה רק בשנות החמישים. האדמו"ר, שויתר על האפשרות שהוצעה לו לברוח לישראל, המשיך להנהיג את קהילתו ולתמוך בחסידיו תוך גיוס תעצומות נפש. הוא עשה זאת גם לאחר שאמו, בנו וכלתו נרצחו, וגם כשהוא עצמו הכיר בכך שהוא עומד בפני הסוף המר.

רגע לפני היציאה אל מרפסת המרתף מתגלה "אנדרטת האפר והסבון": מיצב מאובק המורכב ממיכלי אפר וחתיכות של סבון ריפ מגרמניה. על פי ההסבר, מדובר באפר שמקורו במשרפות ובסבון שיוצר משומן של יהודים. כשאני שואל את אהרון, מנהל המקום, על העובדה שהיסטוריונים שונים טוענים כבר עשרות שנים כי הנאצים מעולם לא ייצרו סבון משומן אדם וכי מדובר במיתוס בלבד, הוא אומר שמחקרים אלו מומנו על ידי ממשלות גרמניה בניסיון לנקות את שמן, וכי הסבון שבמרתף – ועל כך, לטענתו, יש הוכחות – אורגינלי.

פורסם בנוסח דומה ב'כל-העיר'

From → מסביב

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: