נמחק הצחוק מן השפתיים

"טוביה החולב" – ספרו של שלום עליכם שיצא לאחרונה בתרגום עברי חדש (הפעם בשם ‘טביה החולב’, כפי שנהגה השם במקור היידי), הוא אחת היצירות המפורסמות ביותר שהותירה תרבות היידיש לעולם, אם לא הידועה שבהן. מאז נחתם קובץ הסיפורים בשנת 1914, תורגם הספר לעשרות שפות וזכה לשלל עיבודי תיאטרון וקולנוע, שהמפורסם בהם, המחזמר ‘כנר על הגג", הפך את טביה לאחד מגיבורי הספרות היהודית בכל הדורות. קריאה מחודשת בספר, באמצעות תרגומו החדש והקולח בצורה בלתי רגילה של דן מירון, היא הזדמנות להיווכח עד כמה שנון, חריף ומתוחכם הספר הזה, ועד כמה צורת הדיבור הישירה והצחוק הגדול שמתעורר בשעת הקריאה – צחוק שגרם בעבר לתיוג הסיפור כ"מעשייה עממית", להבדיל מ"ספרות רצינית" – אינו אלא תחבולה ספרותית אירונית המחבקת את הקורא והולמת בו בעת ובעונה אחת.

טביה החולב הוא רומן במכתבים, שנכתבו לכאורה ע"י טביה, כאשר הנמען הוא לא אחר מאשר שלום עליכם. צורה זו מאפשרת לסופר לשמור על נוכחות מתמדת לכל אורך הסיפור, מבלי להשמיע את קולו המפורש אפילו פעם אחת. במכתביו פורש טביה את קשיי חייו, ובמיוחד את הצרות שמביאות עליו שבע בנותיו. "כשיש יותר מבת או שתיים, נמחק הצחוק מן השפתיים" הוא כותב, ומתאר את נסיונותיו הכושלים לשדך את בנותיו לחתנים ראויים בעיניו. בת אחת מתאהבת בחייט עני ודוחה את הצעת הנישואין של הקצב העשיר, הבת השנייה נישאת למהפכן קומוניסט ונאלצת לברוח עימו, הבת השלישית מתאהבת בגוי, רחמנא ליצלן, ואילו הרביעית שמה קץ לחייה לאחר שהסתבכה עם מחזר עשיר הנוטש אותה הרה בלחץ משפחתו. גולדה, רעייתו של טביה, מתה מצער ומחולי, וכשבתו החמישית מוצאת סופסוף חתן ראוי –  יהודי עשיר המקורב לחוגי השלטון – מבקש החתן לסלק את טביה מן הדרך ושולח אותו למסע לארץ ישראל, רגע לפני שיאבד גם הוא את נכסיו.
כאמור, מדובר בסיפור מסגרת טראגי, אולם הוא נמסר בצורה מרוככת ומשעשעת מאד באמצעות דיבור קולח ורווי בבדיחות, מצבים קומיים ואבסורדיים, וציטוטים אובססיביים (ולא פעם מסולפים או שגויים), שטביה שולף בכל הזדמנות מן המקורות, בין אם הדבר ראוי ובין אם לאו, באקט שמביע ספק ידענות, ספק פטרונות וספק התגוננות המחפה על בורות ואטימות. הצטטת הכפייתית של טביה עושה מהלך כפול: מצד אחד היא מוסיפה לסיפור פלפל יהודי וזיקה מסורתית, ומצד שני מציגה את הזיקה הזו ככלי שתוכנו נלקח ממנו והוא נותר כדיבורים-דיבורים ללא משמעות. גם גישה זו מאפיינת את האירוניה המיוחדת בסיפורו של שלום עליכם.

בשנים האחרונות מדברים על גילוי מחדש של תרבות היידיש ועל התעוררות נוסטלגית וכמיהה למזג והמציאות הקהילתית שהיא מייצגת ולהומור המתוק-מריר שלה. באחרית הדבר מספר מירון כי גם בעבר היו שראו בסיפורו של טביה "ביטוי לגעגועים נוסטלגיים של הזעיר-בורגנות היהודית אל דימוי מומתק של עברה העיירתי-מסורתי".
לטעמי הזיקה הנוסטלגית וההתייחסות לטביה כאל "דמות של פעם" השופעת חום, דאגה והומור, עושה עוול עם שלום עליכם וגיבורו. זה קורה הן משום שהתיאור "מייצג את תקופתו" הוא מחמאה ספרותית מפוקפקת למדי, והן מפני שגעגועי השטעטל הללו, מבוססים או פנטסטיים ככל שלא יהיו, מחמיצים את הטרגדיה המגולמת בדמותו של טביה, ואת הביקורת החריפה ששלום עליכם מעביר באמצעותה על אורך החיים היהודי-מסורתי באירופה. מבחינה זו אם יש מטאפורה ביחס בין טביה לתקופתו, הרי שזו מתייחסת למצבו של היהודי הנודד בעולם, הלוטש עיניים לקדמה אך נותר מסוגר במסורת, תלוי בגויים אך מזלזל בהם ומקללם, מדבר על התורה והרוח אך חומד בעיקר את החומר, וכל זאת מתוך עמדה פאסיבית-אגרסיבית ואפילו קורבנית, בעלת נטייה לפטפוט לריק תוך דריכה במקום, המתייחסת לקשיי הדרך כאל גזירה משמיים (ומן הגויים), ושואבת כוח מהשוואות רומנטיות ונרקיסיסטיות לסיפור איוב. שלום עליכם סיפר את קורות טביה החולב במזרח אירופה במפנה המאות הקודם (הספר נכתב בפרקים בין 1895 ל-1914). מאה שנים מאוחר יותר, בתרגום חדש לעברית-ישראלית, סיפורו נראה רלוונטי כתמיד.

הופיע בנוסח דומה במדור הספרים של "ישראל היום"