Skip to content

על תמונה ורגישות

נובמבר 19, 2008


ורוניקה – עבודה של אנה באומגרט, פולין (מתוך התערוכה)

ביקור במוזיאון על-התפר בירושלים ראוי להפוך לחובה בכל קורס אוצרות, ולשמש כתמרור אזהרה בפני אוצרים ומנהלי מוסדות אמנות לעתיד. כל אחת מן התערוכות שהוצגו במקום מאז נפתח בשנת 2005, מהווה דוגמא ליכולתה של אוצרות חסרת רגישות להפוך אמנות טובה למלכודת שיווקית גסה.
המוזיאון, שמבנהו שימש בעבר כעמדת שמירה, שוכן על הכביש המפריד בין ירושלים המזרחית והמערבית, מצדו האחד השכונות מוסררה ומאה-שערים ומצדו השני שער-שכם והעיר העתיקה. ע"פ רמת התחזוקה הגבוהה של המוזיאון, רשימות האמנים המכובדות וציוד התצוגה האיכותי, נראה שתקציבו נאה. זהו מקום עם פוטנציאל רב וחבל שהוא אינו מתממש.

הסיבה הראשונה לחוסר ההצלחה היא, כאמור, האוצרות. גם באמנות טובה צריך לדעת לטפל ברגישות – להציב אותה נכון ולהעניק לה מרחב נשימה פיזי ותיאורטי. בהיעדר הדברים הללו האמנות הופכת לפלקט. מנהל המקום רפי אתגר, מעצב גרפי בהכשרתו המשמש גם כאוצר, מאלף את היצירות והופך את המכלול למעין קמפיין ויזואלי בולמי. דבר לא נשאר מן הסלט הזה בתום הביקור.
הסיבה השנייה לכישלון התערוכה/ות, נעוצה בעובדה שהשאיפה לעסוק בנושאים מקומיים ואוניברסאליים טעונים באה לידי ביטוי בכותרות בלבד, ואף עומדת בסתירה לביצוע. התערוכה הנוכחית לדוגמא, "רעידת אדם", מבקשת "לרעוד את רעידת הזהות והאחרות אל מול החרדה". זו כותרת מבטיחה, ולכן מאכזב לגלות כי לא רעידה ולא חרדה מסתתרות מאחוריה, אלא האחדה – אויבתה המושבעת של האחרות שבשמה מתהדר האוצר. הצבת היצירות, שחלקן טובות מאד (וחלקן ממש לא – גם היעדר יכולת שיפוט הוא חלק מן העניין), הופכת אותן לתפאורה שמוטת כתפיים הנרתמת למפגן עוצמה מאחד שורות המנטרל כל אפשרות לדיון ודיאלוג בין העבודות לבין הצופה ובינן לבין עצמן. דבר סותר דבר, הדיה של עבודה פולשים לעבודה אחרת, פרשנויות מגמתיות משטיחות את הכל לרמת הסלוגן, ולו הייתי רפל יעקובוביץ' (אמן פולני המרבה לבקר בישראל ומשתתף בתערוכה), הייתי דורש מן המוזיאון להסיר מן התצוגה את העבודה המוצגת בחדר המדרגות ומוסתרת חלקית על ידי מקרן וידיאו. יש גבול לכל זלזול, גם אם הוא נעשה תחת מעטה של דאגה לזכויות אדם.

אמנות אינה מתכון בטוח לפלורליזם ואינה יכולה לשמש כעלה תאנה חברתי והומניסטי כאשר המקום בו היא מוצגת פועל בניגוד לערכים אלו. מבקר במוזיאון המבקש לעסוק בנושאים טעונים כמצב האדם והחברה, מוטב לו שיעלה לתצפית על השכונות הסמוכות מגג המוזיאון, או לחילופין ירד לרחוב, שם יפגוש את תושבי האזור קשיי היום, שאיש מהם אינו מבקר במוזיאון ה"חברתי" החולש על שכונתם.

סדקים בטוחים

תערוכות אוסף של אמני גלריה אינן דבר מסעיר. למעשה לרוב הן אינן תערוכות כלל, וגם אם אנשי הגלריה מתאמצים להצמיד להן טקסט קצר ומאולץ הן נותרות כמקבץ אקראי של עבודות מהזמן האחרון, שנתלו בפיזור בניסיון לסתום חור בלתי-צפוי בלוח השנה. אין כמעט יוצאים מן הכלל בתחום הזה, ולכן מפתיע להיכנס בימים אלה לגלריה גורדון, שם מוצגת תערוכה בהשתתפות כמה מאמני הגלריה. זה מפתיע הן בשל הסיבה שצוינה לעיל, והן בשל העובדה שגלריה גורדון עובדת עם מגוון אמנים, שמלבד העובדה שרובם מזוהים עם הזרם המרכזי באמנות הישראלית, אין ביניהם הרבה מן המשותף. מה בין מיכל נאמן לאהרון מסג, בין גלעד אופיר ליוסף קריספל ובין אסף בן-צבי לדרורה דומיני? לא הרבה. ובכל זאת, בהצבה רגישה, גם תערוכה כזו יכולה לזמן רגעים יפים, כפי שקורה בחיבור בין עבודותיהם של עידו בר-אל ויעקב דורצ'ין, המוצגות יחדיו בקומת הביניים.

קשה לחשוב על ניגודים גדולים משני האמנים הללו: שניהם עובדים עם גרוטאות, אך בר-אל הוא צייר עירוני ואילו דורצ'ין פסל בן קיבוץ. ציוריו של בר-אל עשויים להיראות פריכים וסדוקים, אך הם משדרים ביטחון ואמונה בלתי-מתנצלת בכוחו של הציור ובכוחם ההבעתי של צבעים. דורצ'ין הוא היפוכו של בר-אל. הברזל החלוד שלו מסויג ומכונס, תוהה ובודק את גבולותיו וגבולות החלל שסביבו, נוקשה ובו בזמן שברירי ומתקפד אל תוך עצמו. בר-אל מצייר על גבי דלתות של ארונות מטבח ומציאות אחרות שליקט ברחוב. ציוריו מבוססים על יחס מורכב בין היענות למאבק, שכן מצעי הציור שלו אינם בנויים ואינם מיועדים לצבע, ותגובותיהם לפעולות הציור השונות שמבצע הצייר נעות בין התנגדות גדולה להכנעה. הציור הסופי, אם כן, אוצר בחובו את שילוב התגובות הללו, ומן העבודות מתפרצת ארוטיות לא נקייה, ערמומית משהו. דורצ'ין לעומתו, חרש הברזל, לש את המתכת כאילו הייתה בצק לחלה. הוא גדול וכבד, אך יוצר מראה רעוע ומופנם.


עידו בר-אל (ציור) ויעקב דורצ'ין (פיסול). מראה ההצבה בגלריה

ספק מקום

אם בר-אל ודורצ'ין משלימים זה את זה חרף ההבדלים ביניהם, ציבי גבע ויהושע בורקובסקי סותרים זה את זה חרף נקודות הדמיון בעבודתם. במרכז עבודותיהם של שני האמנים המציגים בימים אלה תערוכות יחיד – בורקובסקי בגלריה נגא וגבע במוזיאון ת"א – מופיע הגריד: מערך המשבצות הגיאומטרי שעליו מבוססת האמנות המערבית מאז ימי הרנסנס והמצאת הפרספקטיבה ועד המגמות המינימיליסטיות, המכאניות והגיאומטריות באמנות זמננו.
תערוכתו של גבע כוללת עבודות מ-20 השנים האחרונות, כשברבות מהן מופיע במוטיב הכאפיה, או ליתר דיוק השתרגות הקווים השחורים המרמזת על דוגמת כאפיה, אך יכולה להיות גם גדר ברזל או מערך קווים מופשט. המתח בין הפרשנויות הוא גם מה שמעניין את האמן, שעבודתו נעה בין הקשרים פוליטיים, חברתיים ואמנותיים שונים.
שאלות על מקום, יחסי תרבויות וזיקות הדדיות העולות מן העבודות הן שאלות מעניינות וחשובות, אך גבע הוא אמן מושגי נהדר שחסר רגישות ציורית. כאשר הוא פועל כאמן מושגי – כפי שקרה במיצב הסורגים היפה והמיוחד שיצר לפני כמה שנים בגלריה הגר ביפו – הוא מצליח לנסח ולסכם באופן חזותי את המתחים והעימותים שמזינים את יצירתו. לעומת זאת הפאתוס, המנייריזם והמחוות האקספרסיביות בציורי הכאפיות והקוצים, מעוררים אי נוחות ואפילו מבוכה.

על רקע הגריד הפוליטי/אוריינליסטי והבוטה של גבע, מעניין לבקר בתערוכתו השקטה (כתמיד), של יהושע בורקובסקי Vera Icon (משחק מילים לטיני בין "דימוי אמיתי" ל"דימוי נראה"). השניים מציגים דרכי עבודה הפוכות. אם גבע מבקש להצניח וליישם רעיונות על גבי בד הציור, בורקובסקי הוא צייר המבקש שרעיונותיו יצמחו מתוך המצע הציורי. זו דוגמא לאמן לא שגרתי שגם אם השפעתו ניכרת בעבודותיהם של ציירים צעירים יותר כמו אייל ששון וגלעד אפרת, נותר כאסכולה של איש אחד, שאינו מתקשר לאף אחת מקבוצות האמנים המקומיות. בחוץ רועמים תותחים וזרמי אמנות מתחלפים, ובסטודיו יושב בורקובסקי כצייר אנין וחוקר היטלים אופטיים. אפילו כשעסק בנושאים שניתן לקרוא להם "מקומיים", דוגמת קברי השייח' וציורי החאג', התרחק ואף התנתק מהקשריהם הפוליטיים.
במשך שנים יוצר בורקובסקי עבודות החוקרות ומפרקות את פעולות ההתבוננות וביטוייה האמנותיים, החל בשיבושי פרספקטיבה בסדרת ציורים שיצר בהשראת ציורי החאג' ואבן הכעבה במכה, עבור דרך ציורי ההשתקפויות החלביים והתצלומים הפרוסים, וכלה בסדרת עבודות הגריד בתערוכה זו. הצופה בעבודותיו של בורקובסקי אינו יכול שלא לתהות איזה מן דימוי עומד בפניו, האם הוא פיגורטיבי או מופשט ומה הוא בכלל – דימוי של דבר או הדבר עצמו. זו גם מטרת הציורים, המבקשים לכונן את הציור ובו בזמן לערערו, כאיקונה נוצרית ועץ בודהי בעת ובעונה אחת.


יהושע בורקובסקי – ציור

פורסם במארב

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: