לא אני התחלתי עם האלימות

סמנתה פוקס, זמרת ודוגמנית עירום לשעבר, היא אחת הכוכבות הלא צפויות שמופיעות בתערוכתו של האמן יוחאי מטוס "בראש ערוף", המוצגת בגלריה דולינגר בת"א (אוצרת: דליה מרקוביץ). שירה של פוקס "Nothing's gonna stop me now", מופיע בעבודת וידיאו ומלווה את מטוס כשהוא צובע את פניו באבקת נצנצים כחולים – החל בשפתיים ובעיניים, עבור לקרקפת וכלה בלחיים. מה שנראה תחילה כאיפור לא שגרתי הופך לצבעי מלחמה אינדיאנים בגרסת שנות השמונים, המופיעים בצורות שונות גם בסדרת דיוקנאות עצמיים מצולמים ומאופרים, שאישוניהם גולגלו או כוסו בצבע.
"האישונים החסרים בפורטרטים הם דימוי מרכזי שמשחק בין שני קטבים בחיים שלי", מספר מטוס. "חוסר אונים מול כוח חזק מאד שאולי נובע מחוסר האונים. מצד אחד ראש ערוף או עיניים חסרות, ומצד שני הכוח של הדימוי. אני יכול לגלגל עיניים אבל אני לא יכול לשקר, והעיניים המגולגלות מביעות מלחמה פנימית – ניסיון להישיר מבט מול הבנה שהמציאות כל-כך קשה עד שאי אפשר להסתכל בעיניים.
אי אפשר להסתכל לך בעיניים, או שאתה לא יכול להסתכל לאחרים?
גם וגם. משחק המבט הישיר ללא אישונים קשור באבקת הנצנצים שמלווה אותי כבר הרבה זמן. הנצנצים נוזלים וחונקים ולא אווריריים כמו שאנחנו רגילים. הם מחזירים אור ויש להם גלאמור, ומצד שני הופכים לחומר שמזכיר דם כי הוא נוזל מהגוף ויוצא מתוך הפצעים שלי. נצנצים הם כמו תכשיט. תכשיטים אמנם נועדו למשוך תשומת לב, אבל הם גם משמשים כשכבת הגנה או כיסוי, שכבה שמייצרת את מה שאתה רוצה להראות ולא בהכרח את האמת. זה מסביר גם את גלגול העיניים – חשוב לי מאד להסתכל, כשבעצם אין אישונים ואין יכולת לראות. אח שלי לא היה מסוגל להסתכל על העבודות במשך תקופה ארוכה. יש בהן שיק התאבדותי.
יש בהן גם ריחוק ואלימות. אתה בעצם מצביע על חוסר האפשרות שלך ליצור קרבה.
כן, למרות שכשאתה אומר אלים התגובה הראשונית שלי היא להגיד שלא אני התחלתי עם האלימות, זה העולם התחיל, והעבודה משקפת את ההתמודדות שלי עם העולם ועם חוקים שלא מתאימים לי. העבודות עוסקות בגבריות שונה ואפילו מוזרה ביחס למה שמקובל. הנצנוץ של הנצנצים מייצר אירוניה, בדומה לסניקרס הלבנות של גנגסטרים, שמשדרות טוהר שמנוגד לגמרי לפעילות של האדם שנועל אותן.

יוחאי מטוס – עבודה בטכניקה מעורבת

עד היום לא חייכת

אם הסתובבתם בתל-אביב בשנים האחרונות, סביר להניח שנתקלתם בעבודותיו של מטוס גם אם לא ידעתם זאת. הוא יצר (יחד עם מיכל צדרבאום) שלטי רחוב קומיים, הדביק לב גדול מקרמיקה על המדרכה בשדרות רוטשילד ועל מדרגות בניין העירייה בכיכר רבין, וצייר ציורי רחוב שונים שחלקם עוד קיימים וחלקם דהו או נמחקו. בהתייחסות לעבודות הרחוב אמר פעם שהוא שואף לגרום לצופה לחייך, מה שמעלה שאלה על הקשר בין חיוך ובין "שיק התאבדותי".
"מה שתיארתי כחיוך של הצופה נולד בתקופה שגרנו בירושלים ולא ממש הסתדרנו עם העיר. חשבנו שאם ניתן לעיר מתנה אולי נסתדר יותר טוב. במקומות אחרים קורה משהו אחר, אבל גם בעבודות שכיניתי "שיק התאבדותי" יש המון התייחסות ליופי. אני רוצה שאנשים יסתכלו על העבודה ויגידו "שיואוו, נצנצים!" ואז פתאום יבינו שהנצנצים נוטפים לי מהגוף. במקום להשתמש בדם אני משתמש בנצנצים שקצת מתנהגים כמו דם, כשמה שאני רוצה להגיד נמצא תמיד בפער בין שני הקטבים הללו.
גם בשלטי רחוב עם מדבקות בצורת אבטיח או לב יש משהו דו-משמעי?
אני לא מנסה ללכת נגד תאגידים גדולים אלא לנצל אותם, ללכת איתם בצורה פארודית. שלטי הרחוב לא נולדו כמערך פרסום חדש, אלא כדבר קיים שהתערבנו בו בניסיון להיות מין טפילים שמייצרים עוד שכבה בעיר. גם אם בסופו של דבר ייצרנו משהו חיובי, זה עדיין שינוי שמציג בצורה אירונית את הנורמה המקובלת. יש לך שלטי רחוב חד-גוניים שאתה חולף על פניהם בכל יום בדרך לעבודה ובחזרה. יום אחד השלט משתנה, או שעל המדרכה מופיע פתאום לב. זה גורם לך לחייך, אבל החיוך הזה מזכיר לך שעד היום לא חייכת.
מה ההבדל בין אמנות שנוצרת ברחוב לאמנות שמוצגת בגלריה?
מאד חשוב לי שאמנות רחוב תישאר שם, אבל אי אפשר לעשות אמנות רחוב בגלריה ואין מה לאלץ את זה. ברחוב צריך משהו הרבה יותר גדול וקריא וצועק החוצה, כשבגלריה יש קירות לבנים – אפשר לשים נצנץ אחד על הקיר וכולם יראו. ציור שמוצג בגלריה נחשף רק כשהוא מוכן, ואילו אמנות רחוב אפשר לראות בזמן שהיא נוצרת. ציור בגלריה גם מחזיק, בניגוד לציור רחוב שחי בזמן משל עצמו ומשתנה עד שנשארים רק שרידים. אמנות רחוב היא גם קצת חשיפה של משהו שכבר היה שם באופן פוטנציאלי ואני פשוט עזרתי לו לצאת.
אז כשמגיעים שוטרים או פקחי עירייה אתה מסביר להם שאתה רק עוזר לקיר לגלות את עצמו?
יש לי היסטוריה של עבודה ברחוב ולמדתי להתמודד עם הצקות. פעם אחת שכנעתי קבלן שאני פשוט מנסה לעשות את הבניין שלו יותר יפה. בירושלים תפסו אותי עומד על שרפרף עם מברגה ביד, כשמיכל צדרבאום מושיטה לי לוח פרספקס של שלט. אמרתי לפקח ההמום במין חצי שאלה שאנחנו מצלמים פה סרט, מה שדווקא די הדליק אותו. מאז אני משתמש בזה הרבה.

זריחת דאווין

במרכז הסטודיו של מטוס עומד פסל פורצלן של זוג דולפינים המזנקים מתוך המים, מכוסים בשכבת נצנצים עבה. בתערוכה יוצג הפסל על רקע פוסטר של שקיעה. הקיטש שבפוסטר יוצר היפוך, כאשר הנצנצים המלאכותיים הופכים לדבר האמיתי – חושני ונוכח הרבה יותר מהנוף המיופייף שברקע. שקיעה נוספת שיצר מטוס, הפעם מנורות פלורוצנט, מוצגת בימים אלה בתערוכה "כתם עיוור" במוזיאון פ"ת.
"העבודה נקראת שקיעה, וזה בעצם דימוי של זריחה שיוצאת מתוך חצי מגן דוד שמשתקף ברצפה ומכפיל את עצמו. כשאמרתי שאני רוצה להשתמש במגן דוד האוצרות הסתכלו עלי כמו על ילד קטן ולקח לי זמן להסביר שזה דימוי יותר מתוחכם מכפי שזה נשמע. אני אוהב דימויים ברורים. זה גם חלק מהעניין באמנות רחוב שרוצה לדבר גם אל מי שלא מבקר במוזיאונים.
עם כל הכבוד לדימויים ברורים, המגן דוד שיצרת הוא סמל ריק. יש לו הילה של נורות פלורוצנט אבל אין לו גוף. יש פה אור, אבל המגן דוד עצמו הוא חור של חושך, וזו אמירה נוקבת.
לעבודה קוראים שקיעה למרות שהיא מציגה זריחה, וגם הזריחה היא זריחת דאווין כי בעצם אין פה שמש, אבל את זה אתה רואה כי אתה עוסק באמנות, כשבאותה מידה מעניינים אותי אנשים שאוהבים אמנות אבל מפחדים ממנה. כשעשינו את השלטים שמחתי שמצד אחד יכול לבוא ילד ולומר איזה שלט מצחיק כי יש עליו ציור של אבטיח, ומצד שני מרצה לארכיטקטורה שידבר על המרחב האורבני. גם כאן, חוץ שאנשים רואים מגן דוד ריק שיוצאות ממנו נורות ניאון, יש אחרים שרואים נורות ניאון ופתאום אומרים "איזה מגניב, זה יוצר מגן דוד". הפרשנות שלי היא רק הצעת הגשה וכל עוד לא אומרים שקראתי לרצח עם או משהו כזה אני שמח לשמוע פרשנויות אחרות.

פורסם בוסח מקוצר ב"ישראל היום"

לקריאה נוספת: Talking Heads, דליה מרקוביץ באתר של מתי שמואלוף.