Skip to content

תפאורה לאירועים

זהו השבוע האחרון להצגת התערוכה "בית-ספר לאמנות", שמציינת 70 שנה להקמת המדרשה. התערוכה, שאצר אבי לובין בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב, משלבת בין הצבת עבודות וסידור מיוחד של מפלסי הביתן בצורה שמדמה בית-ספר לאמנות למופעי פרפורמנס שונים שמוצגים בשעות קבועות מראש. אם ביכולתכם להגיע בשעות הפרפורמנס – לכו על זה. אם לא – אל תטרחו. הגעתי לתערוכה בשעות הבוקר ושהיתי בה כ-45 דקות. במקום מבחן קבלה לאקדמיה בעבודתה של מיכל היימן ראיתי שולחן ושני כסאות; במקום מרצים שמדקלמים את הטקסט ״גברים מסבירים לי דברים״ בפרפורמנס של עינת עמיר ראיתי דוכן נאומים; במקום שיעור ערבית אצל ראפת חטאב ראיתי כיתה; במקום לצפות בפרפורמנס בעקבות פינה באוש של נעה גרוס, פגשתי את נעה גרוס משוחחת עם חבר בפינת הקפה.

זו לא סתם תלונה קטנונית. במשך רוב שעות היום התערוכה עומדת דוממת, ורבים מהמבקרים יראו בדיוק מה שאני ראיתי, זאת אומרת מיצב-רישום קטן של שחר יהלום, מחווה למורי המדרשה של אורית אדר-בכר, צנצנות חמוצים של בן הגרי (בהשראת שיעור של גדעון גכטמן), חדר תחזוקה מספוגים של דינה שנהב, ציורי קיר של אניסה אשקר, "פינת עבודה" של גבי קלזמר ועוד כמה עבודות שאינן גרועות בהכרח, אך הן מתקשות למלא את החללים בתוכן של ממש. אם דלות החומר החדשה נובעת מהצורך להתאים את שעות הפעילות לשעות הפתיחה של המוזיאון, זה סתם טיפשי. לעומת זאת, אם מישהו בצוותי המדרשה והמוזיאון חושב שמה שמוצג בתערוכה מספיק – זה כבר הרבה יותר גרוע, כי הדבר מעיד על חוסר הבחנה בין נסיוניות לבין חלמאות וחוסר שיקול דעת.

אף ש"בית-ספר לאמנות" מציינת אירוע היסטורי, זו אינה תערוכה היסטורית בנוסח "מורי המדרשה ותלמידיה", "השפעת המדרשה על האמנות הישראלית" וכיו"ב. למעשה רבים ממורי המדרשה ותלמידיה הידועים נעדרים מהתצוגה. "בית-ספר לאמנות" גם אינה בית-ספר לאמנות. שיעורי האמנות במדרשה ושלל הפעילויות במוסד לא הועברו לרגל האירוע מהקמפוס בבית ברל לביתן במרכז תל-אביב, ולכן בניגוד להצהרת הכוונות בכניסה, אין פה "הפעלה של בית-ספר לאמנות בביתן הלנה רובינשטיין למשך חודש ימים". מה שיש בתערוכה זה רפלקסיביות. לובין בחר להשתמש באמנות ובפלטפורמה המוזיאלית כדי ליצור רגע של התבוננות של בית-הספר על עצמו – מערכותיו, עקרונותיו, כשליו ושאיפותיו.

הניסיון המוסדי-רפלקסיבי מבוסס על מודלים של אוצרות ופעולה אמנותית פתוחה ואלטרנטיבית. למודלים אוצרותיים כאלה כבר יש היסטוריה של כמה עשורים ונוכחות מקומית ובינלאומית, מתומס הירשהורן עד פסטיבל "מתחת להר" לאמנות ציבורית חדשה (שבעצמו הקים בקיץ 2013 בית-ספר זמני לאמנות). המודלים הללו התפתחו בתגובה לאי-נחת ממגבלותיה ושיטות עבודתה של אוצרות מסורתית יותר, וכפועל יוצא מכך סוג הפעולות שהם יוזמים או מקדמים מתמקד יותר באקטים מאשר בתוצרים חומריים (גם כשאלו קיימים, הם אינם מוקד העניין של העבודה). במלים אחרות, התיאוריה שעל בסיסה נאצרה "בית-ספר לאמנות" עוסקת באמנות כאירוע, להבדיל מאמנות כחפץ.

בן הגרי, "החמצה"

במקרה של "בית-ספר לאמנות", האירוע מאפשר לאמנים/ות להתבונן בפרקטיקות העבודה בבית-הספר, ביחסי הכוחות שמופעלים בו, בדפוסי החניכה וכיו"ב. בעבודות הפרפורמנס (שכאמור, לא הוצגו בשעת ביקורי, ואני מתאר אותן על סמך קריאה והתבוננות בתצלומים) הדבר בא לידי ביטוי במבחן הקבלה של מיכל היימן, שמתייחס לאופני המיון והסינון של מועמדים/ות ללימודים בבית-הספר, בהצבת הגברים הנואמים בעבודה של עינת עמיר, שמחצינה בעוקצנות את יחסי הכוח המגדריים שמאפיינים את שדה האמנות והמדרשה עד היום, בטורניר הפוקר של תום פניני, הבוחן יחסים בין חִברות לכלכלת אמנות, ב"נקודת המפגש" על מתקן התלייה/הרמה של מירי סגל, שמכניס מימד פיזי של לחץ ובידוד לפרקטיקת ההנחיה האישית, ועוד.

זו, כשלעצמה, שאיפה ראויה. ראוי גם הניסיון להדגיש את המימד הציבורי בבית-ספר לאמנות, ובמיוחד – כפי שאי-אפשר היה לצפות מראש – בחודש שבו תרגיל פוטושופ של סטודנטית בבצלאל הצליח להקפיץ מדינה שלמה. אולם "בית-ספר לאמנות" מנסה לאחוז את המקל משני קצותיו, ולהציג גם פרפורמטיביות רפלקסיבית והפנינג של אירועים וגם קידוש חפצים. זה לא בלתי אפשרי, ואני לא מתעקש לשמר מודל של "או או" ולדבוק בפורמליזם אוצרותי (גם אם "אלטרנטיבי") שאינו מאפשר לשכלל את המבע. אלא שבמקרה זה המוטיבציות הסותרות יוצרות השטחה שהופכת את כל ההצבה לאילוסטרציה, וכך במקום התבוננות מקבלים הדגמה, ובמקום הרהורים ומחשבה – הנגשה שגובלת בהלעטה. ביקור בביתן בשעות שאין בו פעילות מגלה תפאורה שכל שביכולתה הוא ללמד שבבית-ספר לאמנות יש קפטריה, מחסן, לוח מודעות וקירות מלוכלכים, והתובנה הזו פשוט לא מספיק מעניינת ולא מחזיקה תערוכה.

"בית ספר לאמנות"
אוצר: אבי לובין
ביתן הלנה רובינשטיין, תל-אביב
נעילה: 31.12.16

פורסם ב״ערב רב״

צימאון אל מה ש"מעבר לכל הגבולים"

רועי חפץ עבר מישראל לברלין כאמן צעיר המחפש את דרכו, וחזר כעבור חמש שנים כאמנית בשלה. המעבר – המגדרי, אך באופן מרומז גם הגיאוגרפי – עומד במרכז תערוכתה "ויקטוריה", שאצרה תמנע זליגמן. התערוכה מוצגת בימים אלה בבית טיכו בירושלים במסגרת הביאנלה השישית לרישום, וכוללת סדרה של 12 רישומים גדולי מימדים העוטפים את חלל התצוגה הקטן מכל עבר.

חפץ רושמת טרנסג'נדריות מזדקנות. הדיוקנאות מבוססים חלקית על דמויות שפגשה בברלין ועל דמותה שלה, הנתונה בתהליכי שינוי. הדמויות עומדות או שוכבות בתנוחות מתוחות כשל רקדנית ומישירות מבט אל הצופה. לעתים גופן מתקפל, מוכפל או מסתחרר, תסרוקותיהן מנופחות ועשויות לעילא, ובכמה מהרישומים הן נראות כג'יני שיצא מבקבוק.

"ויקטוריה" היא תערוכת מעבר. עניינה אינו קטגוריית הזהות הספציפית, אלא דווקא פריעת הסדר המקטלג והמקבע. היא נעה הלוך ושוב בין מה שמזוהה כגברי וכנשי, יפה ומכוער, טמא ומטוהר, בלי לעצור או להתחייב לזהות זו או אחרת. הרישום המפורט אינו חס על הגוף. הוא מדגיש כל שומה, קמט ושערה שאינה במקומה. כך הטרנסג'נדריות המצוירות נעות לא רק בין מגדרים, אלא גם בין דימוי גוף של דיווה שמטופחת עד כדי שלמות ואינה מזדקנת לעולם לבין הגוף הממשי, הכמוש והלאה, שאינו יכול לגבור על הזמן. התוצאה היא תערוכה על חוסר או געגוע – כמיהה לאחרות והכרה באי-אפשרות לממשה באופן מוחלט, ומכאן גם פעולה במסגרת שהיא-היא האחרות המוחלטת והקבועה.

רועי חפץ - מראה הצבת התערוכה ״וידויים״ במבנה ששימש בעבר ככנסיה בברלין, 2014. צילום: יואכים

רועי חפץ – מראה הצבת התערוכה ״וידויים״ במבנה ששימש בעבר ככנסיה בברלין, 2014. צילום: יואכים שולץ

להמשך קריאה…

הצגה מידתית

יפה עשה גדעון עפרת כשבחר להיפרד ממבקרת האמנות גליה יהב באמצעות ויכוח, אך טענתו כי הביקורת על שלטון ההון באמנות הישראלית אינה מבוססת על עובדות מוצגת באופן שטחי ומשמיטה מן התמונה פרטים הכרחיים.

ראשית יש לציין כי עפרת אמנם קובע שהביקורת על קשרי הון-שלטון באמנות הישראלית חסרה "קצה קצהו של ביסוס עובדתי", אולם גם נסיונו שלו להפריך את הדברים מבוסס על הרהורים, בחירה שרירותית של דוגמאות, הסברים בנוסח "אני מכיר את הנפשות הפועלות" והעדר גיבוי בנתונים וניתוחים שיסתרו את הטענה.

קל להפריך את הדברים באמצעות הטעויות הקטנות במאמר, דוגמת התנגדותו לביקורת על הצגת תערוכות פרסים ואוספים פרטיים במוזיאונים. על פניו עפרת צודק. אין כל פסול בהצגה מידתית של עבודות מאוסף פרטי טוב ובהענקת פרסים המלווים בתערוכות לאמנים ראויים. אולם הביקורת העיקרית על תערוכות הפרסים והאוספים הפרטיים לא עסקה בעצם קיומן, אלא בנפח שתפסו בשנים מסוימות. להמשך קריאה…

מבקרת חסרת מנוח

למבקרת האמנות גליה יהב, שהלכה לעולמה בערב החג, היתה חיבה מיוחדת לאמנים שהפסיקו לעבוד, פתחו בשביתת אמנות, סגרו את הסטודיו או חיסלו את מלאי עבודותיהם. בשיחות ובכתיבה הזכירה לא פעם אמנים כמו סטיוארט הום, גוסטב מצגר, לורי פרסונס ובוריס לוריא – כולם אמני התנגדות שהסירוב עבורם היה לא רק מצע לעבודת אמנות חדשה, אלא גם אסטרטגיה אמנותית בפני עצמה. אמנים שהכירו את הפוטנציאל המזכך, המנחם, המסדיר והמהלל של יצירת האמנות, וסירבו גם לו.

גם יהב הפסיקה ליצור אמנות. זה קרה מתישהו באמצע העשור הקודם, בתקופה שמונתה למבקרת האמנות ועורכת מדור האמנות של השבועון "טיים אאוט", שבו כתבה עד שעברה לעיתון "הארץ" ב-2011. קודם לכן כתבה במגזין "סטודיו", במוסף שישי של "מעריב", בעיתון הקהילה הלהט"בית "בגאווה", בקטלוגים ובתערוכות. את שנותיה הראשונות כמבקרת עשתה במקביל לעבודה כאוצרת בגלריה העירונית קו 16 ובגלריות וחללי תצוגה שונים אחרים, ובשנים האחרונות עסקה כמעט אך ורק בכתיבה.

את החלטתה של יהב להפסיק לעשות אמנות אפשר להסביר במידת הפניות של אדם אחד, בצורך להקדיש כוחות לתחום מסוים, ברתיעה מן הבעיות האתיות הנובעות מריבוי כובעים וכו', אך גם באי-נחת הולכת וגוברת מתהליכים שעבר עולם האמנות המקומי בשנים הללו. בתקופה שהאמנות הישראלית זכתה לתנופת פיתוח, התמקצעות והכרה, וכשפרקטיקות, תחומי עניין ועמדות שהיו חביבות על יהב עברו מן השוליים אל מרכז הדיון האמנותי, היא בחרה באתיקה של חידלון. "יש היטפלות ממסדית לנסיונות עצמאיים, שתמורת כמה גרושים מסרסת אותם באי-ההבנה של הפוטנציאל החד הגלום בהם והופכת אותם מאמצעי להתנגדות למין פרויקטים קהילתיים מסבירי פנים, לא מתוסכלים, מסורסי דילמות, נטולי אבסורד וחשד, ההופכים לבינוניים עוד בטרם הספיקו לצבור תאוצה", אמרה בראיון שנערך בשנת 2011, לרגל פתיחת התערוכה הקבוצתית "גאולה מן הביבים" שאצרה במרכז השפד"ן בראשון-לציון. להמשך קריאה…

להוציא את הפסל מהפסל

״המאבק הבלתי אפשרי הוא מה שמעניין אותי, והתחושה שיש פסל שאני צריכה להחזיק אותו – סיוט הלילה של פסלים שנופלים באמצע התערוכה – היא העניין״. שיחה עם אביטל כנעני לרגל תערוכתה ״אחר הרוח״ במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד

יונתן אמיר: בשנים האחרונות את מציגה שני גופי עבודות, בפיסול וברישום. על פניו אין קשר ישיר בין העבודות. הרישום אינו סקיצה לפיסול, ולא פיתוח שלו. רוב הדימויים שנוצרים בשתי המדיות נבדלים אלו מאלו, וגם אופן השימוש בחומרים שונה. בשיחה מוקדמת בינינו, תיארת את הקשר בין העבודות מתוך סתירה, כשאמרת שאת רוצה שהרישום יהיה כבד כמו פסל והפסל יהיה קל כמו רישום.

אביטל כנעני: התחלתי לרשום אחרי שהתחלתי לפסל. הרישום אינטימי, נגיש וקל לעשייה. האהבה לנייר היתה שם תמיד, אבל הרישום הגיע רק כשנכנסתי בפעם הראשונה לעבודת סטודיו. בשנה-שנתיים הראשונות היתה לי דילמה בין רישום כהתבוננות בעולם לרישום כביטוי פנימי או מופשט, אבל מהר מאוד הפך הרישום לפעולה שהעיקר בה הוא תנועת היד והגוף. התרכזתי בהיבטים רפטטיביים, בתנועה במרחב של הדף ובעוצמה הפיזית של העבודה. ובאמת, הרישומים המוקדמים נוצרו בהצטברות. זה לא ציור של קו שמדמה משהו, אלא פעולה על גבי פעולה על גבי פעולה. ערימה של קווים שנוצרו עם הרבה נייר קופי שמוריד חומר על הנייר. כך שבעצם, הרישום הוא פעולת גירוד של דף שמעבירה אותו אל הדף השני. בסדרות מאוחרות יותר זה הלך ונעשה כבד – מטראז' של גרפיט עם תחושת השמן והכובד של החומר.

י.א: האינטנסיביות של הגרפיט יוצרת רישומים שנראים כמו בור שחור באמצע הנייר. הוא דחוס וחומרי, ובה בעת מרוקן. כאילו העבודה העודפת מובילה לאיפוס עצמי.

א.כ: הדימוי מזכיר חור או בור שחור, אבל גם מים או מראה.

אביטל כנעני, ציפור שחורה, 2015. עץ וגרפיט על נייר. מראה הצבה

אביטל כנעני, ציפור שחורה, 2015. עץ וגרפיט על נייר. מראה הצבה במוזיאון רדטרוי, גואנג׳זו

י.א: מעניין. זה נשמע כמו טכניקת הארה מדיטטיבית. בשיא פעולת הרישום החזרתית והמונוטונית, הדימוי נע פתאום מהשחרה מוחלטת להופעה חמקמקה של דמותה של היוצרת, העומדת מול הבור/מראה שהולכת ונרקמת מול עיניה ככל שהעבודה מתקדמת, ורושמת-מוחקת-מגלה-משחירה את השתקפותה.

א.כ: פני המים הפכו למראה שעשויה מנוזל כבד, כי החומריות המצטברת של הגרפיט הפכה את משקל הכתם למסת גוף או למים כבדים. אבל העניין שלי הוא פחות בדמות המשתקפת – הנרקיס – ויותר בהשוואה בין שני גופים/גופות שמונחות זו ליד זו, משוות משקלים ומסה ומזהות בגוף האחר את עצמן. להמשך קריאה…

אם כך ואם כך, הכתם נשאר על הקיר

דברים שנאמרו בכנס בעקבות שערוריית צנזור עבודתו של תלמיד שנקר שבחר לצייר את השרה איילת שקד בעירום

אני רוצה לפתוח את דברי דווקא בהסתייגויות. בדיונים שהתקיימו בימים האחרונים בסוגיית הצנזורה שהפעילה נשיאת מכללת שנקר יולי תמיר על יצירה בתערוכת הסיום של בוגרי בית-הספר לאמנות בינתחומית במכללה (שגם אני מלמד בה), נטען שהדימוי בציורו המדובר של ים עמרני אינו דימוי סקסיסטי. אני לא מסכים עם הטענה. זה בהחלט דימוי סקסיסטי. הוא לוקח אשה, פוליטיקאית, נבחרת ציבור, מצייר אותה בעירום בלי רשותה, ומתייחס אליה כאל אובייקט מיני בלבד. זו משמעות ההחפצה, ואני לא רואה טעם להתעלם מכך או להיתלות, כפי שעשו רבים, בעובדה שעירום נשי הוא נושא שגור בתולדות האמנות.

אז כן, זה דימוי סקסיסטי. אני לא מוצא צידוק אמנותי לסקסיזם הזה, אבל חושב שצריך לקחת בפרופורציות את מידת הפגיעה שבו. אפשר לחשוב על אינספור דוגמאות ישנות וחדשות בוטות בהרבה. האמן האמריקאי פול מקארתי הציג בעשור שעבר סדרת פסלים ריאליסטיים של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש בועל חזירים, ורק לאחרונה ניתן היה לצפות בדונלד טראמפ עירום בציורה של ילמה גור. יחסית לעבודות הללו, שקד של ים עמרני נראית כוונוס מרמת-גן. אבל גם אם הציור לא היה מעודן, פוליטיקאים ואנשי שררה צריכים להיות מסוגלים לספוג יותר מן האדם הממוצע, והציבור, ובכללו ציבור האמנים, צריך להיות חופשי להביע את דעתו עליהם בלי לחשוש בלי הרף מתביעת השתקה.

שנית, בימים האחרונים נטען שהצנזורה של הציור היתה טעות משום שבאמנות אין גבולות. גם עם זה אני לא מסכים. בכל חברה יש גבולות, וגם אם בעיני הציור המדובר לא חצה אותם, אני יכול לחשוב על דימויים או פעולות אמנותיות אחרות שאיתם כבר יהיה לי הרבה יותר קשה. אם במקום דיוקן עירום של שרת המשפטים היינו רואים אותה נאנסת, זה כבר היה פחות נוח, ואם העבודה היתה משווה בין הומוסקסואלים לבהמות זה היה פחות נוח, ואם היו שוחטים בה חתולים בשם האמנות, זה היה עוד פחות ופחות נוח. חופש הביטוי והחופש האמנותי נתונים תמיד תחת סייגים, ובמקום להתכחש להם מוטב לנהל עליהם דיון ביקורתי, תוך הבנה שגבולות משתנים בהתאם לזמנים, למקומות ולתפיסות תרבותיות שונות. להמשך קריאה…

חיסיון רפואי

בימים אלה פועלת במוזיאון תל-אביב ועדת איתור לאוצר/ת ראשי/ת חדש/ה. הרכב הוועדה חסוי, וכמוהו גם פרוטוקולים של דיונים, קריטריונים לבחירה וכיו"ב. ממעט המידע שפורסם עד כה ידוע שהאוצר שייבחר יחליף את המנכ"לית והאוצרת הראשית סוזן לנדאו, שתישאר בתפקיד מנכ"לית המוזיאון בלבד. עבודת הוועדה נערכת בתקופת ציון חמש שנים למחאה החברתית, שהן גם חמש שנים למחאת האמנים. המינוי הצפוי, כמו גם אופן הבחירה, מזכירים את המניעים למחאה זו, שהיו בין השאר דרישה לשקיפות ציבורית ופיצול בין הניהול האמנותי לניהול הכללי של מוזיאון תל-אביב.

מחאת האמנים פרצה זמן קצר לאחר שהמנכ"ל והאוצר הראשי הוותיק פרופ' מוטי עומר הלך לעולמו. עומר הותיר אחריו מוזיאון במשבר מתמשך של אי-אמון מצד קהילת האמנות המקומית. רוחות השינוי של הקיץ ההוא תרמו רבות להתפרצות המחאה, אולם ההתלקחות אירעה בעקבות פרסום ידיעה ולפיה ועדת החיפוש למנכ"ל חדש למוזיאון כוללת אספנים ועסקנים מסוגים שונים, ואף לא איש אמנות אחד. לכך נוסף כעס של שנים על הקו האמנותי השמרני של המוזיאון, על התנהלותו הגסה ועל מעורבות בוטה של בעלי הון ועמדה בניהול המקצועי של המוסד, על החלפת חלק ניכר מהמחקר המוזיאלי בתערוכות פרסים ואוספים פרטיים, על נסיונות לחיסול מחלקת החינוך של המוזיאון, על המשאבים האדירים שהושקעו בבניין המוגזם והמנופח של האגף החדש ועוד.

Dana

הפגנת אמנים ברחבת מוזיאון תל-אביב, אוגוסט 2011. צילום: דפנה טלמון

המוזיאון הגיב למחאה בפרנויה מתבצרת. בגיבויו של ראש העיר, נמנע המוזיאון מכל תגובה עניינית לטענות (ובכלל זה סירוב לדרישת איגוד האמנים לספק פרוטוקולים ומסמכים שונים בהתאם לחוק חופש המידע), והתייחס לאמנים המוחים כמי ש"רוצים להכניס למוזיאון אמנים לא ראויים" ו"לכבוש את העולם דרך מוזיאון תל-אביב" (ציטוטים מפרוטוקול ישיבת הנהלה). בתחילה אנשי המוזיאון עוד נשלחו לתקשורת כדי להגן על המוסד, אולם עם מינויו של יועץ תקשורת חיצוני, נכנסה המערכת לבונקר וחדלה להשיב לדברים, כאילו לא היתה מערכת ציבורית המחויבת בדין-וחשבון על פעילותה.

המחאה החלה בדיון/הפגנה ברחבת המוזיאון. כעבור כשעה וחצי חל הפיצול הראשון: כמחצית מהמפגינים החליטו להיכנס למוזיאון ולנהל את הדיון בין כתליו. האחרים נותרו בחוץ בטענה שכניסה בלי כרטיס היא אקט אלים. בשבועות הבאים התעוררו ויכוחים וחלו פיצולים נוספים (נחום טבת כינס מאחורי גבם של הפעילים פגישה חשאית של "אמנים בכירים"), ובכל זאת נשמרה רמה סבירה של שיחה משותפת. עצומה שכללה שורת דרישות הנוגעות להסדרה המקצועית והציבורית של הפעילות במוסד, הוגשה לראש העיר חתומה על-ידי למעלה מ-600 אנשי ונשות אמנות. העצומה פורסמה לצד רשימה של עשרות תערוכות שהמניעים להצגתן היו מפוקפקים ועוררו חשדות להכפפת הרמה המקצועית של המוזיאון לצורכי טיפוח קשריו עם בעלי הון. כמו כן נערך כנס בבניין התואר השני בבצלאל שעניינו עתידו של מוזיאון תל-אביב.

במקביל לעבודה מול העירייה והתקשורת נערכו יוזמות מחאה יצירתיות שונות ומשונות: החל מפרודיה על מכרזים עירוניים, עבור באירועי הקראת שירה ופרפורמנס בין כותלי המוזיאון (ששכר מאבטחים חמושים כדי להתמודד עם התופעה), וכלה בתרגילי סדר בכניסה לפתיחת תערוכת ענק בביתן הלנה רובינשטיין, בהנחיית חברות קבוצת האמנות תנועה-ציבורית. בין המוחים היו אמנים, אוצרים, חוקרים ומבקרים, צעירים ומבוגרים המשתייכים לקצוות שונים בשדה האמנות המקומי, זוכי פרסים (כמה מהם מטעם המוזיאון עצמו), אמנים שהציגו במוזיאון ואחרים שהציגו במקומות אחרים, אמנים בתחילת דרכם המקצועית לצד יוצרים שזכו להכרה מקומית ובינלאומית, ראשי מחלקות באקדמיות בעבר ובהווה ועוד.

על אף שראש העיר רון חולדאי ניפנף את האמנים בגסות והתעלם מדרישותיהם, בשנים הבאות טענו כמה אנשים המעורים בנעשה במוזיאון שרוחה של המחאה נושבת במסדרונות המוסד. בראיון עם האספן דורון סבג, שעמד במוקד הביקורת על המוזיאון, הסתבר שגם הוא תומך ברבות מן הדרישות. חצי שנה אחרי הקיץ ההוא מונתה סוזן לנדאו, שפרשה באותו זמן ממוזיאון ישראל, לתפקיד האוצרת הראשית והמנכ"לית של מוזיאון תל-אביב. מבחינות מסוימות מצבו של המוזיאון אכן השתפר תחת ניהולה של לנדאו, ועם זאת, למעט הדרישה לפצל בין תפקיד המנכ"ל לאוצר הראשי, שנענית רק עכשיו, אף אחד מסעיפי העצומה לא יושם.

***

כמה חודשים אחרי שלנדאו נכנסה לתפקידה כמנכ"לית ואוצרת ראשית של מוזיאון תל-אביב, הוזמנתי לפגישה במשרדה. עם כניסתי הציגה לנדאו את תוכניותיה לשנה-שנתיים הקרובות, סיפרה על אמנים שהיא עובדת איתם ותערוכות שייפתחו בעתיד. כעבור כ-20 דקות חשבתי שכל העניין נחמד מאוד, אבל כיוון שלא הגעתי לפגישת יחצנות, שאלתי את לנדאו במישרין מה דעתה על מחאת האמנים. על השולחן עמדה צלחת עוגיות, ועד היום אני מברך על כך שלא נגעתי בהן באותו רגע. למשמע תשובתה של לנדאו, "אני מאוד רוצה לעשות תערוכה לרועי רוזן", נראה שהייתי פולט פירורים לעוסים למחצה על כל הסביבה. הבנתי שאין ממש עם מי לדבר, ובכל זאת ניסיתי לפתח שיחה ואמרתי שהמחאה לא עסקה ברועי רוזן, אלא בתפקוד של המוזיאון בתרבות קפיטליסטית, בצורת העבודה מול אספנים ובעלי עניין, ובאופן כללי בתשתית המקצועית והציבורית של המוזיאון. לנדאו ענתה שהיא מעוניינת לעשות תערוכה גם לתנועה-ציבורית.

חמש שנים אחרי פרוץ המחאה, שוב פועלת במוזיאון ועדה לאיתור אוצר ראשי. כאמור, בניגוד לפעם שעברה, הפעם שמות חברי הוועדה נותרו חסויים, מה שמרמז לפחות על לקח אחד שיושם. מצד שני, בשנה האחרונה אכן הוצגו במוזיאון תערוכות של תנועה-ציבורית ורועי רוזן, אז אולי בכל זאת יש עתיד.

פורסם ב״ערב רב״