האינצקלופדיסט

לאחרונה נחת בכבדות על שולחני ספרו החדש של גדעון עפרת, "ביקורי אמנות" – 550 עמודים בכריכה קשה, המאגדים 66 מאמרים על אמנות ישראלית. אי אפשר לומר שהופתעתי. נכון, רק לפני שנה יצא "בהקשר מקומי" – ספרו הקודם של עפרת, עב כרס לא פחות – אך זהו קצב עבודתו. ממוצע של ספר בשנה, במשך למעלה משלושים שנה.

עפרת הוא דמות מיתולוגית בתולדות האמנות הישראלית. גרפומן ונואם בחסד, בעל זיכרון פנומנלי, קל כתיבה וקל דיבור, שפרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים, לימד, אצר, ערך, חקר וכתב על כמעט כל פרט וכל תת-זרם באמנות הישראלית. חווית ההאזנה להרצאותיו – הדרמטיות, הבומבסטיות ורצופות הציטוטים ומשחקי הלשון – היא חוויה מרתקת ובלתי נשכחת, ובכך יודו גם מבקריו הגדולים ביותר (ולא חסרים כאלו). כמו הרצאותיו, גם כתביו של עפרת מאופיינים בדרמטיות ורצופים בשמות וקישורים. מדובר בניים-דרופר מטורף. שולף מהיר של שמות אמנים (מוכרים ונשכחים), ציטוטי משוררים, פילוסופים ומבקרים, ואיזכורים למאמרים קודמים שכתב.

ככותב, עפרת נוטה להתפרש לרוחב. בהקדמה לספר הוא מצהיר כי "למבקשי המתודיקה נכונה אכזבה… לרגעים עוטה עליו הכותב אדרת היסטוריון, לרגעים – אצטלת פילוסוף, ולשניות – הריהו פסיכולוג, רחמנא לצלן". אך חרף היומרה להקיף את כלל התרבות הישראלית, ניכר כי בסביבות מסוימות עפרת מרגיש בבית, ובאחרות פחות. הפרק "מותו של אליקים" לדוגמה, שעוסק בעבודתו של הצייר לארי אברמסון, הוא פרק בהיר ומרתק שפותח דלת לעולמו של אברמסון, ומאיר מעט את מורכבות עבודותיו. לעומתו, פרקים כמו "תיבת רפי", שעוסק (לכאורה), בעבודתו של רפי לביא, ו"על מנטליות ומונומנטליות באמנות הישראלית", נוחלים כשלון חרוץ. חלק מן הסיבות לכישלונות אלו טמון ברטוריקה ה"גדעון עפרתית", ובעובדה שאיש אינו מעז לערוך את כתביו בקפדנות אכזרית ונחוצה. כדי להוכיח את טענותיו, עפרת מכריח את הקורא לעבור מסלול חתחתים מפותל, להתעכב על פני אינספור דוגמאות ופרטים (חלקם אזוטריים להכעיס), לנסות לפענח את פשרם של עשרות ציטוטים (חלקם תמוהים וכפולי משמעות), ולהגיע אל סופו של הפרק כשהוא מותש ומטושטש, את הטענה המקורית כבר מזמן שכח, וכל שביכולתו לעשות הוא להנהן בכבדות ולמלמל "מה שתגיד, גדעון, מה שתגיד". וגם אם יטען עפרת כי מושג הנשגב של קאנט ושילר נולד כתגובת נגד למגמת הקטנת הציורים במאה ה-18, ניאלץ להסכים, שכן מי יוכל לרטוריקת הפעלולים הזו.

שאלה גדולה שעולה מקריאה בספר היא למי הוא מיועד. אנשי אמנות ימצאו אותו כללי מדי, לא ממוקד ולא מדויק. חובבים וסקרנים לא יוכלו לו, שכן ספק אם יצלחו בשלום את בליל השמות, המונחים התקופות, הזרמים והקישורים שנפלטים בזרם מסחרר ומשובצים בכל משפט. אז למי נועד הספר הזה – מקצועי אבל כללי, מקיף אבל לא כל-כך חדשני, אקדמי מדי לחובבנים, ולא מספיק  אקדמי למקצוענים? נראה לי שיותר מכל, נועד הספר לארון הספרים של האמנות הישראלית. מי אם לא עפרת יכתוב על לייב אסתרמן, שנשלח מברלין ב-1913 כדי לייסד בארץ את ענף המסחר באמנות, על קבוצת ציירי מוצא, שפעלה בשנים 1938-1941, או על הצייר משה פרופס, שמעולם לא זכה להערכה רבה – בצדק, ואולי לא. בימים שעולם האמנות המקומי מוצף ב"אוצרי נישה" שמתמחים בתחומים צרים ומוגבלים, היסטוריית האמנות בישראל זקוקה נואשות להיסטוריון אנציקלופדיסט כמו גדעון עפרת – נברן בלתי נלאה שיסרוק את תולדותיה במסרק צפוף, יערום את ממצאיו על השולחן, ויותיר לבאים אחריו את מלאכת המיון והניפוי.

פורסם במקור בכל-העיר