Skip to content

מורשת ש"ץ?

ינואר 6, 2006

לפני מאה שנה הקים בוריס ש"ץ את בית הספר לאמנות בצלאל. אחרי שנידו והחביאו ושכחו את האיש ומשפחתו במשך עשרות שנים, נזכרו בבצלאל שיש כאן פוטנציאל שיווקי.


בוריס ש"ץ

ב-2018, יהיה בית-הספר לאמנות בצלאל תאגיד שינהל מאות סניפים ועשרות התאגדויות, ויעסיק שניים וחצי מיליון עובדים – כך חזה בוריס ש"ץ בספרו "בירושלים הבנויה", שנכתב בטבריה ב-1918. מיליוני העובדים, הסביר ש"ץ, יספקו מוצרים לייצוא, ישרתו את צורכי תושבי הארץ וייצרו כלי קודש לבית-המקדש השלישי, שוודאי כבר יתנוסס על הר הבית. השנה, 12 שנה לפני מועד מימוש החזון המקורי, מתכוננים בוגרי בצלאל הטריים להציג את תערוכת הגמר שלהם בטרמינל נתב"ג.

כת של אומנים

לא רק בית-מקדש ישראלי ומודרני עמד לנגד עיניו של ש"ץ כשחלם על הקמת בית-ספר לאמנות. כמי שנולד למשפחה יהודית ברוסיה במאה ה-19, חווה את הפרעות וספג רוח לאומית, ביקש ש"ץ להקים מוסד שיכשיר בעלי מקצוע, יספק מקומות עבודה, וחשוב מכל, יכניס קצת רוח ליוזמה הציונית. את בצלאל הקים לפני מאה שנה בדיוק, ולרגל החגיגות לציון המאורע ייערכו החודש כמה אירועים: במוזיאון ישראל הלכו על המקור ואצרו תערוכה מיצירותיו של בוריס ש"ץ; ובבית-האמנים, השוכן בבניין בצלאל ההיסטורי, פנו לשוליים והזמינו את גדעון עפרת לאצור סדרת תערוכות של בני משפחתו של בוריס ש"ץ – בעוד שבועיים תיפתח במקום תערוכה מיצירותיו של בצלאל, בנו של בוריס ואמן בזכות עצמו, וביוני יוצגו תערוכות של כלתו, לואיז, ושל בתו זהרה.

טרם עלייתו הספיק בוריס ש"ץ להיות מתאבק חובב, מאכער ממולח ואמן מוכשר ששימש כפסל החצר של פרדיננד מלך בולגריה. "שמרן נוקשה ושוביניסט בלתי מתפשר", אומר עליו גדעון עפרת. "סוציאליסט ואוטופיסט בעל חזון רוחני", טוען האוצר יגאל צלמונה. כך או כך, שניהם מסכימים שש"ץ היה לאומן גדול ודעתן לא קטן שסלד מן הסגנונות המודרניים באמנות ודגל בריאליזם אקדמי עם זיקה לאומית חזקה. הן האימפרסיוניזם והן הקוביזם, כמו גם זרמים מודרניים נוספים, נחשבו בעיניו לרמאות. בהשראת התיאורטיקן הבריטי ג'ון ראסקין אימץ ש"ץ את עיקרי אסכולת ארטס-אנד-קרפט, ואף ראה עצמו כ"ראסקין העברי". "אמנות לאומית זוהי אמנות היוצאת מן הלב בהרמוניה עם לב הלאום", כתב, ותיאר את עיר העתיד העברית כפרבר ירוק ושטוף שמש עם בתים קטנים ומפעלים נקיים וידידותיים. לימים תיאר את חזון הקמת בצלאל: "חלמתי כת של אמנים בעלי רוח הקודש, בני-חורין הרחוקים מעולם הבורסה ומהכנופיה של מבקרי האמנות".

אליטה של אמנים

בצלאל ש"ץ, שנולד ב-1912, התקשה להשתחרר מחיבוק הדוב של אביו. בילדותו הוקף באמנות ומוזיקה וניגן בכינור, ובגיל שמונה החל להשתתף בשיעורי ציור בבצלאל. את בר-המצווה חגג בצלאל בתערוכת יחיד בין כותלי בית-הספר, ובגיל 14 כבר סיים את לימודיו במוסד באופן רשמי. הוא הצטיין בטכניקות הרישום והציור האקדמיות שלמד, אך, כפי שטוען עפרת בקטלוג תערוכתו החדשה, "סיפורו האמנותי הוא בעיקרו סיפור על ניסיון ההשתחררות מצלו של אב גדול. זהו מאמץ חסר סיכויים לאשר 'אני' אמנותי המשוחרר מהאסוציאציה הטעונה מאוד שמתלווה לשם ש"ץ". על רקע זה ניתן להבין מדוע בחר בצלאל לעזוב את הארץ לתקופה ארוכה, ומדוע רק פטירתו של אביו, ב-1932, איפשרה לו להשתחרר מכבלים ישנים.


עבודה של בצלאל ש"ץ

בשנות השלושים עבר בצלאל ש"ץ לפריז ומשם המשיך לקליפורניה, שבה נשאר במשך 14 שנים. הוא התערה בקהילת האמנות המקומית והושפע מהמופשט האמריקאי של שנות הארבעים. הייתה זו תקופה של פריחה עבורו: הוא יצר וזכה להערכה רבה, הציג בגלריות ומוזיאונים שונים, התרועע עם אמנים, הכין איורים לספריו של חברו, הסופר האמריקאי הנרי מילר, ואף השתתף בתערוכה "אקספרסיוניזם" במוזיאון סינסינטי לאמנות לצד אמנים כפיקאסו, מאטיס, ארנסט לודוויג קירשנר, אוסקר קוקושקה, חיים סוטין ואחרים.

ב-1951 חזר בצלאל ש"ץ לירושלים עם אשתו, לואיז. עולם האמנות המקומי שמצא בישראל לא היה אותו עולם שעזב עשרים שנה קודם לכן. כבר בשנות העשרים החלה תל-אביב להסתמן כמרכז התרבותי של ישראל, וציירי העיר הפנו עורף למסורת בוריס ש"ץ, שהקים את בצלאל מתוך חזון סוציאליסטי וחלוצי אך זוהה בסוף ימיו דווקא עם חוגים בורגניים ושמרניים. בשנות הארבעים והחמישים התפתחה בארץ תנועת אופקים חדשים, שחלשה ללא עוררין על הנעשה בסצינת האמנות המקומית. בצלאל ש"ץ, שחזר לארץ עם מוטיבים דקורטיביים, ספרותיים ומיתיים שהיו בבחינת מוקצה בקרב האמנים כאן, לא מצא את מקומו. במשך זמן מה התגורר בכפר האמנים עין-הוד, ואט-אט התמסר כליל ליצירה דקורטיבית בריקועי נחושת, אריגים ואיורים – מלאכות בזויות אליבא דזריצקי וחבורתו, מנהיגי אופקים חדשים. בין השורות במאמרו, עפרת אינו חוסך ביקורת מבצלאל ש"ץ, אך בדרכו הפתלתלה והאופיינית הוא מבקש לחלץ מן המרתפים את יצירתו של אמן ואומן שהרבה לעבוד ומיעט לדבר. "לבטח", מסכם עפרת, "ייעשה צדק היסטורי עם מפעלו הדקורטיבי של בצלאל ש"ץ, שייזכר כאחד הבולטים במאמץ לנסח קישוט 'ישראלי'. מלאכותי ככל שהיה מאמץ זה – הוא ראוי להערכה".

בוריס ש"ץ נפטר באמריקה, רחוק ממשפחתו ומנודה מקהילת האמנות הצעירה. בנו בצלאל נפטר בירושלים, אהוב כאדם אך בלתי מוערך כאמן. עבור רובם המוחלט של תלמידי בצלאל כיום, בוריס ובצלאל, כמו גם זהרה ולואיז, הם שמות אנונימיים – בקורסים על אמנות ישראלית בבצלאל של ימינו מלמדים שאמנות נולדה כאן רק בשנות השישים.

פורסם בנוסח דומה בהעיר

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: