Skip to content

לדבר על צילום בזמנים חשוכים

״בלילה מתחילים להגיע דיווחים על התקפות מילוליות בוטות ומאוחר יותר אנחנו שומעים שהיו גם מכות. צפירה שטרן מספרת שהוכתה בראשה במקל אך היא בריאה ושלמה. בסרטונים מהאירוע רואים התפרעויות וקללות, ואיש עם מגאפון מבטיח לסגור איתנו חשבון בהמשך״. דיווח מאירוע של ״ערב רב״ בבית הנסן, אמש. כאן >>>

המסתורין הומר בקריצה

בשנה שעברה הציגה נבט יצחק במוזיאון האסלאם בירושלים את "אוריינט אקספרס" – אחת התערוכות היפות שהוצגו פה בשנים האחרונות. לצורך הכנת התערוכה, שנאצרה על-ידי סאלי הפטל-נוה, נכנסה יצחק למחסני המוזיאון ואיתרה כמה תצלומי ארכיון של פריטים הנמצאים באוסף המוזיאלי: אריג, צלחת קרמיקה, תיבת עץ, קערה, פגיון, עמוד קוראן וקטע מכתב יד מאויר. יצחק סרקה את התצלומים, הפכה אותם לתצלומי שחור-לבן, ובעבודת אנימציה מוקפדת חיברה להם קטעים מסרטוני וידיאו שדגמה מיוטיוב. הסרטונים היו קשורים לחפצים באופן חלקי בלבד, אם בכלל. באחד הופיעה רקדנית בטן שנעה על שפת הקערה העתיקה. על גבי הפגיון הוצג סרטון הדרכה לכתיבת ערבסקות.

נבט יצחק - מתוך התערוכה ״ארץ יצורי הפרא״

נבט יצחק – מתוך התערוכה ״ארץ יצורי הפרא״

התערוכה "ארץ יצורי הפרא", המוצגת כעת בגלריה נגא בתל-אביב, ממשיכה את קו העבודה שהוצג ב"אוריינט אקספרס". היא מציגה את הכישרון והמקצועיות של יצחק, אך גם את הסכנה הטמונה בהתאהבות-יתר של אמן במושאי מחקרו ובהצלחה של צורת עבודה מסוימת. הפעם משתמשת יצחק בשלושה תצלומים של שטיחי מלחמה אפגניים גדולים המוקרנים בצבעוניות ססגונית על הקירות. בתחילה השטיחים כמעט דוממים, אולם ככל שההקרנה מתקדמת, הדוגמה הצורנית החוזרת על עצמה מתעוררת לחיים. הצורות הקישוטיות זזות ממקומן ומתגלות כאוסף טנקים, מסוקים ורובים המרחפים מעל פני השטיח, יורים, כובשים וזורעים הרס בפני השטח של האריג, הנדמה לפתע לטופוגרפיה בתצלום אווירי. בתום המערכה חוזרים כלי הנשק ונטמעים בשטיחים. הלהבות וסאונד שדה הקרב הדיגיטלי מתפוגגים גם הם, עד למתקפה הבאה. קרא עוד…

חומות של נייר

ספרה החדש של דורית רביניאן "גדר חיה" יכול היה בקלות להיות שיעמומון דידקטי וצדקני. סיפור אהבה בין ישראלית לפלסטיני הנפגשים באקס-טריטוריה הניו-יורקית, ומצליחים לקיים קשר על-תנאי, עם תאריך תפוגה, הגובר על הקשיים ובו בזמן נופל קורבן להם, נשמע כמו הגרסא האלף לסיפור רומיאו ויוליה. מבחינות מסויימות זה אכן כך (איזה סיפור אהבה בין אויבים לא יזכיר את האגדה הידועה?), אולם "גדר חיה" רחוק מדידקטיות ומוסרנות כמרחק הלאומי – להבדיל מהגיאוגרפי – בין ערי מגוריהן המקומיות של הדמויות, רמאללה ות"א.

"גדר חיה" מתרחש ברובו בניו-יורק. ליאת, מתרגמת ישראלית בן 29 השוהה בעיר במסגרת מלגת עבודה של שנה, פוגשת את חילמי, צייר פלסטיני צעיר המתגורר בעיר. פגישה אקראית דרך מכר משותף מתגלגלת במהירות לרומן סוחף של אהבה ותשוקה בלתי נלאית, של קירבה גדולה וגם של מתח הנובע מן המציאות הפוליטית שחודרת שוב ושוב אל הקן המבודד שהשניים בונים במרחב הקוסמופוליטי המוגן של העיר. ליאת וחילמי ממעטים לשוחח על פוליטיקה בינם לבין עצמם, אולם התודעה אינה מרפה, במיוחד לא מליאת, וכך בעוד חילמי, שמתפקד קצת כקלישאה של אמן צעיר, משוחרר וחסר עקבות, מעוניין להשאיר את האיבה בחוץ ולהתמסר לאהבה, אצל ליאת, העצורה והחששנית, מקננים ללא הרף הספק, החשש מתגובת ההורים והסביבה ואפילו הבושה. ביומיום, בעיר האלמונית, עם חילמי ובין חברים משותפים, היא מאהבת מאוהבת. בפגישות עם מכרים ישראלים או בשיחות טלפון למשפחה שבארץ, לעומת זאת, חילמי נדרש "להיעלם מהחיים שלי לעשר דקות". מעל כל הסיפור מרחפת הידיעה שזה רומן חולף, בועה קטנה של אהבה שנגזר דינה להתנפץ בעוד כך וכך חודשים, עם הטיסה הביתה לישראל.

כריכת הספר

כריכת הספר

סיפור על אהבה ומלחמה, על "סוד האהבה הזאת, החינמית, המסתפקת במועט", שמתקיימת במרחקים ויכולה לכל מלבד למציאות החיים, נשמע כמתכון בטוח לקלישאה שחוקה. הגורם שמחלץ את "גדר חיה" מן המלכודת הידועה מראש אינו תיאוריה פוליטית חדשה ומקורית, לא צירוף מקרים מיוחד וגם לא תכונות ייחודיות של הדמויות. להיפך אפילו. הסיפור, שמתרחש בשנים 2003-2004, אינו חורג מקווי הטיעונים והמחשבה הרגילים של הצדדים הנתונים בעימות מדמם, אינו מציע פרספקטיבה שונה על המצב, ואינו מציג דמויות לא שגרתיות ושוברות מוסכמות במוצהר. חילמי, בן הזוג הפלסטיני שישב 4 חודשים בכלא על ציור גרפיטי, בן למשפחה מאיזור לוד שנעקרה פעמיים מביתה והתמקמה לבסוף ברמאללה, מתנגד לכיבוש וסוחב את צלקותיו. ליאת, הישראלית, מצרה על המצב אך עומדת על זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ומתנגדת בתוקף לכל הצעה שתעמיד את הריבונות הישראלית בספק. אחיו של חילמי, ואסים, סטודנט ביקורתי ורהוט למדעי המדינה המתגורר בברלין, מתעמת עם ליאת כשבאמתחתו כל הנימוקים הידועים, והיא עונה לו באותה מטבע צפויה ושחוקה עם נימוקים לא פחות מוכרים. בקיצור, ברמה הפוליטית אין ב"גדר חיה" משהו שלא שמענו וקראנו אינספור פעמים בעבר במאמרים פובליציסטיים ובשיחות סלון. מה שיש בו, וחסר בלא מעט ספרים, זו עלילה משכנעת, כתיבה רהוטה, עשירה ורגישה, ודמויות שאינן נקראות כשבלונות קרטון של בעלי התפקידים השונים. קרא עוד…

האונס לא היה חלום

צודק פרופ' יורם שחר בטענתו כי שופטים אינם בעלי תכונות על־אנושיות וכן בתפישתו את החוק והמשפט כמערכות מוגבלות ("מאגיה שיפוטית", "הארץ" 29.9). אולם בשימוש שהוא עושה בהרשעתו של בני שמואל באונס בתו בילדותה כדוגמה למגבלות המשפט והסכנות הגלומות באי הכרה בהן, הוא טועה ומטעה.

פרופ' שחר מציג את קבלת גרסתה של המתלוננת "על בסיס חלום שחלמה", כחוסר זהירות, ואף מכנה את המעשה "קפיצת אמונה", ברמזו שההרשעה התבססה על תחושות בטן יותר מאשר על עדויות וראיות. למקרא דבריו עולה ספק אם קרא בעיון את פסק הדין. אחרת, קשה להבין כיצד החמיץ רצף עדויות של בנות משפחה, ילדות של שותף לעסקים ונשים שבהיותן נערות עבדו בבית המאפה שבבעלות שמואל, שסיפרו כי נהג לתקוף אותן בקביעות בילדותן. כיצד פספס את הניתוח המפורט של עדות המתלוננת עצמה והעימות בינה לבין האב, את ההערות שנכתבו ביומנה של המתלוננת שנים לפני שחלמה את החלום המדובר, ואת השיחות עם קרובת משפחה ועם פסיכולוגית, המצביעות על זיקה בין מצבה הנפשי לטראומה הקשורה ביחסים עם אביה.

שחר גם התעלם מעדותה של אחותה של המתלוננת, שעימתה את אביה עם הטענות ונדהמה כאשר במקום להכחיש בתוקף, ענה שהוא "לא בטוח" אם יש בהן ממש.

המאמר מתייחס לחוסר היכולת לסמוך בוודאות על הזיכרון האנושי, ומזכיר כי כנגד חוות הדעת של המומחים מטעם התביעה, הציגה גם ההגנה חווֹת דעת של מומחים. הוא לא מספר שחוות הדעת הללו קרסו בחקירה נגדית, התגלו כרשלניות וספגו ביקורת מבית המשפט. באחת מהן נכתב אבחון פסיכולוגי של המתלוננת על סמך חומר כתוב, מבלי לפגוש אותה. השנייה, שנכתבה על ידי חוקר המציג את עצמו כ"מדען זיכרון" המתמחה בסטטיסטיקה ושיטות מחקר ולא בטיפול, הסתמכה על מחקרים מיושנים.

שתי חוות הדעת מטעם ההגנה התייחסו לסימפטומים של המתלוננת באופן חלקי, והתעלמו באופן תמוה מממצאים מחקריים עדכניים הסותרים את עמדתן. חוות הדעת שהציגה התביעה, לעומת זאת, הסתמכו על עבודה מקיפה של חוקר וחוקרת המתמחים בסוגיות של זיכרון וטראומה מינית, וכן על דו"ח של עובדת סוציאלית ותרפיסטית המתמחה בטיפול בנפגעות תקיפה מינית, שאיבחנה אצל המתלוננת תופעות המזוהות עם נפגעות גילוי עריות.

בפסקי הדין מצטיירת דמותו של תוקף מיני סדרתי המטריד בקביעות ילדות ונערות בסביבתו הקרובה, ובכללן בנות משפחה. עוד עולה, כי המתלוננת סובלת במשך שנים מתסמינים האופייניים לנפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה, וחוקרי טראומה וזיכרון מאשרים את האפשרות שזיכרון של אירוע טראומתי יודחק במשך שנים ויצוץ מחדש בעקבות חלום. צודק פרופ' שחר בטענתו כי מקרים כאלה אינם מאפשרים אימות מוחלט, אולם נדמה שגם אם מכלול המידע שהוצג ונחקר בשני סבבים בבית המשפט המחוזי ובעליון אינו מוחלט באופן מדעי, יש בו כדי להסיר כל ספק סביר.

בני שמואל לא הורשע באונס בתו על בסיס חלום בלבד. לכל היותר ניתן לומר שמשפטו נפתח בעקבות חלום, אולם ההרשעה הסתמכה על שורת עדויות של נשים שונות, על חוות דעת מקצועיות, על רמזים מתועדים ועל העובדה ששמואל עצמו נמצא לא אמין בחקירותיו. מדוע, אם כך, הגיע שחר למסקנה שההרשעה הסתמכה על חלום? אולי בגלל הרושם שהותירו כותרות הדיווחים בתקשורת על המשפט. גם לשם כך נדרשת "קפיצת אמונה".

פורסם ב״הארץ״, 8.10.14

אל תוותרו לאריק

בכניסה לתערוכתו של דוד ריב "48 60 300" במוזיאון ת"א לאמנות תלויה סדרת ציורי מספרים בשם "73". בכל ציור מופיעה טבלת משבצות ובתוכן מספרים בודדים המצטברים לסדרה. זה הטקסט המופיע לצד העבודות:

"73 הוא שם המלחמה שהתרחשה באותה שנה. ריב הוא בן דורם של חיילי הצבא הסדיר, שחוו את המלחמה ההיא. הציור בנוי כטבלה בת שישה טורים ועשר שורות, כלומר טבלה בעלת 60 משבצות. הספירה בשורה העליונה מתחילה במספר 52 ואילו בשורה התחתונה במספר 7 – מספרים שקשה לייחס להם מובן כלשהו. שתי השורות האחרונות יוצרות רצף מ-1 עד 12, אבל לרצף הזה אין המשך בשורות שמעליהן. אבל אם חוזרים לשורה העליונה, שמתחילה ב-52, רואים שהמספרים רצים באופן עוקב ומגיעים בסוף השורה השמינית אל המקום שמסומן ב-00 במקום 100. עכשיו שתי השורות התחתונות מובנות כהמשך של הספירה מ-100 והלאה. התמונה שמתקבלת היא ספירה מ-52 ועד 112 – משנת לידתו של ריב ועד לשנה שהציור נעשה בה. בשנה זו מלאו לריב 60, כמספר המשבצות בטבלה. אבל כשסופרים משנת 52 ועד 2012 יש למעשה 61 מספרים. צריך היה לוותר אפוא על שנה אחת. בדיקה מגלה שהשנה 73, שנת המלחמה, היא השנה החסרה. זו השנה שנעלמה מסדר החיים, השנה שנוכחת בהיעדרה, זו שנדחקה מן הרשימה אבל חוזרת ומופיעה בכותרות".

זה טקסט מייגע. משבצות ועוד משבצות, מספרים ועוד מספרים, סמלים ספרתיים המבקשים להיות ייצוג של יצירה פוסט-טראומטית וכתיבת קוד גימאטרי המבקשת לתת סימנים במספרים – מערך שלם שהתגייס ליצירת סדרת ציורים והסברים לצדם, והפך שלא בטובתו לפארודיה לא מכוונת על אמנות פוליטית וכתיבה עליה. לזכות מחברת הטקסט האוצרת אלן גינתון יאמר שגם סדרת הציורים שהטקסט מלווה אינה מוצלחת במיוחד. לחובתה ירשם שעצם הצגת הסדרה מעידה על הגישה האוצרותית הבעייתית המאפיינת את התערוכה הלא-ממש-רטרוספקטיבית-אבל-בעצם-קצת שמציג ריב במסגרת זכייתו בפרס רפפורט לצייר ישראלי בכיר לשנת 2013.

דוד ריב - אקריליק על קנבס, 2012

דוד ריב – אקריליק על קנבס, 2012

ריב הוא צייר וותיק ונמרץ. מאחוריו גוף עבודות גדול, מגוון ולא אחיד ברמתו ובנושאיו. הבולטים והידועים הם ציורים המבוססים על תצלומים מן המאבק הפלסטיני בכיבוש. לצדם מוצגים גם ציורים המתארים עובדים זרים בדרום ת"א, נופים ותפנימים חסרי מיקום, ציורים פופיים העוסקים בתרבות וקפיטליזם, טקסטים מצויירים ואפילו ציורים מופשטים בודדים הפותחים וחותמים את התערוכה. יתכן שהגיוון הסגנוני משמעותי להתפתחותו היצירתית של ריב. יתכן שחלקו האחד של גוף העבודות לא יכול היה להיווצר לאורך זמן בלי "איזון" בחלקו השני. מאמרי הקטלוג מתאמצים להסביר את ההבדלים הללו ולהעניק להם מסגרת תיאורטית שתאיר את העניין. גינתון ואפרת לבני (אוצרת אוסף שוקן), מפרשות את הריבוי הסגנוני כפועל יוצא של תפיסת ציור-תלוי-עיתונות ותלוי-זמן שכמו בעיתון, מתאר באותו גיליון זוועות ושמחות, כיבוש והפשטה, מג"ב בשטח ועציצים בבית. איתמר לוי מזהה במכלול הציורים קשר לשגרה יומיומית קדחתנית ומגוונת הבאה לידי ביטוי במחוות הציוריות החיוניות, וגם ריב עצמו (בשיחה עם ארנון בן-דוד), מתייחס להבדלים בין הסדרות כאל הבדלים של פרספקטיבה, יחס של ציור לצילום סטילס הסורק את פני השטח באופן שווה, וכיו"ב. אולם הפרשנויות הללו מתקשות להצדיק את עצמן כשחלק מהעבודות לא מעוררות עניין. אני מסכים עם נועה רועי ואמי ספרד שהצבת התערוכה המגוונת בנושאיה ובסגנונה מציגה תהליך התפתחות של עדות לצד עיסוק מודע לעצמו במקומו ומעמדו של העד, אך סדר הציורים הלא-כרונולוגי שומט את הקרקע מתחת לניסיון, והציור התיאורטי-התפתחותי נותר כהצהרה בלבד. פסיכולוג, חבר או מורה שיבחן את גוף העבודות יחד עם האמן, אולי יוכל להפיק רבות מהבנת התהליך היצירתי והאישי שהוא עובר. מבקר בתערוכה, לעומת זאת, לומד מן הפריסה הרחבה בעיקר את העובדה המובנת מאליה, שגם לאמן טוב יש לפעמים עבודות משעממות.

הציור של ריב מוגבל הן מבחינה טכנית והן מבחינה תיאורטית, אולם גם כשהוא פשטני, מסורבל ועילג, הוא מצליח לשדר תחושת נחיצות בהולה ממש. בין אם מעריכים את הציור ובין אם לא, בין אם מסכימים עם עמדותיו של האמן ובין אם לא, קשה להתעלם מההרגשה שהוא לא יכל אחרת, וזו כשלעצמה נקודה חזקה. אך הדחיפות והנחיצות הגדולה שמשדרים רבים מציורי מראות הכיבוש והמאבק בו, תחושת הכרח ומיידיות שמצליחה לעבור למרות הפורמט הציורי המסורבל, אינה הסיבה היחידה להצלחת הציורים. יתרון נוסף שלהם נעוץ ביכולתו של ריב להשתמש בסממנים ציוריים מסויימים באופן הפוך מן המקובל. כזה הוא למשל הטשטוש המופיע ברבים מן הציורים. לא טשטוש ריכטריאני אלא סתם טשטוש הנובע ממתן תשומת לב מוגבלת לפרטים קטנים. טשטושים כאלה עשויים להציע ניסיון להרחקה אמנותית מן הקונקרטי לטובת תהיות כלליות ומסוגננות יותר, אולם אצל ריב הקונקרטיות נותרת במלוא עוצמתה. אי אפשר לטעות ולחשוב שהציור עוסק במשהו אחר מלבד הנושא המפורש שמתואר בו. למעשה, הטשטוש של ריב עושה בדיוק את ההיפך מן ההרחקה. מחד הוא מותיר את הציור בסביבה פוליטית ברורה, ומאידך מעמעם את זהות השותפים במערכות הכוח באופן שמחזק את השתייכותם. הרי מה זה משנה איך בדיוק נראים תווי פניו של מפגין או המג"בניק העומד מולו? חשוב שהאחד מפגין פלסטיני והשני שוטר מג"ב, כי דור של מפגינים ושוטרים הולך ודור בא, וההפגנה לעולם נשארת. קרא עוד…

חנוכת המשרד החדש של ״ערב רב״

כתב העת המקוון לאמנות, תרבות וחברה ״ערב רב״ חונך מחר (19.9.14) משרד חדש בבית הנסן (בית המצורעים לשעבר) בירושלים.

בתוכנית: מסיבת שישי בצהריים עם חברים
אורי זר אביב על המוסיקה (אור בזויות) www.lightbaz.com
השקת ״בירה עמיקתא״ – בירה חדשה מבית ״ערב רב״
הפתעות

br

החל מ-14:00 בחצר בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים

במסגרת העבודה של ערב רב במשרד החדש בבית הנסן, יערכו במקום מדי חודש אירועים כשיחות אמן, דיונים, הקרנות של עבודות וידיאו, השקות של ספרי אמנות, מופעים רב-תחומיים ועוד. הרשמה לעדכונים ועוד: http://erev-rav.com/newsletter

אירוע בפייסבוק: https://www.facebook.com/events/324443601062211

גם הילדים מוזמנים

בית הנסן נבנה ב-1887 כבית מחסה לחולי צרעת על ידי הקהילה הפרוטסטנטית בעירב-2014 נפתח המבנה ההיסטורי המרשים לציבור הרחב כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. בייעודו החדש, מציע בית הנסן תערוכות קבע לצד תערוכות מתחלפות, תערוכה היסטורית המספרת את סיפור הבית ודייריו אולם קולנוע, פאב לאב (fabrication laboratory) וכן את הגינה המקיפה את המבנה. בנוסף לאלה פועלים במבנה תוכניות התארים המתקדמים של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, המרכז לאמנות ומדיה מעמותה, קבוצות מחקר ואמנות שונות בתחומי העיצוב והטכנולוגיה, אולם קולנוע של התו השמיני, המיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים ועוד.hns

כשג׳וני רוטן הגיע לכנס השומרייה

ספרו של אבי פיטשון "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת – תרבות נגד בבריחה מהישראליות", סוקר את זירת התרבות המחתרתית בישראל של שנות ה-80, בדגש על פאנק ונגזרותיו המקומיות. מאות ספרים כבר נכתבו על פאנק. מה תרומתו של הספר הזה? ובכן, פאנק אמנם עומד בבסיסו הן כרקע והן כציר המניע את ההתרחשויות המתוארות בו, אולם יותר מאשר (עוד) ספר על פאנק, זהו ספר על ההתקבלות המקומית של הפאנק, על תרבות שנולדה במקום אחר לגמרי, עם מוזיקה ואופנה וסדר יום שעוצבו ע"י צעירים זועמים בני מעמד הפועלים בבריטניה הסגרירית, ועל חבלי קליטתה ברעננה הבורגנית-סוציאליסטית של האייטיז, על הלוק השלומיאלי, אווירת ימי התום המהולה באתוס צבאי, שידורי האירווויזיון והאקלים שלא מיטיב עם המבקשים ללבוש מכנסי עור שחורים באמצע הקיץ. מבחינה זו, לא פחות מאשר ספר על סגנון מוזיקלי ופוליטי מסויים, ספרו של פיטשון עוסק בסוגיות של התקבלות, מפגשי תרבויות, ותת-התרבויות הייחודיות הנוצרות ממפגשים כאלה. במקום שבו מסרים אנרכיסטיים נדונים במסגרת כנס השומרייה, ג'וני רוטן חייב להישמע קצת אחרת.

כריכת הספר

כריכת הספר

מי שהיו מספיק מבוגרים בתקופה הנדונה ומכירים את הדמויות והאירועים המתוארים עשויים לקרוא את הספר בנוסטלגיה. העובדה שאני צעיר בעשר שנים הפכה אותו – עבורי לפחות – למקור מידע היסטורי החורג מסיכום אישי של תקופה. הוא מציג דמויות שונות מתולדות תרבות הנגד והשמאל הרדיקלי המקומי כמו תומא שי״ק, ניר נאדר, ״בחור ישיבה ירושלמי״ בשם רונן אידלמן, ואף פעיל חד״ש צעיר ונמרץ בשם דב חנין, שהזמין משטרה כדי לטפל בחבורת הפנאקיסטים הקטנה שהתעקשה לצעוד בהפגנת ה-1 במאי מבלי לתאם מסרים וסגנון עם הנהגת המפלגה. קרא עוד…

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 137 שכבר עוקבים אחריו