Skip to content

ההזדעזעות מהכהניזם ה"מופרע" עוזרת לראות את שאר הכיבוש כהגיוני

מאמר שפרסמתי בתחילת השבוע באתר ״שיחה מקומית״

בשבוע האחרון יצא לי לשמוע ולקרוא לא מעט חברים שטוענים שצריך להירגע ואין מה להשוות כי כהניזם הוא תופעה שולית בישראל, ושבניגוד להזדהות עם מעשי טרור בחלקים מהחברה הפלסטינית, רוב מוחלט בחברה הישראלית מסתייג מן התופעות הללו. אף שהטענות נכונות ונראה שיהודים רבים בישראל מזועזעים מהרצח של מוחמד אבו ח'דיר לא פחות מכפי שהזדעזעו מרצח נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח – הן מתעלמות מכמה פרטים הכרחיים בתמונה.

ראשית נדייק בעובדות: ברוך גולדשטיין נקבר בחלקת קבר מפוארת שהפכה לאתר עלייה לרגל, עצורי המחתרת היהודית שישבו תקופות קצרות בכלא בשנות ה-80, הפכו מאז שנות ה-90 לדמויות מובילות בהנהגה הפוליטית והתרבותית של הימין, ויורם שקולניק שירה למוות במחבל עצור שידיו כפותות מאחורי גבו, שוחרר ממאסר כעבור 9 שנים בלבד והתקבל בחום ע"י הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו שטען ששקולניק ישב בכלא "על לא עוול בכפו". כשמדברים בשאט נפש על קבלת הפנים המלכותית שקיבל המחבל סמיר קונטאר כששוחרר מהכלא הישראלי, צריך להשוות זאת למקרים הללו ולכבוד הגיבורים הלאומי שמקבל רוצח כמו מאיר הר-ציון, ולא רק לעדן נתן זאדה או יונה אברושמי.

מעבר לכך, הטענה שטרור יהודי נגד פלסטינים הוא תופעה שולית מתעלמת מהעובדה שרוב מוחלט של הפגיעות בפלסטינים לא נעשה על ידי טרוריסטים יהודים בודדים אלא על ידי אנשי כוחות הביטחון, ואלה לא רק שלא מגונים – הם מוגנים.

לפני שלושה שבועות נסגר תיק חקירת הרג לובנא אל-חנש, סטודנטית תושבת בית לחם שנהרגה מירי בראשה כשטיילה עם קרובת משפחה בגן הסמוך לכביש 60. שבועיים קודם לכן נורו בגבם מוחמד אבו טאהר בן ה-17 ונדים נווארה בן ה-20 מביתוניא, אף שלא היוו כל סכנה. בסוף חודש מרץ ילד בן 14 בשם יוסף א-שוואמרה, נורה ונהרג ע"י חייל צה"ל בשעה שניסה "להתגנב" לקרקע חקלאית הנמצאת בבעלות משפחתו. באותו חודש נורו למוות גם השופט הירדני זאיד זעיתר במעבר אלנבי, יוסף אבו עכר בדרום הר חברון וסאג'י דרוויש באיזור בית אל. ליד בית אל נורה בגבו בדצמבר האחרון גם ווג'יה א-רמחי, בן 15. באותו חודש נורה למוות גם תושב עזה עודה חמד ואחיו רדאד נפצע, בשעה שהשניים ליקטו גרוטאות במזבלת בית חנון.

סביר להניח שאף אחד מהשמות הללו אינו אומר לישראלים דבר. גם לא שמו של בסאם אבו רחמה מבילעין, שנהרג מפגיעת רימון גז בכינון ישיר ותיק החקירה בעניינו נסגר מ"חוסר ראיות". מעשי ״הילדים של כולנו״ כמעט אף פעם לא מגיעים לכתב אישום, שלא לדבר על הרשעה. את הקורבנות הפלסטינים איש אינו שומע, והחיילים שפגעו בהם יוצאים בתום השירות למסלול אזרחי עם דף חלק. בלי נידונים ובלי מוקעים, למעט מי שמעיזים לבקר את אלימות הצבא ומכונים בוגדים.

ימנים ושמאלנים שמבקשים לקחת את הכהניזם בפרופורציות מזכירים שהוא היה פה כבר בשנות ה-80 וה-90, וגם אז הרעש שיצר היה גדול מהנזק הממשי שנגרם בפעולותיו. הם צודקים. כמה מאות עד כמה אלפי מתפרעים אינם משהו שמערכות החינוך, האכיפה והמשפט במדינה לא יכולות להתמודד עימו, מה גם שהכיבוש היה ברוטלי כבר מראשיתו, והדמוקרטיה הישראלית עמדה על יסודות רעועים מרגע לידתה, וכל זה קרה וקורה גם בלי עזרת הכהניסטים.

יחד עם זאת כהניזם אינו רק קוריוז מצער או זבוב טורדני, ולא משום שהגרעין הקשה שלו מונה ככל הנראה רק כמה אלפי אנשים, אלא דווקא משום שהוא מצליח להכשיר ימין דומיננטי ולגיטימי הרבה יותר, שתחת הנהגתו מתקיים דיכוי יומיומי, אכזרי ומסוכן בהרבה מכמה הפגנות שיוצאות משליטה אחת לכמה שנים.

אז אין צורך להיכנס לפאניקה בגלל גרעין כהניסטי קשה של כמה אלפי אנשים, אבל יש צורך להיכנס לפאניקה בגלל שהכהניזם ה"מופרע" מציג את הכיבוש ה"נורמטיבי" כחוקי, רציונלי, מאופק ואפילו הומאני. כי מהם כבר גדרות, מחסומים, הפקעת קרקעות, שלילת זכויות וכמה מאות מעצרים מנהליים, לעומת רצח אכזרי ומזעזע של נער באישון לילה ע"י קבוצת קיצוניים מטורפים.

בשבוע שעבר פרסמה הרשות הפלסטינית נתון סטטיסטי ולפיו מאז ספטמבר 2000 ילד פלסטיני נהרג על ידי כוחות ישראלים פעם בשלושה ימים בממוצע. מכיוון שנתונים של פלסטינים ו/או ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים זוכים פה לאי-אמון בסיסי, אני מציע לצורך הדיון לצאת מנקודת הנחה שהנתונים אכן מוגזמים. ממש מוגזמים. לא פי 2 אלא פי 4. אפילו פי 5. נניח, אם כך, לצורך הדיון בלבד, שהפלסטינים מוסרים נתונים שגויים על 80 אחוז ממקרי המוות הללו. זאת אומרת שישראל ה״חוקית״ לא הורגת ילד פלסטיני פעם בשלושה ימים, אלא ״רק״ פעם ב-15 יום. עם המציאות המוסרית הזו ישראל צריכה להתמודד, ומשוגעים תורנים ומלביני מצפון כמו ג׳ק טייטל או עמי פופר לא יכולים לטשטש זאת.

הפנטום הנאצי – הערב בבית האמנים

״הפנטום הנאצי: מסע בעקבות שרידי הרייך השלישי" – הרצאה של פרופ׳ דנה אריאלי בבית-האמנים בירושלים
במסגרת ״שני בבית האמנים – סדרת הרצאות על סוגיות באמנות בת זמננו״, בהנחייתי
שני, 19 במאי 2014, ב-19:00

הספר "הפנטום הנאצי: מסע בעקבות שרידי הרייך השלישי" מתאר את מסעותיה של המחברת ברחבי גרמניה מאז 2009 בחיפושה אחר שרידים של האדריכלות והעיצוב הנאציים. בספר מתקיים שילוב בין מחקר אקדמי על אודות סוגי הפתרונות שאומצו בגרמניה ביחס לשרידים, ראיונות עומק עם אוצרים, משמרים וחוקרים שהתמחו באדריכלות ובעיצוב בגרמניה הנאצית, יומן מסע אישי וקטלוג תצלומים של אריאלי. כל אלו נשזרים יחד כדי להציע לקוראים כמה נקודות מבט על העבר הנאצי ובתוך כך לספק הצצה ייחודית אל נבכי ההיסטוריה של גרמניה הנאצית תוך התמקדות בסוגיות שלא נחקרו עד עתה. בין הספרים שפירסמה אריאלי עד כה: "רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית", 1999; "יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה", 2005; "אמנות ורודנות: אוואנגרד ואמנות מגויסת במשטרים טוטליטריים", 2008.

בית האמנים, שמואל הנגיד 12, ירושלים
הכניסה חופשיתd_a

מעצבן כמו סטלין

בין ראשית שנות ה-30 לאמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, נרצחו במרכז אירופה למעלה מ-14 מיליון בני אדם. על שישה מיליון כולם יודעים. אלו יהודים שנרצחו ע"י הנאצים. יתר המיליונים, אזרחים ברובם, הם קורבנותיהן של העריצויות הנאצית והסובייטית גם יחד, שהפכו את חבלי הארץ של פולין, אוקראינה, ליטא, לטביה, מערב רוסיה ובלארוס לבית קברות אחד גדול. בניגוד לדימוי מרבית הקורבנות לא מתו בתאי גזים ובמחנות השמדה. הם נרצחו במבצעי טרור המוניים, בהרעבה, בעבודת פרך ובהוצאות המוניות להורג על שפת בורות ותעלות של קברי אחים, שנחפרו הרחק ממקום מושבם של העריצים שניצחו על ההרג. "פשעיו של סטלין קשורים בדעת רבים לרוסיה, ופשעיו של היטלר לגרמניה", כותב על כך ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר בספרו "ארצות הדמים", ״אבל החלק הקטלני ביותר של ברית-המועצות היה הפריפריה הלא-רוסית שלה, והנאצים ביצעו את רוב ההרג שלהם מחוץ לגרמניה".

"ארצות הדמים", שתרגומו לעברית ראה אור בשנה שעברה, הוא ספר שנוי במחלוקת. נתוני המוות ההמוני המתוארים בו משמשים את מחברו, היסטוריון ידוע ופורה מאוניברסיטת ייל בארה"ב, על מנת ליצור משוואה בין הרצחנות הנאצית למקבילתה הסובייטית. על פניו אפשר להבין זאת, שכן המספרים מדברים בעד עצמם. סטלין הרעיב מיליונים למוות שנים לפני שתוכנית הפיתרון הסופי אפילו נהגתה, ובשנים שלאחר מכן ביצע טיהורים פוליטיים המוניים, במספרים דמיוניים ממש, תוך ביצור שליטתו, הרחקת יריבים פוטנציאליים ומדומיינים, זריעת אימה באוכלוסיה וככל הנראה גם לא מעט אכזריות חסרת תכלית לשמה. "בסופו של דבר", כותב סניידר, "ניצחה ברית המועצות את גרמניה הנאצית בחזית המזרח של מלחמת העולם השנייה, ובשל כך זכה סטלין להכרת טובתם של מיליונים ומילא תפקיד מכריע בגיבוש הסדר החדש באירופה שלאחר המלחמה. ואולם מעשי הרצח ההמוניים של סטלין עצמו לא נפלו בהרבה משל היטלר, ולאמיתו של דבר היו חמורים יותר מפני שנעשו בימי שלום". נתונים אלה משמשים את המחבר על מנת לטעון כי בסופו של דבר ההבדל המרכזי בין המשטרים קשור בדרך בה ביצעו את פשעיהם ובאופן בו נזכר שמם בהיסטוריה, יותר מאשר במהות המעשים עצמם.

כריכת הספר

כריכת הספר

בחינה השוואתית הוא כלי חשוב בחקר ההיסטוריה, שכן היא מאפשרת להציב זו לצד זו תופעות נפרדות באופן שחושף את קווי הדמיון ביניהן. הסכנה בהשוואה היסטורית שכזו נובעת מההתעלמות מן המאפיינים הייחודיים של כל מושא השוואה, ופה נעוצה הבעייתיות ב"ארצות הדמים". הספר העשיר במקורות סוקר אלו לצד אלו את מאפייניהם הדומים של שני המשטרים, מהעלייה לשלטון וסילוק היריבים, עבור דרך ביסוס הכלכלה והכנת המדינות למלחמה, טיפול בשבויים, אוכלוסיות כבושות, וכלה באנטישמיות, שבניגוד לעמדה המוצהרת התקיימה גם התקיימה גם בארצות הקומוניסטיות. גורם נוסף להקצנת המדיניות הנאצית והסוביייטית, טוען סניידר, נעוץ בעובדה שאיום ההשמדה של כל משטר על משנהו ליבה את רצחנותם של שניהם גם יחד, כשאלה וגם אלה סבורים כי על רקע האלטרנטיבות מעשיהם מהווים את הרע במיעוטו.

הטענה בדבר אופיים הרצחני של משטרים מודרניים אינה חדשה. היא הוצגה באופן תיאורטי כבר בראשית שנות החמישים בספרה של הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט "יסודות הטוטליטריות", שמצאה הדים לעריצות הטוטליטרית בכל צורות השלטון המודרני (ולא רק במשטרים פשיסטיים וקומוניסטיים). הטיעון קיבל ביסוס עובדתי עם חשיפת פשעי סטלין לאחר פרסום נאומו של ממשיכו חרושצ'וב במערב, ואושש לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי ופתיחת ארכיוני מזרח אירופה. אולם בלהט הרצון להשוות בין הזוועות נדמה כי חוקרים כמו סניידר  אינם מבחינים בין רצח עם כפועל יוצא של אסטרטגיה (רצונו של סטלין לבסס את שלטונו, להטיל מרות על העמים הלא-רוסיים שצורפו לחבר המדינות הסובייטיות, ולבנות בסיס כלכלי מודרני לאימפריה שיצר), לבין רצח עם כפועל יוצא של אידיאולוגיה (יחסו של הנאציזם ליהודים). גם אם רצח אסטרטגי אף פעם אינו חף מאידיאולוגיה (האנטישמיות והשנאה הסובייטית לבורגנות), וגם אם הרצח האידיאולוגי אינו חף משיקולים אסטרטגיים (בתקופת שנזקקו לכוח עבודה השאירו הנאצים יותר יהודים בחיים), הרי שבסופו של דבר מדובר בתופעות נפרדות. סטלין היה עריץ שעלה לגדולה בזכות אידיאולוגיה מודרנית, אולם הוא לא היה השליט הראשון בהיסטוריה שהרעיב, עינה והוציא להורג אוכלוסיות שונות ויריבים קרובים. ההשמדה הנאצית, לעומת זאת, הייתה פועל יוצא של חיבור ייחודי בין מודרניזם לדמוניזציה מאגית ממש כנגד מה שנתפס לא כיריב פוליטי או כלכלי אלא כמקור הרוע הגדול שבעולם. הקולאקים – איכרים אוקראינים אמידים שהורעבו ונרצחו – אולי נתפסו כמכשול, אך היהודים נתפסו כבעיה עצמה. התעלמותו של סניידר מן ההבדלים בין המקרים, כמו גם להיטות היתר שלו, שבאה לידי ביטוי בציון החוזר של פשעי סטלין שוב ושוב, עשרות פעמים רק בפרקי המבוא, ונטייתו לערב מחקר היסטורי בטיעונים פילוסופיים הגובלים בקלישאות גמורות ("כל אחד מהם מת מוות אחר, מפני שכל אחד מהם חי חיים אחרים"), יוצרים ספר מעניין אך מעצבן שחשיבותו נובעת יותר מן המידע היבש שהוא מביא, ופחות מן המסקנות שמסיק מחברו.

ארצות הדמים – טימותי סניידר
מאנגלית: יוסי מילוא
כתר, 570 עמודים
מחיר: 119 ש"ח

עושה סדר

באחת התערוכות הראשונות שאצרה רותי דירקטור, בסוף שנות ה-90, הוצג הקשר בין אמנות חזותית לקולנוע. התערוכה, שנאצרה בשיתוף מוניקה לביא ופותחה בהמשך לתזה שנכתבה בחוג לספרות באוניברסיטת ת"א, הציגה עמדה של חשד ועוינות מצד הקולנוע כלפי אמנות עכשווית, ועשתה זאת באמצעות בחינת הופעת יצירות אמנות בסרטים הוליוודיים.

"טענתי שזה מגיע מכך שהקולנוע, שממשיך את האמנות הפלסטית אך גם מרגיש כבוד והערכה לאמנות העבר, מגדיר את זהותו העצמית תוך הפגנת עוינות לאמנות מודרנית מופשטת, מיצגית וכיו"ב, שבה אמנות "סוטה" מדרך הישר", מסבירה דירקטור את הבחירה. "הקולנוע תפס את עצמו כממשיך של הייצוג הריאליסטי והנכון של המציאות, וכל מה שחרג מזה נתפס כחשוד".

תני דוגמא.
"בסרטו של היצ'קוק "חשד", חוקר המשטרה שמגלם קרי גרנט נכנס לביתו של החשוד ועובר על פני עבודה סמי-קוביסטית. כניגוד מוצג ציור דיוקן קלאסי של אביה הגנרל של הגיבורה, וברור שע"פ הסרט הדיוקן הריאליסטי מייצג ערכים מסורתיים שעליהם אפשר לסמוך, ואילו אדם שמחזיק עבודה קוביסטית בבית הוא נוכל. תמיד נשאלת שאלה האם הקולנוע רק משקף את המצב הקיים, או שהוא גם מקצין ומחזק דיעות קדומות וסטריאוטיפים, ולמעשה משרת אותם. בפועל הוא הרי לוקח חלק פעיל בייצור הקונבנציות הללו, מגזענות ושוביניזם עד יחס לאמנות. השתמשתי במקרי מבחן של סרטים שבהם האמנות מופיעה כאביזר קיר למשל, והדהים אותי לראות כמה עקביים הלעג, העוינות והחשד לאמנות עכשווית".

רותי דירקטור. צילום: עידו פדהצור

רותי דירקטור. צילום: עידו פדהצור

הפגת העוינות לאמנות עכשווית היא אחת המשימות המרכזיות שדירקטור לקחה על עצמה מאז החלה את דרכה כמבקרת אמנות לפני 30 שנה, ועד לתפקידי האוצרות השונים שמילאה בשנים האחרונות. הפגישה עימה נערכת במשרדה החדש יומיים לאחר שנכנסה לתפקידה כאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון ת"א – תפקיד שמאוייש עתה לראשונה – וחודש לאחר שסיימה במפתיע את עבודתה כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאחר 3 שנות כהונה.

"את החשד והעוינות לאמנות עכשווית אני רואה כל הזמן, ומבחינתי אחד האתגרים החשובים הוא להמיס אותם ולייצר שבילים של הבנה, פתיחות ויכולת הבנה וקבלה", היא מספרת. "זה תמיד היה ככה, גם כשכתבתי ביקורת. בכתיבה בעיתונות, בעבודה כמרצה וכמדריכה בתערוכות שאני אוצרת, אני נתקלת בספקטרום רחב מאד של אנשים מחוץ לקהילת האמנות. הצורך בתיווך נורא חזק, ובגלל זה כשאתה מסתובב בגלריות בימי שישי אתה רואה קבוצות". קרא עוד…

סטיית תקן

בשנת 1974 פרסם הפסיכולוג האמריקאי סטנלי מילגרם תוצאות ניסוי שערך באוניברסיטת ייל, ובו ביקש מקבוצת נבדקים להעניש קבוצה נוספת באמצעות מכות חשמל בעוצמה הולכת וגוברת. תוצאות הניסוי, שזכה מאז לפרסום רב ולביקורת, היכו את המעורבים בתדהמה. אם לפני הניסוי חשבו רבים שלמעט קומץ סדיסטים עיקר הנבדקים יסרבו לחשמל את קורבנותיהם, הרי שהניסוי הוכיח בדיוק את ההיפך. רובם המוחלט של הנבדקים, שסוננו בקפידה דווקא על מנת לוודא שאין ביניהם בעלי דחפים אכזריים מיוחדים, צייתו להוראות ולא חדלו גם כשהגיעו לדרגות עינויים גבוהות ביותר.

מילגרם היה פסיכולוג וכמוהו גם רבים מעמיתיו ומבקריו. זיגמונט באומן, המקדיש לניסוי פרק בספרו "מודרניות והשואה", הוא סוציולוג. במקום בו פסיכולוגים מחפשים הסבר נפשי, הוא מזהה דפוס ומבנה חברתי. בשעה שאחרים הסיקו מן המחקר שבכל אדם ישנו סוכן רדום – "איש אס אס קטן הממתין לשעת כושר" – באומן מצא בו מתאם בין אכזריות ליחסי סמכות. הגורם להפיכתם של תלמידי קולג' רגילים למענים ומקרבנים, טען, כלל לא נעוץ במבנה הנפשי שלהם, אלא בסדר הכוחות והסמכויות שנוצר, ובסוג האלימות הסטרילית יחסית שהופעלה ע"י כפתורי החישמול. אם יש סוכן פנימי רדום שהתגלה בניסוי הזה, הוסיף באומן, הרי הוא דווקא הסוכן שהוביל קומץ נבדקים לסרב לבצע את הפקודות, ולא זה שגרם לרובם לציית.

לא מזמן פורסמו לראשונה מכתבים שכתב הבכיר הנאצי היינריך הימלר לבני משפחתו. מאמרים שתיארו את המכתבים זכו לכותרות כמו ״כיצד הופך אדם לחיה״, ״לידתה של מפלצת״ וכיו״ב. ככלל, התייחסויות רבות לשואה מתארות אותה ברוח זו. היא מוצגת כסטייה, הפרעה, בור עמוק ורגע של כישלון בדרכו של העולם המודרני אל הנאורות. ספרו של באומן, שראה אור לראשונה בשנת 1989, מתייחד בכך שהוא אינו תופס את השואה כסטייה מן המודרניות או כבגידה בה, אלא כתוצר בלתי נפרד שלה. במילים אחרות, באומן טוען כי תפיסת העולם המודרנית ומאפייניה לא רק שלא מנעו את הרצח הנורא, אלא אף עמדו בבסיסו. המודרניות, או ליתר דיוק פרשנות מסויימת ותנאים מסויימים שלה, היא שהובילה למעשה ויצרה את המנגנונים הרבים שאפשרו אותו.

ספרו של באומן מבקש לספק הסבר סוציולוגי למה שעשו לפניו ראול הילברג כהיסטוריון וחנה ארנדט כפילוסופית פוליטית. המשותף לשלושתם נעוץ בהבנה של מנגנוני החברה והמדינה המודרנית, הבנה שמובילה לדחיית תפיסתו של הנאציזם כרוע דמוני ומוחלט לטובת התחקות אחר שורשיו ומנגנוניו הטוטאליטריים, הבירוקרטיים והחברתיים, הניתנים לאיתור גם בחברות אחרות. ב"מנגנונים" אין הכוונה לטכנולוגיה של רכבות ותאי גזים – זה הרי מובן מאליו – אלא לתפיסות עולם, מדע, בריאות, מוסר, חברה, מנהל ועוד, שאלמלא גרסתן המודרנית ספק אם ניתן היה להגיע להכרעת הפיתרון הסופי, וליישומה תוך שיתוף פעולה מצד התליינים, הקורבנות, הסייענים והעומדים מנגד. זו עמדה שכמעט אינה עושה הנחות לאף צד. ככזו היא קשה לעיכול ומעוררת מחלוקת, ונדמה שלא במקרה הן ספרו של באומן והן ספריהם של הילברג וארנדט תורגמו לעברית רק בשנים האחרונות, עשרות שנים לאחר שחוברו.

כריכת הספר

כריכת הספר

קרא עוד…

השָד שיצא מן הבקבוק – הפואטיקה והפוליטיקה של ההנקה האימהית באמנות הצרפתית של המאה ה-19

הרצאה של ד"ר גל ונטורה במסגרת ״שני בבית האמנים: סדרת הרצאות על סוגיות באמנות״, בעריכתי

מאז ומעולם נתפסה ההנקה בתור פעולה טבעית ואינסטינקטיבית שהבטיחה את הישרדותו של הגזע האנושי לאורך הדורות. ואולם דרך ההנקה, תדירותה והחשיבות שייחסו לה קשורות למגמות תרבותיות משתנות, כעולה מייצוגים חזותיים של ההנקה, המעידים על קשרי גומלין בינה לבין אידאולוגיות חברתיות, דתיות וכלכליות. בעשורים האחרונים ניכרת ברחבי העולם המערבי מעין 'מַניה' בנוגע להנקה ולחשיבותה. הרצאה זו תתחקה אחר מקורותיו הרעיוניים והאידאולוגיים של עידוד ההנקה האימהית בחברה המערבית המודרנית דרך סקירה של ייצוגי ההנקה ביצירות אמנות שנוצרו בצרפת בתקופה שבין המהפכה הצרפתית למלחמת העולם הראשונה.

שני, 24.3.14, 19:00
בית האמנים, שמואל הנגיד 12, ירושלים
כניסה חופשית

כריכת ספרה של ונטורה, בהוצאת מאגנס

כריכת ספרה של ונטורה, בהוצאת מאגנס


בין חנה להגר

"פרויקט חנה" של הגר ציגלר מציג עשרות תצלומים מעזבונה של אשה בשם חנה. התצלומים נמצאו על-ידי ציגלר באקראי, לאחר שנזרקו והתגלגלו לחנות בשוק הפשפשים רגע לפני שהתפזרו ואבדו. בכל התצלומים עומדת חנה בכניסה לדירתה ומחייכת למצלמה, כאשר בכל תצלום היא לובשת בגד אחר. על גב כל תצלום מופיע תאריך. הם מתחילים בשנת 1980 ומסתיימים בראשית שנות ה-90. המיקום הקבוע ותנוחת העמידה הדומה מבליטים דווקא את ההבדלים הקטנים בין התצלומים: נוסף ללבוש השונה, גם פריטי עיצוב ביתיים כאלה ואחרים נוספים או נעלמים, תכשיטים, צרור מפתחות שמבצבץ מחור המנעול שבדלת, הבדלי תאורה וכיו"ב. גם סימני הזמן עושים את שלהם.

חנה

חנה

חנה תיעדה את עצמה לפני עידן האינטרנט, הפייסבוק והאינסטגרם. אפילו חשבון דוא"ל לא היה לה. את מקצת התצלומים היא שלחה בדואר לחברים ובני משפחה, ואחרים נשמרו ברשותה באלבומים לצד מאות תצלומים נוספים. סדרת תצלומי האופנה כוללת 46 תצלומים שצולמו במשך יותר מעשור, ככל הנראה בלי לתת את הדעת על גורלם לאחר שהצלם והמצולמת ילכו לעולמם. התצלומים הללו, שמאוגדים בספר הנוכחי, מעניקים לצופים תמונה כלשהי של חנה, אולם איזו מין תמונה זו, ומה היא אומרת?

"פרויקט חנה" הוא ספר שמנציח משהו. זה ברור. אולם מה מנציח הספר? את חנה? את הבגדים שלבשה ודיגמנה? את עיצוב הבית? את הצילום האנלוגי והמודפס שהולך ונעלם? ואולי דווקא את ציגלר, שמצאה את התצלומים ויצרה את פרויקט השימור? ואם הספר מנציח את חנה, איזו חנה זו? חנה שמופיעה בתצלומים ואיננו יודעים עליה כמעט דבר? מי היא חנה, מה עשתה כשלא הצטלמה בפתח דירתה כשהיא לבושה במיטב בגדיה, מדוע הצטלמה כך במשך שנים ומה עשתה בתצלומים? למעט מסמכים רשמיים השמורים בארכיונים, מרגע שייצא הספר הוא יהפוך למייצג המרכזי והכמעט בלעדי של חנה, וזאת על אף שהוא מציג רק פיסה קטנה מחייה. האם הצגתה באמצעות התצלומים המופיעים בספר – כאמור, מקבץ אקראי שהושלך ונמצא במקרה – עושה חסד עם דמותה ומציגה אותה בצורה אמינה ומלאה? האם חלמה חנה להנציח את עצמה בספר שכזה? כיצד היתה מגיבה לו ידעה שייצא יום אחד?

חנה

חנה

חנה כבר איננה בחיים. גם לא יוסף בעלה, שצילם את התצלומים ואינו מופיע בהם (אף שאצבעו מבצבצת לרגע באחד התצלומים כשהיא מכסה בטעות את שולי העדשה). בהעדר צאצאים שינצרו את התמונות באלבומים משפחתיים העוברים מדור לדור, התגלגלו התצלומים לקרובי משפחתו של יוסף, ששמרו לעצמם מעט תמונות וויתרו על רובן. התחקותה של ציגלר אחר עקבותיה של חנה בעקבות רמזים שאיתרה בכמה תצלומים אמנם הובילה לכמה תשובות למקצת השאלות שנשאלו פה, אולם כולן תשובות חלקיות, ממקור שני, ורבות מהן נותרו בגדר השערה בלבד. לאור זאת התשובה האמינה ביותר לרבות מן השאלות היא "איננו יודעים", וממנה נגזרת גם שאלה נוספת: האם זה משנה?

מה מתעד "פרויקט חנה"? האם זוהי היסטוריה של אופנה מסוימת בזמן מסוים? במובנים רבים כן, ויחד עם זאת התשובה מורכבת. שיחה עם כתב אופנה שבחן את התמונות ואת תאריכיהן העלתה את העובדה הבאה: הבגדים שלובשת חנה בתצלומים השונים מציגים אופנה שחלפה. לא חלפה מימינו; חלפה כבר כשנלבשה וצולמה. בשנות ה-80 לבשה חנה את אופנת שנות ה-70, ובשנות ה-90 את אופנת שנות ה-80. כך שלא פחות מאשר תיעוד של סגנון לבוש מסוים, התצלומים חושפים תודעה אופנתית פרובינציאלית ומציגים עולם טרום-גלובלי, המגיב להתפתחויות בינלאומיות ומאמץ אותן באיחור אופנתי, תרתי משמע. איחור זה מצטרף לסגנון הצילום החובבני ושובה הלב, על הזוויות הלא מדויקות, התאורה הלא מכוונת והמיקוד המוגבל שמאפיינים אותו. זהו צילום שמבקש לחקות סטנדרטים סגנוניים שגורים בצילום אופנה, ויחד עם זאת לא עושה עניין גדול מהתוצאה הטכנית המרושלת.

חנה

חנה

כפי שקורה לא פעם במשחקי המסירות התרבותיים שבין מרכז לפריפריה, יש צלמים מקצועיים בני זמננו המבקשים לשחזר את סוג האסתטיקה הביתית והפרובינציאלית הניכרת בתצלומיה של חנה ולרתום אותה לשירות התעשייה, אולם מרחק רב מפריד בין שתי התוצאות, והמרחק אינו קשור רק במידת המודעות העצמית של כל צלם, אלא גם בסביבה התרבותית שהוא פועל בה. צלם אופנה בן זמננו שישתמש באסתטיקה כזו יבקש להתיק את המראה הביתי אל תרבות ההמונים. חנה, לעומת זאת (ובמידה רבה גם יוסף בעלה), ביקשה לקחת משהו מתרבות ההמונים ולהשתמש בו ככלי ביתי, חברתי ומשפחתי. אלו תצלומים המושפעים בעליל מהפקות אופנה, אך רחוקים מליישם את עקרונותיהן. הם עשויים במתכונת שמזכירה את עולם הפרסום בלי שיהיה בהם אפילו קצה שאיפה להתפרסם. התוצאה היא היסטוריה אלטרנטיבית שמציגה אלטרנטיבה היסטורית; רגע של התפתחות אלכסונית שאינה מנותקת מן המרכז, אך גם אינה משכפלת אותו.


בעידן שנדמה שנמצא במרחק שנות אור מתצלומיה של חנה, אנשים מתעדים את עצמם במאות ואלפי קבצים העולים לרשת בכל דקה. קבצים שמשוחררים למרחב המקוון מנותקים ממקורם ונכנסים למסלול עצמאי ואקראי. מה יהא עליהם בעוד שנה, 30 שנה או 100 שנה? בעולם פועלות כיום חברות המתמחות בשימור מסודר של מידע דיגיטלי ומקוון של אדם אחרי מותו, אולם יש מידה של חוסר תוחלת בניסיון לארכב מידע שהשליטה על התפזרותו ברשת חלקית ומוגבלת יותר מיום ליום. על רקע זה מתבררים תצלומיה של חנה כזיכרון מתוק מן העבר. לא רק זיכרון של אדם ספציפי, אלא גם של צורת תקשורת חברתית, של התייחסות רומנטית לתצלום כתעודה אותנטית, כמו גם של הבעייתיות של תפקודו ככזה.

וכך, למרות הידיעה שאין זה למעשה אלבום הנצחה שגור, ולמרות האנונימיות הכמעט מוחלטת של הדמות המופיעה בו, ולמרות חוסר הליטוש והעדר המיומנות הטכנית, וחרף העובדה שהאופנה המוצגת בו אינה בדיוק המלה האחרונה, אני מוצא בתצלומים ובהחלטה לאגדם בספר משהו מרגש וחכם. "פרויקט חנה" הוא במידה רבה פרויקט נוסטלגי ובה בעת פרויקט שמחצין את הבעייתיות ופוטנציאל הזיוף שבנוסטלגיה. הוא לוחץ על בלוטות הסנטימנטליות, אך מתייחס גם לקלות שבה הן נלחצות, בונה לחנה הילה מחודשת ומנפץ אותה בעת ובעונה אחת. אלבום התצלומים שיצרה ציגלר לחנה הוא גלעד לסביבה והרגלים ואופנה שחלפה, לזוגיות, אינטימיות וזיכרון מסוים, לטכנולוגיה ולתרבות טכנולוגית שהשתנתה כליל, להילה שעטפה את התצלום, ולו לרגע, בזמן שבו צולם, בלי לקחת בחשבון שיום אחד יתגלגל לערימה מאובקת בשוק הפשפשים. מבחינה זו ספר התצלומים אינו רק תיעוד של אשה בשם חנה, אלא גם ניסיון לחשוב מחדש על מקומו של הדימוי המצולם ועל קלות הפקתו וקלות השלכתו בתום השימוש המיועד, רק כדי שיוכל להיברא מחדש בקונטקסט אחר.

חנה

חנה

הטקסט מופיע בספרה של הגר ציגלר ״חנה״
מחר, יום חמישי ה-20.3.14, יערך בגלריה אלפרד אירוע השקה לספר. פרטים בקישור

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 134 שכבר עוקבים אחריו