שבי ציון

"לאן?"  – תערוכה קבוצתית המוצגת במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ועוסקת בזרמים הנשכחים של הציונות – נפתחת בתקופה בה מחד גיסא נדמה שמשמעותו הציבורית והקונצנזואלית של המושג "ציונות" הולכת ומצטמצמת עד כדי חיסול כל אפשרות לדיון, ומאידך גיסא מגמות פוליטיות רדיקליות זולגות אט-אט משמאל ומימין אל המרכז ומחדירות לשיח הציבורי את הצורך בחשיבה מחודשת על המושג והשלכותיו לאור המציאות.

ראשיתה של התערוכה במחקר שהחל לפני שנה בהשתתפות אמנים, תיאורטיקנים ופעילים פוליטיים שונים, שהוזמנו להשתתף בהקמת ארכיון היסטורי וחזותי בנושא השאלה היהודית והפתרונות השונים שהוצעו לה. התערוכה מהווה מעין סיכום ביניים של הצעות התחלתיות למחשבה, ואוצריה אודי אדלמן, אייל דנון ורן קסמי-אילן כותבים שהיא מבקשת "לחזור לשאלה שהזרם המרכזי בציונות מבקש להציג כעניין סגור וחתום. לפתוח אותה מחדש כשאלה אקטואלית, כמחשבה חיה על ההווה והעתיד היהודי". "הריבוי והאפשרות שלא להכריע הכרעה יחידה וברורה הם יסוד מרכזי באפשרות לדמיין מחדש ולהציע אפשרויות קיום אחרות ליהודים בעת הזאת".

Tips and Tricks (Reconstruction), אפי ואמיר, 2012

פאזל לעולם-לא-גמור של עדויות

על תצלומיו של הצלם הצרפתי אז'ן אטז'ה נכתב בעבר שהם נראים כתצלומים של זירות פשע היסטוריות. במובן מסויים, גם התערוכה "אז'ן אטז'ה – פריז זה זה" שאצר ניסן פרז בבית טיכו בירושלים נראית כזירת פשע -  ראייה נוספת לנטייתם של אוצרי מוזיאון ישראל (שבית טיכו נמצא באחריותו), להשתמש במשאביו התרבותיים והכלכליים הגדולים של המוסד בדרך זולה ותיירותית ששמה ללעג את תפקידיו וייעודו.

אז'ן אטז'ה – תצלום מתוך התערוכה

אטז'ה (1857-1927), החל לצלם בשנות ה-40 לחייו והותיר אחריו ארכיון בן למעלה מ-10,000 תצלומים, ש-200 מהם נתרמו לאחרונה לאוסף הצילום של מוזיאון ישראל. הוא תיעד את החיים בפריז וסביבתה פחות דרך תושבי העיר ויותר באמצעות רחובותיה, בנייניה, קישוטיה ורגעיה הבנאליים ביותר. אטז'ה לא נמשך למניפולציות הצורניות, לפרספקטיבות, הקונטרסטים, השכלולים הטכניים ומשחקי התאורה שאיפיינו את עבודתם של חלוצי הצילום האוונגארדי שפעלו במקביל לו, ודבק בתיאורים כמו-אגביים של תופעות יומיומיות, חלקן מרכזיות ואחרות איזטוריות לגמרי. באמצעות מצלמה מיושנת גם לתקופתה הוא יצר צילום חילוני שהעניק מעמד זהה לכנסיה גדולה, דוכן למכירת כובעים, גן מטופח, חזית של בניין מגורים טיפוסי ומעקה מדרגות מעוקל. אלו וגם אלו תועדו על ידו כתופעות שוות ערך, חסרות היררכיה וחפות מכל האדרה. בני אדם כמעט ולא מופיעים בתצלומים המוצגים בתערוכה. גם לא רגעים רומנטיים האופייניים לדימויה הרווח של העיר. הצלחתו של אטז'ה לתאר סביבות אנושיות שוקקות כנטולות כל סממן אנושי ואינטימי עוררה התלהבות בקרב אמני הסוריאליזם, שהתייחסו לעבודתו ואף כללו אותה בפרסומיהם.

בעל הדיעה

"שני דברים מחליאים אותי: האחד הוא העסקנות, דבר שאני לא אוהב ולא טוב בו, והשני הוא מה שקרה בשוק האמנות בשנים האחרונות".
שתי הצהרות אלו, שאצל רבים יתקבלו כמובנות מאליהן, מפתיעות למדי כשהן מושמעות ע"י דורון סבג – אחד מאספני האמנות הגדולים בארץ, איש עסקים וחבר בהנהלת מוזיאון ת"א לאמנות. כשאני מרים גבה לנוכח ההצהרה שנמסרת כבר בתחילת הפגישה עימו, סבג מסביר: בשנים האחרונות קבוצה של אוליגרכים וטייקונים התחילו להשתמש בכסף שלהם כדי לאמץ פאן תרבותי ויצרו בשוק דבר שאצלי גרם לגועל נפש. את מה שצ'ארלס סאצ'י ניסח לאחרונה התחלתי להרגיש כבר לפני 5-6 שנים – שעולם האמנות הפך לכלי בידי סו-קולד אספנים שמציגים עבודות מפונפנות ואם תשב איתם חמש דקות תבין שאין להם שום קשר לאמנות. כל מה שהם רוצים להשוויץ בתרבותיות שלהם כי הם קנו וורהול ב-20 מליון ויש להם קומישן ב-30 מיליון. אברמוביץ' רוצה לקנות לחברה שלו יצירה ב-20 מליון דולר והכל פאן וזהו, כשבמקביל עשרות אלפי אמנים לא מסוגלים לסגור את החודש ונמצאים בתסכול נוראי. יש פה פרדוקס כשמצד אחד רמת החיים עולה בכל שנה ומצד שני הקצוות הופכים בלתי אפשריים. זה יוצר מהפכה ופה תהיה מהפכה. לא יתכן שיהיו כאלה פערים והעולם ישקוט".

לא היה קל לשכנע את סבג להתראיין. אפשר להבין אותו. עם פרוץ מחאת האמנים נקט מגזין "ערב רב" בעמדה ברורה ביחס למוזיאון, ואנשי הנהלת המוזיאון בכלל וסבג בפרט ספגו ביקורת רבה באתר ובמקומות אחרים. הפגישה נקבעה בעקבות פתיחת תערוכה קבוצתית מאוסף האמנות של סבג בחלל החדש "גבעון פורום לאמנות", אולם זו היתה גם הזדמנות להבין לראשונה, למעלה מחצי שנה לאחר פרוץ המחאה, כיצד נראים הדברים מהצד השני. סבג הגיע לפגישה עם רעייתו עדי, השותפה לרבות מהחלטותיו וסיוריו בתחום האמנות.

הכיבוש מצהיב

ברגע שמנתקים תצלומי אירועים פוליטיים מהסביבה התקשורתית הטבעית להם ומעבירים אותם למוזיאון או גלריה לאמנות, נחלש ערכם כתיעוד חדשותי לטובת עיסוק בשאלות הקשורות לפוליטיקה של הצילום והמבט, לעמדתו של הצלם המתעד ומידת המעורבות שלו באירועים, ולפתרונות האסתטיים שנובעים משאלות אלו. מעבר מוצלח מהעיתונות למרחב האמנותי כרוך בד"כ ביכולתם של הדימויים לכונן דיון החורג מדיווח ספציפי ואקטואלי. הם יכולים למשל להציג רגע אנקדוטלי שגדול מסך חלקיו (כפי שקורה למשל בתצלומיו של פבל וולברג), לבחון את מידת המהימנות של התצלום ויחסי המידע שהוא מוסר עם המידע המוקדם של הצופים (למשל בסדרת תצלומי מעקב של מיקי קרצמן), לנסות לטרפד את הדיון הפוליטי לטובת עיסוק בערכים צורניים (ובכך לייצר דיון פוליטי מסוג שונה כמובן, כפי שקורה בתצלומי פינוי התנחלויות וישובים בדואים של שי קרמר), או להיוותר בתחום התיעוד החדשותי ולהתייחס לגלריה כאל אמצעי נוסף להפצת מידע ותו לא (כפי שעושה למשל קבוצת הצלמים "אקטיב סטילס").

עודד ידעיה – "שדה הולנדי"

הצלם עודד ידעיה, שתערוכתו "אש ורודה" מוצגת בגלריה קונטמפוררי, מבקש לאחוז את המקל משני קצותיו – להפיץ מידע ובו בזמן להצביע על מגבלות האפשרות לעשות זאת ולכונן דיון מורכב יותר בסוגיות של ייצוג, מציאות וטכנולוגיה. ידעיה סורק תשלילי תצלומים שצילם בשמונה השנים האחרונות במסגרת מעורבותו במאבק נגד בניית גדר ההפרדה יחד עם קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר", מחזק את הניגודיות, משנה את סקאלת צבעים, מוסיף פילטרים צבעוניים גסים ומשבש מקטעים מתוך הדימויים באופן שמבקש להפוך את התצלום מתיעוד גרידא של מאבק לזירה של מאבק בפני עצמה. התצלום "שדה הולנדי" שמתאר מפגינים המתפסים אל הגדר, הוגדל עד כדי כך שדימוייו החלו להתגרען ולהתפרק לפיקסלים צבעוניים והוא נראה כציור פוינטיאליסטי א-לה ז'ורז' סרה. בתצלום קונטרסטי בשחור-לבן בשם "איור", נער בחולצה לבנה עומד על שלד של בניין ומתבונן בנוף. בתצלום שנתן לתערוכה את שמה, עצי זית בשחור-לבן נשרפים באש ורודה, ובתצלום אחר המתאר עימות בין פלסטינים לחיילים, נצבעו פני השטח בגוון ירקרק.

דייסת ירח בגוש של שמיים שחורים

 

הצייר מריק לכנר, שתערוכתו SCHONZEIT מוצגת בגלריה רוזנפלד, מתנגד לטקסטים על עבודותיו. הוא רואה בהם קביים – אמצעי עזר מיותרים שאינם מסוגלים להתחרות בחוויה הציורית ה"טהורה". אם מתייחסים לטקסט כאל מדיום שתפקידו לספק תיאור מילולי של הציור ברור שהוא נתון בעמדת נחיתות מול יצירה חזותית בכלל ומול ציוריו האינטנסיביים, הכוללניים והחומריים של לכנר בפרט. ואולם זו תפיסה מצומצמת מאד של כתיבה. כך או כך, לכנר דווקא מציג תערוכה ספרותית מאד. לא ספרותית במובן של הקשרים ספרותיים ספציפיים, אלא ביכולת של מכלול הציורים לייצר סיפור, מיתולוגיה פנימית – עולם של התרחשויות קטנות המחוללות עלילה גדולה.

מריק לכנר – שמן על בד, 2011

הציורים החדשים מחדדים ומקצינים מאפיינים שהופיעו גם בעבודותיו הקודמות של לכנר, כחומריות הגדושה, הדימויים שחלקם סמי-מופשטים ומתוארים במשיכות מכחול בוציות, והכאוס הכללי ששורר בתמונה. פני השטח הדשנים אחידים בד"כ ונמנעים מיצירת היררכיה בין הדימויים השונים, באופן שיוצר קרנבל דחוס ואינטנסיבי. אלו ציורים חסומים, חסרי אוויר. חרף השכבתיות הבשרנית והניסיונות ליצור תחושת עומק בחלק מהציורים, הם נותרים כגוש עכור והרמטי, ללא חלון, ללא דלת יציאה וללא קו אופק.

באחד הציורים, דמויות עירומות בטבע נראות כגרסא פוסט-אפוקליפטית לציורי הגל הראשון של האקספרסיוניזם הגרמני, שדגל בשחרור ניטשאני וחיבור לטבע. אקספרסיוניזם גרמני על גלגוליו השונים לכל אורך המאה ה-20 נוכח בכל עבודותיו של לכנר (שגם התגורר בשנים האחרונות בגרמניה), אולם בציור הנוכחי מדובר במחווה מפורשת יותר שמזכירה עבודות ספציפיות של ארנס לודוויג קירכנר ואריך הקל. הדמויות מתרחצות במה שנראה כאגם או ביצה, בזמן שאינו יום ואינו לילה, זרות לטבע ונבלעות על ידו בעת ובעונה אחת. בציור גדול אחר, קריפי למראה, מתוך גוש בלתי מזוהה מגיחים פני חיה בעלי מבט חלול אך בוהק כאילו היתה תחת השפעת סמים. בציורים אחרים מופיעות חיות-אדם ואנשי-חיה, פנים שנמסות אל תוך הרקע ועיניהן כמעט יוצאות מחוריהן, לוליין צועד על חבל, דייסת ירח שקועה בגוש של שמיים שחורים, דיוקן פרנסיס בייקוני של מלאך מזוקן וסבכים רוחשים באינספור חרקים, גחליליות, ציפורים ויצורים משונים.

מריק לכנר – שמן על בד, 2011

שם התערוכה (בעברית: התקופה היפה), מתייחס לתקופה בשנה שבמהלכה הציד אסור, והיא נחשבת למעין זמן חסד שניתן לקורבנות – הפוגה מן ההרג המאפשרת להם להתאושש ולהתרבות. בציורים מקבל המושג פרשנות פטליסטית. רגע ההפוגה שמתואר בהם אינו הפסקה של הלחימה והמנוסה כי אם המשך שלהן באמצעים אחרים. זו אינה בכחנלייה של שמחה והוללות אלא אנומליה מוטנטית ומסוייטת – ג'ונגל בלתי נשלט של חיות פרועות, צמחיה חונקת, רוחות רפאים וספק דמויות אדם ספק מפלצות. שכבות הצבע העבות ותנופת העבודה נראות אף הן כציור ללא-רסן ובעל תודעת מוות שקיבל מסגרת חופש תחומה (של זמן או של מרחב, זה לא משנה). הוא יודע שבגבולות המסגרת ניתנה לו ההזדמנות להתפרע ועושה זאת כמי שמבין שזמנו קצוב. אפשר כמעט לשמוע את תקתוק שעון העצר שעתיד לבשר על תום ימי החסד, וחשוב מכך – אפשר כמעט לייחל לצלצול הגואל שישיב את הסדר על כנו. אלו ציורים של פולחן כאוטי המציגים את הצמיחה והחופש לא כניגודם של הדיכוי והלחימה, כי אם כחלק המשלים שלהם – כמין יין ויאנג הכרוכים זה בזה. החזון הפרוע בא לידי ביטוי בעולם הובסיאני שבו אדם לאדם זאב וזאב לזאב אדם, ואלה וגם אלה מעבירים את זמן ה"הפוגה" במלחמת הישרדות וצמיחה בולמוסית ממש, פוסט-טראומטית.

מריק לכנר, גלריה רוזנפלד, עד ה-31.3

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט" וב"ערב רב"

תזכורת:
מחר: אמנות מתת היבשת – הרצאה על אמנות בת זמננו מהודו ופקיסטאן

 

אמנות מתת-היבשת: הודו ופקיסטאן

שדה האמנות העכשווית בתת היבשת ההודית נמצא בפריחה רעיונית ויצרנית חסרת תקדים, פועל יוצא מהשינויים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שעוברים על תת היבשת בשני העשורים האחרונים. הדבר מביא מחד לעניין עצום של הממסד האמנותי העולמי ושוק מכירות משגשג, ומאידך יוצר עבודות שהופכות יותר ויותר ניסיוניות ובעלות אוריינטציה פוליטית-חברתית מובהקת. האוצרת רותם רוף תציג בהרצאתה את סצינת האמנות העכשווית בהודו ופקיסטן. רוף תצביע על האופנים שבהן מבקרת האמנות הנוצרת בארצות אלו את הנחות היסוד המובלעות בדיכוטומיה מזרח/מערב ומציעה פרוק של סטריאוטיפים תרבותיים, ועל הדרכים שבהן היא מעוגנת בשיח האמנות הגלובלי ובמסורת האמנותית העשירה של תת-היבשת.



יום שלישי 27.3.2012 בשעה 19:00

בית האמנים – שמואל הנגיד 12, ירושלים

הכניסה חופשית!
ההרצאה במסגרת "שלישי בבית האמנים: סדרת הרצאות על סוגיות באמנות בת-זמננו", בעריכתי.

רווח נקי

בבניין תיאטרון הבימה, מטרים ספורים מהמקום בו נטעה דפני ליף אוהל בליל ה-14 ביולי, יתקיים השבוע כנס בינלאומי שבו ניתן יהיה לשמוע הרצאות על "עליית כוחה של תעשיית האמנות והפיננסים", "ביצועים פיננסיים של שוק האמנות בשנת 2011", "דגשים בבניית אוסף אמנות בחברות" ועוד. בין כמעט 30 הדוברים והדוברות בכנס שינעל בקוקטייל חגיגי לא נמצא אפילו אמן אחד. מחיר הכניסה (450 ש"ח), מבהיר שאמנים לא ישתתפו גם כקהל. היוצרים, ובמידה רבה גם היצירות, משמשים בקושי כשחקני משנה בהפקת הלהיט שובר קופות החיסכון המכונה "שוק האמנות", שפונקציונרים מטופחים לעילא מדלגים בין ירידיו ומשלחותיו ועל ראשיהם כובעי אוצרות ויזמיות, דירקטורים ויועצים.

תמר הירשפלד – התגלמות (צילומים: אריאל קן)

תערוכה שעוסקת במחיריו והשלכותיו של עולם שהרצאות על ביצועים פיננסיים של יצירות הן אחת מתופעות הלוואי שלו, היא "אנחת רווחה", שאצרה נטלי לוין במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. זו תערוכה שלוקחת את האמנות בקלילות ועושה זאת ברצינות גמורה. היא מפקיעה את הקלילות האמנותית ממחוזות הלייף סטייל המעושרים, ומנכסת אותה מחדש כאסטרטגיה של מאבק.