קו ברור מחבר בין יצירותיה של יהודית סספורט, והוא ניכר חרף ההבדלים הגדולים בין עבודות שנוצרו במשך 20 שנות קריירה מקומית ובינלאומית מוצלחת. כל העבודות, מפסל העריסה שהציגה בראשית דרכה, עבור דרך המיצבים הפיסוליים-רישומיים שיצרה בסוף שנות התשעים ובתחילת העשור הקודם, וכלה בעבודות הרב-מדיומליות מן השנים האחרונות, מבקשות לשוב אל נקודה קדומה, פרה-לשונית, ולשחזר את תחושת החוסר שנפערה בה והדיה נוכחים גם היום. זהו עיסוק ההולך ומשתכלל, מתרחק מן הפצע האישי אל עבר חוויה רוחנית כללית ומפסלי הדיקט והאם.די.אף הרזים והגולמיים למיצבי אנימציה מרצדים, אובייקטים, סאונד ומשחקי תאורה בחללים מוחשכים היוצרים חוויה חושית טוטאלית כמו זו שנוצרת בתערוכתה החדשה "שבעה חורפים" במוזיאון ישראל.
יהודית סספורטס – פרט מהתערוכה
ב"שבעה חורפים" ממשיכה סספורטס לעסוק בנושאים ובחומרים שעמדו במרכז עבודתה בשנים האחרונות, ומציגה סדרת מיצבי וידאו, רישום ופיסול של דימויי יער, ביצות, נופים סמי-מופשטים, צמחייה ואלמנטים צורניים סמליים כמוטות, עיגולים ואליפסות דמויות אישונים. ב"שולחן המגנטים" מוצגת הקרנת וידיאו בהילוך איטי של תנועת חפצים ע"ג משטח לבן. החפצים הם צמחים מיובשים שמגנטים הוטמנו בתוכם, והם נעים ורועדים, מתקרבים ומתרחקים זה מזה במחול דומם וחופשי לכאורה, הנוצר בזכות גושי מגנט גדולים שהונחו בצדי השולחן. Read more…
לפי טענה מקובלת בחקר האמנות המודרנית, אם אמנות המערב החל מתקופת הרנסנס ביקשה להיות חלון המציג לצופים מראה מסויים, האמנות המודרנית עברה להתעניין בחלון עצמו. הצייר הצרפתי קלוד מונה, מחשובי הציירים האימפרסיוניסטים של המחצית השנייה של המאה ה-19, ניצב על קו הגבול של המודרנה. על רקע הטענה בדבר הנוף והחלון ניתן לראות את ציוריו כרגע מעבר. הם מציגים את הנוף ואת צורת ההתבוננות בו, את החלון ובה בעת את מסגרתו. ציוריו פירקו את הנוף למרכיביו החזותיים ועסקו גם באור ובאוויר העוטפים אותו כחלק בלתי נפרד מן הציור. ככאלו, הניחו ציוריו של מונה כמה מיסודותיה של האמנות המודרנית הרלוונטיים גם בימינו. את מקורות העיסוק הנפוץ בסדרות ובטיפולוגיות, בזמן ובמבט, בפירוקו של תהליך ההתבוננות ובהפשטה, ניתן לאתר כבר אז. את השפעת עבודתו של מונה ניתן לזהות אצל אינספור אמנים, מסזאן עד ג'קסון פולוק, מואן גוך עד צ'אק קלוז, וכלה בצלמים רבים שהשתמשו בסדרתיות מצולמת על מנת להתחקות אחר קווי דמיון ושוני בין תופעות דומות.
כריכת הספר
מארק אלדר, סופר צרפתי פורה אך נשכח, ערך סדרת שיחות עם ידידו קלוד מונה ופרסמן בשנת 1924 (שנתיים לפני מות הצייר) בספרון בשם "בז'יברני, עם קלוד מונה", הרואה עתה אור בתרגום ראשון לעברית בהוצאת "נהר". זה ספרון של אנקדוטות המורכב מאוסף שיחות קצרות – כל אחת בת עמודים ספורים – שרבות מהן מציגות את תיאוריית האמנות של מונה לא באמצעות הצהרות גדולות אלא בפרטים קטנים, בהשתהות על רגע מסויים, טכניקה או קשר לצייר אחר, תיאור תמציתי של יחסיו של מונה עם מוריו, אהבתו להדפסים יפניים שאסף, לגלוג על שמרנותו של ממסד האמנות שהתקשה בתחילה לקבל את מהפכת הציור של מונה וחבריו מחד גיסא, וזיכרון ניסיון ציור של השתנות האור במהלך היום מאידך גיסא. Read more…
"זמן/התנגדות" – תערוכה שאצרו יעל מסר וגלעד רייך במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון – מבקשת לבחון את מושג הזמן באמנות באמצעות פעולות המזוהות עם יומיומיות. זמן הוא מושא התייחסות שגור, ובמיוחד באמנות המושגית של שנות ה-70, אולם בניגוד לאמנים מושגיים רבים, מיוקו אונו ועד משה גרשוני, שהתייחסו לזמן במסגרת חקר טיבה של האמנות, "זמן/התנגדות" אינה מותירה את העיסוק בזמן במסגרת אמנותית-פנימית, ומבקשת להצביע גם על האופן שבו אמנות משתמשת בזמן כמרד, סירוב או הפניית עורף לקידוש הזמן ולייעולו. כיצד מתנגדים באמצעות זמן בימינו? בראש ובראשונה באמצעות ביטולו – כי אין דבר שהיצירתיות היצרנית של הקפיטליזם המאוחר אינה סולדת ממנו יותר מאשר אבטלה – אולם גם במתיחתו של הזמן, השהייתו והפיכתו לגורם פורע סדר, בפעולות החורגות מן השימוש הראוי ש"משטרי הזמן" המודרניים מעצבים עבור האדם.
"ה(התנגדות. י.א) המולקולארית אינה מתמקדת בהשתלטות על המדינה, אלא מוצאת את ביטויה בסדקים של חיי היומיום, במולקולות של צורות חיים", כותב על התופעה ג'ראלד ראוניג במאמרו המופיע במוסף מיוחד של כתב-העת "מארב" המלווה את התערוכה. "חציית הקווים פירושה שתנועות הרה-טריטוריאליזציה והדה-טריטוריאליזציה אינן חותרות ליעדים מוגדרים, הן אינן שואפות לבסס או להבטיח זכויות יתר. תחת זאת הן מחליקות טריטוריות וחורשות בהן תלמים ייחודיים בכך שהן חוצות דרכן". בקטלוג מדברים האוצרים בעיקר על התנגדות יומיומית בקנה מידה אישי, אולם כמה מהעבודות עוסקות גם בהיבטים קבוצתיים של הפעולה.
דליבור מרטיניז 1978 מדבר עם דליבור מרטיניז 2010 (פרט)
נפתח בשורה התחתונה: התערוכה "העין העירומה: צילום סוריאליסטי במחצית הראשונה של המאה ה-20" המוצגת במכון שפילמן לצילום (אוצרת: איה לוריא), היא תערוכה מעניינת, אצורה היטב ומלווה בקטלוג מצויין. יחד עם זאת ביקור בתערוכה מעלה תחושת החמצה קטנונית קלה הנובעת מן המחשבה שתערוכות מסוג זה צריכות להיות מוצגות במוזיאונים הגדולים, בשעה שמכון שפילמן, המשוחרר הן משיקולי המכירות של גלריות והן מאילוצי החינוך, דעת קהל ולחציהם של בעלי עניין ועמדה במוזיאונים ציבוריים, יכול לשמש כזירה אוונגארדית לפיתוח ודיון בבעיות ובשאלות העומדות בפני הצילום בן זמננו ובפרספקטיבות חדשות על יחסי הצילום עם תולדותיו. התערוכה הקודמת שהוצגה במכון עסקה בתופעת ה"ראייה החדשה", ההיסטורית גם היא, אולם ניתן היה לזהות בה קריאת כיוון לגבי עיסוקו של המרכז בהווה ובחינת אפשרויות צילום שנזנחו וראויות לבחינה מחדש. התערוכה הנוכחית עוסקת בהיסטוריה בלבד. כאמור, היא מוצלחת כשלעצמה, ובכל זאת.
אנדרה קרטס, עיוות מס' 168, 1933, הדפס כסף ג'לטיני, 23.6×14.4
סוריאליזם הוצג בישראל לא מעט ב-15 השנים האחרונות, במיוחד במוזיאון ישראל המחזיק באחד מאוספי האמנות הסוריאליסטית הגדולים בעולם. יחד עם זאת הצילום הסוריאליסטי נותר בשולי הדיון, וזאת למרות התוקף המיוחד שיש לצילום במחשבה וביצירה הסוריאליסטית. המתח הפנימי שבסוריאליזם נובע מן היחס המיוחד שהוא מכונן בין המציאות שמחוץ ליצירה לזו שמוצגת בה. היצירה הסוריאליסטית אינה פנטסטית לגמרי אך גם לא מציאותית, וככזו היא יוצרת מידה של בעתה (המזוהה לרוב עם מושג "המאויים" של פרויד). תכונותיה המימטיות של המצלמה ש"נכנסת בין הרואה לבין העולם", כפי שמתארת התיאורטיקנית רוזלינד קראוס בקטלוג התערוכה, מאפשרות לה להקצין את היחס בין מציאות ואשלייה עד כדי אבסורד, והופכות את הצילום למרחב מרתק לבחינה של מתחים סוריאליסטיים. Read more…
"הרומן שמעניין אותנו", אומרת אחת הדמויות בספרו של חוליו קורטאסר "קלאס", "אינו זה שמציב את הדמויות בסיטואציה, אלא זה שמקבע את הסיטואציה בדמויות". "בכך", מוסיפה הדמות, "הללו חדלות להיות דמויות והופכות לאנשים". את "קלאס", שתרגומו לעברית ראה אור לאחרונה, 50 שנה לאחר פרסומו בארגנטינה, אפשר לקרוא לאור המשפט הזה, ובתוספת אחת: הדמויות ההופכות לאנשים שמזכיר המספר אינן רק אלו שמופיעות בין הדפים, אלא גם אלו שמחזיקות אותם. קרי – הקוראים עצמם.
"קלאס", שעלילתו מתרחשת בפריז ובבואנוס-איירס ועוקבת אחר מספר דמויות המחפשות משמעות ואת עצמן בסמטאות הערים האפלות, המפתות והמסתוריות, אינו ממקם את הדמויות בעלילה, אלא מאיץ בהן לבנות אותה מתוך עצמן. ישנן שתי דרכים מקובלות לקרוא את הספר. בסוף כל פרק מופיע מספר, והקורא מוזמן להחליט האם להמשיך את הקריאה ברצף לפרק הבא, או לדלג מאות עמודים קדימה או אחורה אל הפרק שמספרו מצויין לפניו. מה יעשה הקורא, האם יעדיף להמשיך ברצף העלילה, או שמא יתפתה, ואם יתפתה, האם יעקוב אחר המהלך המספרי החלופי והסבוך שמציע המחבר, או שאולי יטול לעצמו לא רק את חירות הדילוג בין פרקים אלא גם את החירות לעצב את הקריאה בעצמו? מרגע שנשבר הרצף כל קריאה חלופית הופכת להצעה לגיטימית, כל דילוג בין חלקים, זמנים ונושאים הופך לחלק מן העלילה. זו דרכו של הסופר "לקבע את הסיטואציה בדמויות" ולא להיפך. לאחר התנסות בשני המצבים אני יכול לומר שההנתקות מכבלי הרצף אכן משחררת. את "קלאס" קראתי אחרת.
כריכת הספר בעיצוב דודי בן הרא"ש
התערוכה "מארח ואורח" המוצגת במוזיאון ת"א כוללת אשכול של 9 תערוכות המאוגד כתערוכת-על ומתייחס לפרשנויות לרעיון הכנסת האורחים. התערוכה, שאצר סטיבן הנרי מיידוף מניו-יורק, מבוססת על שתי מסות של קאנט ודרידה העוסקות במתח המאפיין את יחסי האירוח וההתארחות על היבטיהם האתיים, הפוליטיים והאסתטיים. האם אירוח הוא זכות או חובה, כיצד מוגדרים היחסים בין האורחים למארחים ומה נותר מעצמיותם לאחר ששהו אלו במחיצת אלו, הן שאלות המהדהדות ברקע לתערוכה.
דוד טרטקובר – מזוודה מס' 27
דיון בשורשים הלטיניים של המילים אורח ומארח, שמשמעויותיהן נעות מזר ומאיים עבור דרך אורח וכלה בשבוי, משמש כרקע לאוסף פעולות אוצרותיות ואמנותיות שאינן מבקשות רק לעסוק באירוח אלא גם להיות אורחות ומתארחות. כך מיידוף, המציג את עצמו כמתארח במוזיאון ת"א, מארח קבוצת אוצרים/ות שהוזמנו לאצור במסגרת תערוכת העל שיצר, והם, בתורם, הופכים מאורחים למארחים המזמינים אמנים שחלקם עוסקים באירוח או התארחות להשתתף בתערוכותיהם. בנוסף לתצוגה יערכו בשבועות הקרובים מספר אירועים – שימוע לקפיטליזם המוזיאלי באוצרות יהושע סימון והקרנות ודיונים על אדריכלות ונוף באוצרות אנה פעולה כהן מברזיל – שיתארחו בתערוכה המרכזית שתשמש כמצע עבורם. התוצאה יוצרת מבנה טאוטולוגי, משום שאם העבודות אינן מתאימות אחת לשניה זה בגלל שבכל יחסי אורחים ומארחים יש מידה של זרות, ואם הן בולעות אחת את השניה זה מפני שבסופו של דבר אורחים ומארחים מפנימים אלה את אלה. אם ההצבה מגושמת זה מפני שבכל אירוח נותרים דברים לא פתורים, ואם אוסף העבודות נראה כמקבץ אקראי שיכול היה להיווצר בחיפוש בגוגל זה מפני שבכל הכנסת אורחים יש מימד בלתי צפוי. שני דברים הולכים לאיבוד בפסטיבל השיתוף הזה: האחד הוא לכידות עקרונית ואחידות איכותית, והשני הוא ההזדמנות להפוך את אמנות האירוח לאירוע פוליטי של ממש. Read more…
תערוכתו של אלעד ערמון "צל הרים" היא התערוכה השנייה שמוצגת בגלריה Z I Z, שפתח יניב יהודה אייגר לפני חודשיים בקרית המלאכה. קדמה לה תערוכתו המצויינת של גיא קרידן "לגונה". שתי תערוכות אינן מספיקות בכדי לאפיין טעם וכיוון אמנותי, ובכל זאת חרף ההבדלים בין האמנים ניכר קו מחבר בין התערוכות, הקשור באגביות שבה דברים מוצבים אלו לצד אלו. הן הקולאז'ים של קרידן והן סמיכות האובייקטים הפיסוליים של ערמון מוצגים במין אדישות לאי ההתאמה הגורפת בין מרכיביהם, הרגליות-לכאורה לסתירות פנימיות, להצגה נונשלנטית וכמו-אורגנית של ניגודיות מוחלטת. קרידן חיבר פרסומות למכוניות ופסלים קלאסיים, מחנות השמדה ומחנות נופש. ערמון מציב אלו לצד אלו רדי מיידס פוסט-מינימליסטים סתומים ועיסות חומר אסוניות, כאילו אלו וגם אלו היו פריטים בבוטיק לעיצוב הבית.
אלעד ערמון – מראה כללי של התערוכה. צילום: עודד בן חפר
ערמון יצר מיצב פיסולי ההופך את החלל הסטרילי והמשרדי של הגלריה, המוארת במנורות ניאון, למעין תפאורה פוסט-מינימליסטית ואקספרסיבית-חורבנית גם יחד. הוא משתמש בחומרים ובשפות פיסוליות שונות בתכלית. "דונלד ג'אד פינת אנסלם קיפר", כפי שמכנה זאת אייגר. קיר אחד מכוסה בפרווה שחורה ענקית הזרועה בליטות מזדקרות וכתמי ריר וזפת קרושים ונראית כתבליט נוף אפוקליפטי או שרידי חיה קדומה. על הרצפה במרכז ניצב אובייקט פיסולי פלסטי העשוי מעיסה כימיקלית לא מזוהה שהוקפאה. בצדדים מונחים חוט שדרה לבן העשוי ממזלגות חד-פעמיים הנעוצים זה בזה, וקובייה שחורה שבתוכה מסך טלוויזיה מושלג. מעליו דימוי פורנוגרפי שעובד במניפולציות פשוטות בפוטושופ שהעניקו לו מראה תבליטי וכמעט מופשט של אקט מיני שנחנט באבק. עוד מוצג פסל העשוי מסטנד ברזל שספק מחזיק מגבת מוכתמת בשחור וספק קורע תחת משקלה. על הקיר המרכזי בין שני חלונות מאונכים, תלוי באמצעות קליפסים בריסטול זהוב מקופל כדימוי של שקיעה משרדית. Read more…
