תשליל של חלום

את עבודתה של הגר מיטלפונקט צריך לחפש או למצוא באקראי. היא נמצאת בסמוך לכביש 40, בין צומת ביל"ו לגדרה. אני לא מציין כתובת מדוייקת משום שאין דבר כזה. זהו סתם אתר בניה נטוש ששדה בור מצדו האחד ותחנת דלק מצדו השני. בין עשרות חנויות העודפים שנפתחו בשנים האחרונות בהאנגרים "זמניים" ענקיים שהוקמו על קרקעות חקלאיות, לשכונות הקוטג'ים הפרבריות על משטחי האקרשטיין והג'יפים, בין הכביש הסואן (גם בשבת), למתחמי הקניות והבילוי ההומים (במיוחד בשבת), יצרה מיטלפונקט מקום אינטימי של שקט, ומה שיפה במיוחד במקום שיצרה הוא העובדה שהוא משיג את השקט מבלי להפוך את עצמו למעין אקוואריום המנתק את החלל מסביבתו.

מיטלפונקט, שהציגה עד כה בעיקר במסגרות המזוהות עם אמני חומר וקרמיקה, ניקתה את הבניין הפתוח והגדול שבנייתו הופסקה, אספה את חומרי הבנייה והפסולת שהתפזרו במקום ויצרה מהם מבנה הנראה מרחוק כאנדרטה או פסל מינימליסטי טיפוסי ומתגלה כקן או מתחם מגורים ארעי. זו אדריכלות של שיירים, פיסול גרילה, חלל פתוח שנוכס שלא על מנת לייצר בעלות חדשה אלא בכדי לעשותו ציבורי, זמין ובר-קיימא. הקן עשוי צינורות, לבני בניין, קרשים וברזלים, והתצלום מתקשה להעביר את ההדר הרגעי והחם שהוא מקרין. מיטלפונקט אינה מחבלת בבניין הלא-גמור או משנה אותו, וגם לא שוברת, מפרקת או מדביקה את החומרים המשמשים אותה לבניית הקן, אלא רק אוספת ומניחה אותם זה על זה וזה לצד זה. לעיתים הקן נחבל ולעיתים הוא משתנה ביוזמתה של האמנית הדואגת לשמרו. בהחלט יתכן שמחר בבוקר היא תגיע למבנה והקן לא יהיה שם, וזאת למרות שמיטלפונקט פועלת בעקביות כבר שנתיים במקום הנשכח שאינו שלה וגם אינו לא-שלה.

הגר מיטלפונקט – פרט מעבודה בתהליך

הלבנת פנים

הביקור בתערוכה  "Roundabout – פנים אל פנים" במוזיאון ת"א, מעורר רגשות שנעים בין תמיהה למבוכה. Roundabout כוללת מבחר יצירות מאוספו הפרטי של אספן ואיש עסקים בשם דיוויד טפליצקי. הצגת אוספים פרטיים, ובמיוחד במוזיאון ת"א, מעידה בד"כ על אוצרות אקלקטית וחשד לניגוד עניינים, אולם אפילו ביחס לסטנדרט הנמוך שמצופה מלכתחילה מתערוכה שכזו, Roundabout מצליחה להציג נקודת שפל חדשה. התחושה היא שמישהו נכנס לסופר-מרקט של אמנות עם רשימת מצרכים ועגלת קניות, ניגש למחלקת המוצרים האקזוטיים, לקח שניים סינים, שלושה ניו-זילנדים, תאילנדי, אוסטרלי וגם כמה פריטים מתוצרת כחול-לבן, גיבב וערם אותם זה על זה ופנה לקופה. זו כמובן זכותו. מה שתמוה הוא כיצד הגיע אוסף "אצלנו בחצר" הזה לאולמות מוזיאון ת"א ומדוע נעתרה האוצרת ורדה שטיינלאוף ללוותו בטקסט אוצרותי שמזיע מניסיונות מלאכותיים להצדיק את הצגתו.

צ'יהו אאושימה, גולגולת שבעת רצון, 2003

לפעמים יותר קל ככה, לייחל ממרחק

בספרו הרביעי "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", נכנס אסף שור לטריטוריה חדשה. לא עוד סיפורים סבוכים המתחוללים בנפשן של דמויות הלכודות בעימות פנימי, מותחות את גבולות הלגיטימציה החברתית וקורסות אל תוך הסדק הנפער כמעט באחת בין האדם לעולם ובין הספרות למציאות, אלא רומן משפחתי קלאסי עם אבא, אמא, ילד וילדה, חיית מחמד ומעטפת כמעט מושלמת שמנסה בחוסר הצלחה לכסות על חוסר התפקוד של כל אחת ואחת מן הדמויות ועל כישלון התקשורת ביניהן. גם דמותו של המספר המתערב הזכורה מספריו הקודמים של שור, מספר החודר שוב ושוב לסיפורים, מסיט בתכססנות את תשומת ליבו של הקורא רק כדי להוכיח לו שמדובר בסיפור, ושבזמן שדעתו הוסחה ע"י המספר התרחשה התפתחות משמעותית בעלילה, נעדרת כמעט לגמרי מן הספר החדש. גם הכתיבה שונה. כמו קודמיו "עמרם", "מוטי" ו"סיגל", גם הספר הזה כתוב בתנופה קצבית, אולם זו כתיבה פחות דחוסה ומהודקת, בין השאר בשל המעברים התכופים בין הדמויות השונות.

גיבורי "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש" הם עמיקם, פסיכולוג בגיל העמידה המבועת מן הזקנה המתקרבת ומלא תשוקה לאחוז שוב בנעורים האבודים, ורעייתו נטע, ש"ביקשה לכבול את עצמה אל חייה בקסם של הדברים הפשוטים", ולכן אינה עושה כמעט דבר בחייה מלבד נסיונות כושלים לאחוז את הדברים הפשוטים לכאורה ולמעשה מורכבים מכל. לצד השניים מופיעים ילדיהם המתבגרים אוריה ומתי. הוא חוזר בתשובה ומתבודד המסתגר בחדרו ומטפל בחיות חולות ופצועות, והיא תלמידת בית ספר עם הפרעות אכילה. שני הילדים חשים תלישות מן העולם. לאוריה "היה צורך להאמין באלוהים כברייה עצומה שמעל לעולם, וזאת משום שגם את עצמו ראה, כמו שנהוג אצלנו, כחיצוני לעולם, כלומר, זר בו", ולמתי "עור ועצמות ממש, כאילו מנסה להימלט מבין הסורגים של העולם". הגיבור החמישי בסיפור הוא גור חתולים אבוד שנאסף לחדרו של אוריה.

כריכת הספר

על פניו, רומן ריאליסטי נוסף על המשפחה המושלמת-מתפרקת מהמעמד הבינוני עם הורים צבועים ומרוחקים, ילדים מבולבלים ומנוכרים וחיית מחמד פרוותית הוא מתכון לשיממון, אולם זה בכל זאת ספר שכתב אסף שור, ואצלו גם הריאליזם המשפחתי יכול להיות פנטסטי ואילו הפנטזיה, שבאה לידי ביטוי בסצנות בוטות, קצרות, ישירות ומהפכות קרביים, ריאליסטית עד אימה. וכך גם אם כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל אחת אומללה בדרכה, המשפחה בספר הזה אומללה קצת אחרת, ואולי לא בדיוק אומללה אחרת אלא שקורותיה מסופרות באופן פרוע ושונה, בכתיבה כוריאוגרפית הנעה לכיוונים שונים ולעיתים אף פונה נגד עצמה.

דמות, כיסא, קיר חלק, וסערה גדולה שמתחוללת ביניהם

אמן שלמד בכיתת הרישום שלימד יוסף הירש בבצלאל בשנות ה-70, תיאר פעם יציאה של תלמידי הכיתה לשיעור רישום בחורשה. התלמיד התמקם והחל לרשום, ובשלב מסוים ניגש אליו הירש ואמר: "לא טוב, אתה צריך לרשום את מה שמסתתר מאחורי העצים, את הפחד". גם אם הערתו של הירש התייחסה לרישומיו של התלמיד, הרי שהדבר המסתתר מאחורי העצים וחושף את עצמו מבעדם מאפיין גם את רישומיו שלו, שמקבץ קטן מהם מוצג כעת בתערוכה "מבעד למסכה" בגלריה יאיר.

יוסף הירש – רישום (מתוך התערוכה)

הירש (1920-1997), נולד בגרמניה ועלה לישראל בגיל 19. הוא למד במחלקה לאמנות בצלאל בתקופה שמרדכי ארדון עמד בראשה, ובגיל 40 החל להציג את עבודותיו – רישומים בשחור-לבן ובעיקר אפור, שנעשו תמיד באמצעים פשוטים כעט ודיות, גרפיט ומעט צבעי מים. בתערוכה מוצגות עבודות מאוחרות משנות ה-80 וה-90. כולן קטנות מימדים וכמעט בכולן מופיעה דמות בודדת היושבת או שוכבת על כורסא. כל הדמויות נרשמו בהתבוננות חיה, ובכל זאת בכל אחת ואחת מהן יש משהו מעוות על גבול הקריפיות, שכמו מוציא מהן את השד הרדום ש"מסתתר מאחורי העצים", וספק אם היו מודעות לקיומו.

עיוות תמיד היה מאפיין מרכזי בעבודותיו של הירש, אולם בהשוואה בין עבודותיו בולטת העובדה שדווקא כשזנח האמן את הרישום מן הדמיון וחתר יותר ויותר אל עבר ההתבוננות בטבע, העיוות – הסטייה מן הטבע – הלך וגדל. פעם הירש רושם במעין הקצרה הפוכה שגורמת לגוף להיראות קטן מן הראש (ולהיפך), פעם הוא לוכד תזזית פתאומית שאוחזת בפנים, פעם הפרצוף שוקע וכמו מתמזג ביתר אברי הגוף ופעם הדמות נראית כמעט קרועה מן המרחב, והכל מתואר בקומפוזיציות פשוטות ובמחוות ספורות היוצרות כתמיות כללית וקווי מתאר דקים. מבחינות רבות מדובר ברישומים עדינים מאד ואפילו מינימליסטיים, אולם מתוך העדינות המינימליסטית נולדת הגרוטסקה, וכך, באופן פרדוקסאלי, ככל שמתקרבים הרישומים אל המציאות, מוקצנת מידת הזרות שלהם, כמאויים השוכן בתוך הבית ומתפרץ דווקא ברגעים של נינוחות חמימה ונעימה.

מוזיאונים: בין מרכזי קניות לממשק עירוני משתף – הזמנה להרצאה

ביום שלישי הקרוב (3.1.12), בשעה 19:00, תתקיים הרצאתה של כרמלה יעקבי וולק בבית האמנים בירושלים (שמואל הנגיד 12).

"מוזיאונים – בין מרכזי קניות לממשק עירוני משתף"
האם ביקרת את המקסי ברומא? האם ראית את השיפוץ החדש של ציפרפילד בברלין? מה בקשר לקיי ברנלי של נובל בפריס?
מוזיאונים הפכו להיות מוקדי משיכה תיירותיים בכל העולם ולפיכך מרכזים צרכניים ההופכים את צרכני התרבות לצרכני מוצרי צריכה של הטעם הטוב.
שנת 2010 \2011 מתאפיינת בתנופת פיתוח של מוזיאונים בארץ, הכוללת את המוזיאון לעיצוב חולון, מוזיאון ישראל המחודש והאגף החדש של מוזיאון תל אביב. תנופה זו מתרחשת במקביל להעלאת הדיון על יחס הממסד לעיר ולאוכלוסיה המגוונת שלה, בעקבות הקריאה לצדק חברתי באירועי הקיץ האחרון.
האדריכלית וחוקרת התרבות כרמלה יעקבי וולק תציג בהרצאתה שאלות הקשורות לתפקידו של הממסד המוזיאלי הצרכני כמרכז עירוני-חינוכי, ליכולתו לשתף את האזרחים ולייצר קהילות מגוונות, לתפקידה של האדריכלות בשדה החינוכי ולשאלה כיצד משתלבת ישראל במארג.

הרצאה רביעית:  24.1.12 בשעה 19:00
אבי פיטשון / הצורה מעל לכל – לקראת אסתטיציזם טוטאלי

שני גורמים עיקריים תרמו להיפוך השפה האמנותית על ראשה וההקרבה רצופת הכוונות הטובות של הצורה לטובת התוכן: הראשון הוא הטראומה של מלחמת העולם השנייה, והקישור המעוות והמוטעה של אסתטיקה מונומנטלית – חלק מנוף החווייה האנושית מאז ולתמיד – עם עשור או שניים של טוטאליטריזם ימני. השני הוא ההגמוניה של תפיסת-עולם הרואה באסתטי קישוט פופוליסטי ל-'מסר', או גרוע מכך, מחשיבה את האסתטי ל-'בורגני', או גרוע אף יותר, רואה באסתטי סכנה אירציונלית, ריאקציונית ואנטי-דמוקרטית. זניחת הצורה – שהיא בה בעת הגל המשדר והגל הנושא העוצמתי ביותר של מהויות, רצונות ותשוקות, הובילה לפשיטת הרגל של השמאל במערב.

אבי פיטשון, אוצר, כותב ואמן, ינסה לעקוב אחר מה שהשתבש ולהציע מוצא חזרה מהסבך לדרך המלך.

הרצאה חמישית: יום שלישי 14.2.2012 בשעה 19:00
רונן אידלמן / אחי איפה אתה?

משמעויותיהן של יצירות אמנות משתנות לאורך השנים, ומושפעות מהלך הרוח, ההקשר, הסביבה ונקודת מבטו של הצופה. לעיתים קורה שעבודה שנוצרה בהקשר היסטורי מסויים, מנותקת לגמרי מסביבתה הטבעית וזוכה למשמעות חדשה ואותנטית בסביבה אחרת.
בחודש יוני 2011 הוצג באקדמיה לאמנות ברמאללה ציורו של פיקאסו Bust de femme משנת 1943. הצגתו המחודשת של הציור, וכמוה גם המסע המפרך שעבר ממשכנו במוזיאון ואן-אבה בהולנד לאקדמיה ברמאלה, ניתקה אותו מהקשרי המודרניזם האירופאי שבמסגרתו נוצר והטעינה אותו ברבדים חדשים של משמעויות הנובעות מן התנאים הפוליטיים והתרבותיים שבמסגרתם הגיע למקומו החדש.
בהרצאתו של האמן והעורך רונן אידלמן, תיבחן השאלה מה קורה ליצירות אמנות שונות כשהן מנותקות מהקשרן המקורי. כיצד הצגה בסביבה ובהקשר שונה מעניקה להן משמעות חדשה שלעיתים סותרת את משמעותן המקורית, מה גבולות האוטונומיה של היצירה, האם האמן יכול לטעון לבעלות על פרשנותה, ועוד.

ההרצאות נערכות במסגרת "שלישי בבית האמנים" - סדרת הרצאות בנושא סוגיות באמנות בת זמננו, בהנחייתי.
הכניסה לכל ההרצאות חופשית!

אמנות, פעולה, פוליטיקה

מחר (29.12.11) אשתתף בכנס "אמנות, פעולה, פוליטיקה", במסגרת חגיגות חמש שנים ל"תנועה ציבורית". חוץ ממני ידברו בכנס גם אריאלה אזולאי, דרור אידר, דוד טרטקובר, אבי פיטשון ואסף שגיב.

חגיגות חמש שנים לתנועה ציבורית

ב-29.12.2006 קיימה תנועה ציבורית את פעולתה הראשונה תאונה בשדרות בן ציון פינת מלצ'ט בתל-אביב. מאז התמקמה תנועה ציבורית כקבוצת אמנות/פוליטיקה פעילה ובולטת בישראל ובעולם. חמש שנים עמוסות אירועים ופעולות במרחבים ציבוריים בישראל, אירופה וארה"ב עברו מאז. בקיץ האחרון חזרו חברי התנועה אל צומת בן ציון, כחלק מפעולות המחאה החברתית, עם רוקדות ברחובות.

ביום חמישי 29.12.2011 מזמינה התנועה את הציבור הרחב להשתתף בערב חגיגי שיכלול פעולות, הרצאות, דיונים ומסיבה.
הערב יתחיל בשעה 17:00 באולם רקנאטי שבמוזיאון תל אביב עם הכנס 'אמנות, פעולה, פוליטיקה', שבמסגרתו ידונו אמנים, תיאורטיקנים ופוליטיקאים בנושאים המעסיקים את התנועה לאורך שנות פעילותה: האם אמנות ופוליטיקה הם שני תחומים נפרדים של עשיה או שמא ישנו תחום חפיפה ביניהם? באיזה מובן ניתן להתייחס לפעולה פוליטית כמעשה אמנות ולהיפך? האם וכיצד יכולים אמנים להפרות את הדמיון הפוליטי, לעצב את המרחב הציבורי ולהשפיע על עולם המעשה? האם מוטלת על האמן אחריות לפעול ליצירת דמותה של המדינה, המרחב הפיזי והרוחני של היחידה הפוליטית שבאזרחותה הוא מחזיק? אילו יחסים רצויים בין אמן למדינה, ואיזה קשר אנחנו מחפשים בין עשייה אמנותית למפעל הלאומי? לאור ההתעוררות החברתית הגלובלית ולצד ההכרזה על הפרס ליצירה ציונית יערך שולחן דיונים עם מומחים ואישי ציבור ישראלים. יוקרן ראיון עם הארלד קורצר, דובר משטרת היידלברג, גרמניה, בשיחה על שיתוף הפעולה בין תנועה ציבורית ומשטרת המהומות של היידלברג, במסגרת הפעולה 'תרגיל באוניברסיטה (היידלברג, 2010)'. הסימפוזיון ינעל בהרצאות של ד"ר דפנה בן שאול מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב ואוצר המחקר סטיבן טן טייה ממוזיאון ואן אבה שבהולנד.
בשעה 21:00 יתקיים לראשונה בתל-אביב, ברחבת המוזיאון, טקס גדול ורב-משתתפים של תנועה ציבורית, "גם כך!" שהתקיים לראשונה ב-2007 במסגרת פסטיבל עכו ומאז הוצג כ-50 פעמים בישראל ובאירופה.
החגיגות יסתיימו במסיבת ריקודים בהר סיני [הר סיני 2]. החל בשעה 23:00.

תנועה ציבורית נוסדה על ידי עומר קריגר ודנה יהלומי. חברי התנועה: הגר אופיר, כרמית בוריאן, מעין חורש, יוסי טל טייב, גלי ליבריידר, עדילי ליברמן, סער סקלי, לוסיאנה קפלון ומיכאל רוסמן. מנהל המבצעים: איל וקסלר. ראש מנהלת החגיגות: עפרי גרינבאום.
www.publicmovement.org

השלם כרצף של שברים

במיצב פיסולי המוצג בתערוכתה של מירית כהן "סורג-שפה" בגלריה גורדון, פרושים שברי בקבוקי זכוכית המלופפים בחוטי מתכת דקיקים – מעין קווצות של שערות נחושות הנפרדות ונכרכות זו בזו כקורי עכביש. ברישום עיפרון התלוי לצד המיצב מופיע בקבוק שלם ומלופף כשלצדו נכתב כי בעת שבירת הבקבוק, על הראש והבסיס להישאר שלמים. במחווה הפשוטה ועם זאת כה טעונה, מתומצת מאפיין מרכזי באמנותה של כהן – היכולת לאחוז את הכאב במסגרת פרומה ושברירית ובו בזמן חזקה מספיק על מנת לייצג אותו ולשמרו. כהן מאפשרת לבקבוק להתנפץ תוך לכידת רגע השתברותו. היא אינה מנסה להראות כיצד השבר מכיל בתוכו משהו מן השלם אלא להיפך – להנציח את השלם כרצף של שברים מחוברים במהלך דיאלקטי של הרס ויופי.

מירית כהן – פרט מתוך המיצב "כלים שבורים"

מקסם שווא

התערוכה "פנס קסם – רכישות חדשות של אמנות עכשווית" המוצגת במוזיאון ישראל, אינה כוללת ציורים. ציורים לא הוצגו גם ב"פעימות" – תערוכת רכישות האמנות העכשווית שהוצגה במוזיאון בשנה שעברה. למעשה, למעט ציור בודד של גרהרד ריכטר, שהוצג במוזיאון במחצית העשור הקודם, איני מצליח להיזכר אפילו בציור אחד שהוצג בעשור האחרון בתערוכות האמנות העכשווית ובתערוכות הרכישות החדשות שאוצרת סוזן לנדאו מדי שנה. בציורים ורישומים ניתן לצפות בתערוכות ההיסטוריות המוצגות במוזיאון, ומפעם לפעם גם בתערוכות יחיד, אך בתערוכות המצהירות על עצמן כתערוכות אמנות עכשווית – לא.

זו לא הפעם הראשונה שאני כותב זאת, ובאמת שאין לי עניין מיוחד לחזור על עצמי, אולם נראה שההתכחשות השיטתית והממושכת של המוזיאון הגדול בישראל לתחומי יצירה מרכזיים, כמו גם ההתלהבות מקסמי המדיה השולטים בעבודות שכן מוצגות במקום, משקפות משהו מתפיסת האמנות העכשווית במוזיאון ישראל והתפקיד הבידורי שהמוסד נטל על עצמו במסגרת זו. אם לשפוט ע"פ "פנס קסם", אמנות עכשווית היא בעצם אשליה אופטית – מכלול טריקים של גילוי וכיסוי המוצגים באולמות חשוכים שמייצרים חוויה ש"חוט של קסם משוך עליה", ככתוב במבוא לתערוכה, והאתגרים שהם מזמנים לצופה מתמצים בעיקר בניסיונות לנחש היכן מסתתר מקרן הוידיאו והאם תצלום מסוים הוא "אמיתי", "מבויים" או שמא "מטופל".

אדריאן פאצ'י – per speculum (באמצעות מראה), 2006 סרט 35 מ"מ, 8 דק'

אמנות אקולוגית – הזמנה להרצאה

אמנים משקמים נחלים, יוצרים פיסול המטהר מים מזוהמים, מנקים עם הציבור אתרי אשפה, עובדים יחד עם נהגי מערבלי בטון, מותחים את גבולות האמנות ויוצרים אמנות הפועלת עם החברה והסביבה ובחללים לא שגרתיים.

על כך ועוד בהרצאתה של שי זכאי "אמנות אקולוגית – דיאלוג יצירתי עם הסביבה", שתתקיים בבית האמנים בירושלים (שמואל הנגיד 12), ביום שלישי הקרוב, 20.12.2011 בשעה 19:00.



שי זכאי היא אמנית אקולוגית וצלמת, מחלוצות תחום האמנות האקולוגית בישראל. הרצאתה נערכת במסגרת "שלישי בבית האמנים – סדרת הרצאות שנתית על סוגיות באמנות בת זמננו", בהנחייתי.



הכניסה חופשית!

בעוד שבועיים, ב-3 בינואר, תתקיים ההרצאה השלישית בסדרה:

כרמלה יעקבי וולק: מוזיאונים – בין מרכזי קניות לממשק עירוני משתף
האם ביקרת את המקסי ברומא? האם ראית את השיפוץ החדש של ציפרפילד בברלין? מה בקשר לקיי ברנלי של נובל בפריס?
מוזיאונים הפכו להיות מוקדי משיכה תיירותיים בכל העולם, ולפיכך מרכזים  צרכניים ההופכים את צרכני התרבות לצרכני מוצרי צריכה של הטעם הטוב.
שנת 2010 \2011 מתאפיינת בתנופת פיתוח של מוזיאונים בארץ, הכוללת את המוזיאון לעיצוב חולון, מוזיאון ישראל המחודש והאגף החדש של מוזיאון תל אביב. תנופה זו מתרחשת במקביל להעלאת הדיון על יחס הממסד לעיר ולאוכלוסיה המגוונת שלה, בעקבות הקריאה לצדק חברתי באירועי הקיץ האחרון.
האדריכלית וחוקרת התרבות כרמלה יעקבי וולק תציג בהרצאתה שאלות הקשורות לתפקידו של הממסד המוזיאלי הצרכני כמרכז עירוני-חינוכי, ליכולתו לשתף את האזרחים ולייצר קהילות מגוונות, לתפקידה של האדריכלות בשדה החינוכי ולשאלה כיצד משתלבת ישראל במארג.

הארה בכוס תה

שום טקסט אינו מופיע על כריכת "כוס התה שלי" – ספר ילדים שיצרו יחד הסופר דרור בורשטיין והצייר מאיר אפלפלד. הן חלקה הקדמי והן האחורי של הכריכה מעוטרים רק בדימוי לילי של יער סבוך בשחור-לבן העוטף את הספר מקצה לקצה. אין זו החלטה שגרתית בעולם הספרים של ימינו, קל וחומר שלא בתחום ספרי הילדים, אך כמו דברים רבים ב"כוס התה שלי", גם בנושא הזה הוא מציג עמדה שונה ומוכרת פחות ביחס לספרות, לילדים, ולאיור ספרי ילדים. "עיצוב הכריכה הוא הכרזה על ספר כסוג של מרחב", מסביר בורשטיין, "מרחב שאפשר ללכת בו לאיבוד".

עלילת "כוס התה שלי" פשוטה מאד. ילד חולה שוכב במיטה, שותה תה שאביו הכין לו ומתחיל לתהות על מקורם של מרכיבי המשקה שזה עתה שתה. אם בתה יש דבש, זאת אומרת שיש בו גם צוף פרחים ששתו הדבורים שהכינו את הדבש, ופרחים שיצרו את הצוף, ומים ואור שגרמו לפרחים לפרוח, ועננים שהורידו גשם, ותהום שאגרה את המים עבור השורשים, וכך מה שהיה לפני רגע רק משקה חם להקלה על כאב הגרון, התגלה כמערכת גדולה הכוללת פרחים, דבורים, מים, תהום, עננים, רוח, אדמה, שמש, לימון, תה ובני אדם. התוצאה היא מסע שמתחיל בכוס תה ומסתיים בעולם ומלואו.

מאיר אפלפלד – מתוך הספר

בורשטיין ואפלפלד משתפים פעולה כבר זמן רב, בעיקר בתערוכות מציוריו של אפלפלד שבורשטיין אצר והרצאות משותפות על אמנות. "כוס התה שלי" הוא ספר הילדים הראשון שהשניים מפרסמים. אחד המניעים לעבודה המשותפת, הם מספרים היה תסכול מצורת הכתיבה והאיור הרווחת בספרי ילדים בימינו.
"יש ציפייה שנובעת מתרבות הילד בחברה המערבית, שספר ילדים יהיה כמו ממתק", מספר בורשטיין. "אנחנו נותנים לילדים ממתקים, ואחר כך גם נוזפים בהם כי אכלו אותם. בהרבה ספרי ילדים הסיפור והאיורים נוצרים בשפה מאד מתוקה, ויש הרגשה שאפשר לכתוב אותם על נושאים לא חשובים. אפשר לכתוב משהו כמו "צחי הלך לגן, אכל גלידה, הגלידה נזלה והבלון עף". זה יכול להיות נחמד לפעמים, אבל הרגשתי שאני לא רוצה לכתוב ככה.
בורשטיין מספר שכילד, הספרים שאהב יצאו בסדרה שנקראה "אבני יסוד במדע". "אהבתי אותם יותר מאשר ספרים עלילתיים ויכול להיות שזה השפיע עלי. רציתי לכתוב ספר שיגיד משהו חשוב לילדים".