הביאנלה לעבדים צעירים

נראה שאל רשימת הנושאים בהם מטפל איגוד האמנים הפלסטיים במאבקו למען הסדרת תנאי עבודתם של אמנים בישראל ניתן להוסיף יעד נוסף: הביאנלה לאמנים צעירים ברמת השרון, הפועלת, כך מסתמן, מבלי לשלם לאוצרים ואמנים על עבודתם. לאחרונה שלחה הנהלת הביאנלה, שנוסדה לפני שנתיים ותתקיים שוב באוקטובר הקרוב, קול קורא לאוצרים ואמנים צעירים (אם כי לא צויינה הגבלת גיל כלשהי). אלו התבקשו להציע תוכנית להקמת תערוכה במסגרת הביאנלה, שתתקיים השנה במתכונת של אגד תערוכות קטנות שיוצגו בביתנים מודולריים ברחבי העיר ולא בתערוכה גדולה ומרכזית. בתשובה לשאלה בנוגע לתשלום עבור העבודה כתב האוצר הראשי של הביאנלה סורין הלר כי "יש להבהיר לכל אמן\אוצר אליו פנינו לקבלת הצעה למיני תערוכה במסגרת הביאנלה רמת השרון השנייה לאמנים צעירים, שלא ישולם שכר עבור ההצעה ו-או עבודת האוצרות במסגרת הביאנלה רמת השרון השנייה לאמנים צעירים". עוד הוסיף הלר כי תערוכות נבחרות יזכו בפרס מטעם העירייה.

תשובתו של הלר מעציבה ומעידה על כברת הדרך שהמאבק למען תנאי עבודה נאותים לאמנים עדיין צריך לעבור. ביאנלות משמשות כמנוף עירוני יחצ"ני, וניתן להניח שכל אחד מן המעורבים בארגון הביאנלה, החל אנשי אגף התרבות, עבור דרך האוצר הראשי, חברות ההפקה ויחסי הציבור, וכלה בטכנאים, המאבטחים והמלצרים שיגישו יין למוזמנים בערב הפתיחה יקבלו שכר בעבור עבודתם. לא ברור אם כן, מדוע אוצרים ואמנים – אבני היסוד של התערוכה – ממשיכים להיתפס כחוליה האחרונה בשרשרת המזון ומתבקשים לעבוד ללא תמורה, ומעניין איזו תשובה הייתה מתקבלת בתגובה להצעה שמאבטחי האירוע יעבדו בחינם, אך המאבטח שיבדוק את מספר התיקים הגדול ביותר יזכה בפרס.
על רקע הדברים, הבטחת המארגנים כי הביאנלה תעסוק ב"כוחות הפועלים בשדה האמנות בישראל מתוך נקודת מבטם של יוצרים ואוצרים צעירים הפועלים בארץ", זוכה למשמעות אירונית וצורמת.

הישג תקדימי לאיגוד האמנים הפלסטיים בישראל

הסכם תקדימי שנחתם הלילה בין איגוד האמנים לוועד למלחמה באיידס מעגן לראשונה את זכויותיהם של אמנים המשתתפים במכירות התרמה

אל רשימת הגופים המנהלים מאבקים שונים נגד בנק הפועלים והיחצ"ן רני רהב נוסף לאחרונה שחקן חדש ולא צפוי. קמפיין שהוביל בימים האחרונים איגוד האמנים הפלסטיים בישראל, מחא על תנאי העבודה של אמנים בתערוכת מכירה למען הוועד למלחמה באיידס שמארגנים רהב ובנק הפועלים זו השנה העשירית ברציפות, ותתקיים בשישה בפברואר בבניין הבנק בשדרות רוטשילד בת"א. יש להדגיש כי האיגוד לא התנגד לתערוכת המכירה כשלעצמה או לפעילות הוועד למלחמה באיידס, אלא למצב בו הוועד נהנה מכספי המכירה, בנק הפועלים זוכה לפרסום ויחסי ציבור ותדמית של פטרון תרבותי, אספנים ובעלי הון נהנים מן ההזדמנות לרכוש יצירות במחירים נמוכים ממחירי השוק שלהן ולקבל החזר מס על ה"תרומה", ורק האמנים מתבקשים לתרום את עבודותיהם מבלי לקבל כל תמורה. תחת הכותרת "לא פועלים של בנק הפועלים", הציע האיגוד מתכונת עבודה חילופית הנהוגה בעולם המערבי, ועל פיה מועברים בין 35 ל-50 אחוזים מסכום המכירה לאמן, והיתרה נתרמת לגוף שלמענו נערכת ההתרמה. עצומה ומכתב תמיכה ביוזמת האיגוד נחתמו ע"י עשרות אמנים, ביניהם יאיר גרבוז, לארי אברמסון, דגנית ברסט, איה בן רון, פיליפ רנצר ואחרים.

תחילה הגיב רהב בחריפות. במכתב ששלח ליו"ר אגודת האמנים איתן שוקר כתב כי הוא "מזועזע" מן היוזמה, וכי "לכל אמן מותר לתרום פעם אחת בשנה כמו שכל אזרח ישראלי עושה". עוד ציין רהב כי בנק הפועלים השקיע למעלה ממיליון ש"ח בארגון התערוכה, ומי שלא מתאים לו שלא ישתתף.
שוקר לא נשאר חייב. "כשוחר אמנות אתה לבטח מודע למצב בו חיים האמנים הפלסטיים בישראל", כתב לרהב במכתב שנשלח ביום שישי. "למרות הדימוי הנוצץ, הקוסם לבעלי ההון, מספר האמנים הישראליים המצליחים להגיע למשכורת מינימום ממכירת האמנות שלהם זעום". עוד טען שוקר כי בנק הפועלים מגייס ממגזר שלישי אחד תרומה עבור מגזר שלישי אחר. וכי "זה אבסורד שהבנק מוציא סכום הגבוה מסכום ההכנסות ממכירת העבודות בכדי להסב את משרדיו הראשיים בשדרות רוטשילד לחלל תצוגה. כנראה ששווה לבנק למצב את עצמו כבנק התורם לאמנות ולוועד למלחמה באיידס, משום שתרומה ישירה לא הייתה תופסת את אותן כותרות צבעוניות והתעניינות ציבורית שמביאה התערוכה". "כל אמן מקבל בממוצע שבע פניות בשנה לתרום לתערוכות מכירה למען עמותות בנושאים בוערים לא פחות, ויש חוסר פרופורציה בין תרומתנו המתמדת לחברה הישראלית והכנסותינו", טען.

חרף ההתנצחויות החליטו הצדדים לנסות להגיע לפשרה. בפגישה שהתקיימה שלשום בין רהב, נציגי איגוד האמנים וראשי הוועד למלחמה באיידס, הושגה הסכמה כללית על מתכונת עבודה עתידית, ולפיה יאמץ הוועד את עיקרי הצעת האיגוד לחלוקת רווחי המכירה בין הוועד לאמנים. הסכם תקדימי שנחתם אמש בין איגוד האמנים לוועד למלחמה באיידס ויכנס לתוקף בחודש אפריל, קובע כי 17 אחוזים מכספי המכירה יועברו לאמנים, ובמידה ופדיון כלל המכירות יעלה על 1,150,000 ש"ח יחולק הסכום שווה בשווה בין שני הצדדים.

תמונות של ערבים*

ראשית כתיבת הספר "לעיון הציבור" בהתכתבות ארוכה. לא רומן במכתבים וגם לא התכתבות בין סופר לעורך או מוציא לאור, אלא התכתבות רשמית, תמציתית אך מייגעת, הכרוכה בהתנצחויות קרירות ומנומסות ומלווה בסיוע משפטי, והיא כולה תוצר של ניסיונותיה של חוקרת הצילום רונה סלע לאתר ולחקור תצלומים של פלסטינים השמורים בארכיונים צבאיים בישראל. תוצאות המחקר, כמו גם ההתכתבות הענפה עם עובדי הארכיונים וראשי המנגנונים האחראים עליהם, מוצגות בספר הכפול הזה, שחלקו הראשון כולל מאמרים על התצלומים וחלקו השני הוא קטלוג התצלומים עצמם.

לספר הזה יש, אם כן, שני נושאי מחקר. הנושא הראשי הוא זה שמצויין במפורש בכותרת המופיעה על כריכתו: תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל. נושא המחקר המשני עולה מן הפרויקט ומשתמע מן התלאות והמהמורות הנפרשות במאמרים ובנספחים המתארים את דרכי פעולתם של ארכיונים צבאיים בישראל ושליטתם במידע. התנהלותם של ארכיונים אלו, תשובות אנשיהם לפניותיה של סלע והסחבת עימה נאלצה להתמודד בזמן עבודתה, נעים על הגבול בין מה שמעוגן בחוק, מה שנמצא בתחום האפור ולכן הוא נתון למרותם של נהלים גמישים ושרירות לב פקידותית, ומה שמחוץ לחוק במובן זה שהרשויות מתכחשות לו או פוטרות אותו במשיכת כתף, כדברי קצינת תלונות הציבור במשטרת ישראל בתשובה לבקשה לעיין באוסף תצלומים היסטוריים שהוחרם עם סגירות האוריינט האוס בשנת 2001: "ככלל אין לציבור זכות עיון במסמכים אלה", ה"מאוחסנים במכולות בבית שמש".

צלם לא ידוע, אנשי אלנג’אדה מהכפר צלחה, בין שלהי 1947 לראשית 1948, התצלום נלקח שלל ממשרדו של ראשיד אלחאג’ איברהים, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

תשוקת הגוף באמנות ותקשורת גרילה. הזמנה לשתי הרצאות

1. ביום שלישי הקרוב, 26.1.10, בשעה שבע בערב, יתקיים המפגש החמישי בסדרת ההרצאות "שלישי בבית האמנים: הרצאות על פרשנות ונקודות מבט".

במפגש הקרוב יתארח דר' ברוך בליך, שידבר על "תשוקת הגוף באמנות".
הכניסה חופשית (בית האמנים: שמואל הנגיד 12, ירושלים).

2. כפי שאולי שמעתם או קראתן, רונן אידלמן  (שותפי לעבודה) ואני עוזבים את מארב ומקימים יחד את כתב העת החדש לאמנות ותרבות "ערב-רב".
בתחילת פברואר יעלה אתר זמני, כשבמקביל תיבנה מערכת חדשה ומשופרת שתמשיך את הפעילות שקיימנו עד כה במארב, ואף תרחיב אותה.
בינתיים אני שמח לבשר על פתיחת סדרת הרצאות וסדנאות על אמנות ופוליטיקה, שתתקיים מדי יום שני הראשון בכל חודש בפאב הרוגטקה בת"א (יצחק שדה 32), ביוזמת מגזין ערב-רב ובהפקתו.
במפגש הראשון, שיערך ביום שני ה-1 בפברואר בשעה שמונה בערב, ידבר קלאוס שונברגר על שימוש יצירתי בתקשורת במאבקים פוליטיים.

גם כאן הכניסה חופשית

בקצה המארב

כפי שאולי שמעתם או קראתם אצל ולווט או במארב, בשבוע שעבר החלטנו (רונן אידלמן ואני) לסיים את עבודתנו במארב בסוף החודש הקרוב. אנו יוצאים כשותפים לדרך עצמאית ומפתחים פרויקט תקשורתי חדש בתחום האמנות והתרבות.

בקיץ האחרון הגיע מארב לפרשת דרכים ארגונית, תקציבית ומערכתית. באוגוסט יצאנו לחופשה ללא תשלום מעבודתנו כעורכי מארב בפועל. המשכנו לטפל באתר בהתנדבות ובמסירות בתקווה שלקראת השנה החדשה ימצא תקציב להפעלתו, ומתוך הבנה שהשבתת העבודה תפגע קשות גם במארב וגם בקהילת הקוראים והכותבים.

בחצי השנה האחרונה ניסו חברי מערכת מארב (גלית אילת ואיל דנון מהמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, מיכאל קסוס גדליוביץ ואנחנו), למצוא פיתרונות שיאפשרו את המשך עבודתו של האתר. במהלך הזמן התגלעו חילוקי דעות מהותיים בין חברי המערכת, הרואים בדרכים שונות את מארב, את מקומם בו ואת מידת האחריות שלהם אליו. במצב התקציבי והארגוני ובסביבת העבודה שנוצרה, הגענו למסקנה שאין באפשרותנו להמשיך לערוך ולפתח את האתר ולהוביל אותו למקומות אליהם אנו שואפים להגיע. הפיתרון הנכון, לדעתנו, היה לאפשר לנו לקחת את מארב ולחפש לו בית אחר, אך מכיוון שישנם חילוקי דיעות באשר לבעלות על השם מארב ומאחר וחבל לנו לבזבז אנרגיה על מאבקים שלא יועילו למארב ולא לאף אחד מאיתנו, החלטנו לוותר על השם ולהקים את מארב תחת שם חדש.

מארב הוא בית שטיפחנו באהבה מיום הקמתו. אנו מוקירים את ההזדמנות להיות עורכי האתר ולעבוד עם אמנים, כותבים, יוצרים, קוראים ומגיבים שאוהבים אמנות, שהתרבות והדיון בה חשובים להם, ושמרגישים אחריות למקום בו אנו חיים. אנו מודים לצוות המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, שתמך ואפשר את קיומו ופעילותו של מארב מתחילת דרכו, ומקווים שעוד יהיו לנו הזדמנויות לבצע פרויקטים טובים ומשותפים גם בעתיד.

הפרויקט החדש: עדיין מוקדם למסור הרבה פרטים, אך אנחנו יכולים לומר שמדובר בפלטפורמה שתשלב בין תחומי העניין שלנו (אמנות, תרבות, אינטרנט ומעורבות פוליטית וחברתית), שתבקש למלא את התפקיד שלקחנו על עצמנו במארב וגם הרבה מעבר לו, ותספק בסיס למגוון פעילויות, תחילה ברשת ובהמשך אולי גם מחוץ לה.
אנו מאמינים שהיוזמה החדשה מהווה הזדמנות לאגד קבוצה של כוחות מצוינים בתחומי הכתיבה, האמנות והתרבות, ולבנות כתב עת חדש שיענה על הצורך בכתיבה וביצירה טובה, יאתגר ויוביל את התרבות והדיון בה, ואפילו יצליח להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית.

בתחילת פברואר נקים אתר זמני שימשיך את הפעילות השוטפת שהתקיימה במארב עד כה. נמשיך לפרסם מאמרים וידיעות, המלצות, קריאות וקולות קוראים. מדורים כהמלצות הקריאה ויומן האירועים ימשיכו לתפקד גם במסגרת החדשה. במקביל תיבנה מערכת קבועה עבור המגזין החדש, מערכת שתהווה מרכז מקוון לדיון בעברית באמנות ובתרבות.

בנוסף אנו בודקים אפשרויות שונות להוצאה לאור של מגזין חודשי ומודפס. במידה ונצליח לגייס כסף המגזין יצא לאור בעוד מספר חודשים. זה גם המקום לבקש מכל מי שיכול לעזור לנו לגבש רעיונות לתמיכה, בין אם באמצעות קשר עם משקיעים ובין אם בעזרת מוסדות אמנות וגופים כלליים שמעוניינים לתמוך בקיומו של כתב עת לאמנות באמצעות רכישות מודעות.

יונתן אמיר (amir.yonatan[at]gmail.com)
רונן אידלמן (ronene[at]gmail.com)

צעדים דיפלומטיים חריפים

צ'רלי צ'אפלין – מתוך "הדיקטטור הגדול"

סגן שר החוץ דני אילון נוזף בשגריר הטורקי, 11.1.10

האם זה יהיה הצעד הדיפלומטי הבא?

ציור הבריאה

"ציור זה מבט אבוד שאני מנסה למצוא בחזרה". ארם גרשוני *
"חזרה וזכירה הן אותה התנועה, אלא שהן הולכות לכיוונים מנוגדים, כי מה שזוכרים היה, וחוזרים עליו לאחור, ואילו בחזרה אמיתית נזכרים קדימה". סרן קירקגור **

שיח האמנות בישראל חסר מושגים וצורות התייחסות מתאימות לדיון בציור המכונה ריאליסטי או קלאסי. לא פעם, עוד לפני שנכנסים להגדרת הקטגוריות הללו ומידת הרלוונטיות שלהן לציירים השונים, נעצר הדיון בשאלת הטכניקה ומתחלק בין אלו שמתפעלים לאלו שסולדים ממנה, בין "וואו, זה נראה כמו תצלום", לבין "פחחח, טכנאות זו לא אמנות". התבוננות דומה היא גם זו שמכנסת ציירים כמאיר אפלפלד, אביגדור אריכא וארם גרשוני (או אלי שמיר, אלדר פרבר וכמעט כל צייר אחר שמצייר מהתבוננות), תחת גג אחד. זאת למרות שהריאליזם של גרשוני ופרבר שונה בתכלית מזה של אריכא, השונה מזה של שמיר, ואילו אפלפלד כלל אינו צייר ריאליסט. עוד מזכירים אמנים, אוצרים, מבקרים ומרצים באקדמיות לאמנות המתייחסים לציור הזה, בספק מחמאה וספק התנערות, כי מדובר בציור ה"מתכתב עם המסורת", טענה נכונה, כמובן (נכונה לכל צורת אמנות, בעצם), אך גם כללית וחסרת משמעות כל עוד היא נאמרת כלאחר יד וללא דיון רציני.

דוגמא לעיסוק השטחי וחסר האחריות בנושא ניתן היה לראות בטיפול התקשורתי שהוענק לתערוכה של ארם גרשוני במוזיאון ת"א. במוסף הארץ זכה האמן לכתבת שער רוויה במחמאות ריקות וכותרות מתחכמות המתארות אותו כ"אולי האמן החשוב בדורו". בווינט פורסם טקסט מביך של מבקר אמנות בשם דניאל עוז, המתאר התרחשויות דמיוניות הנערכות לכאורה בסטודיות של גרשוני, מוריו ותלמידיו, ומכנה את הציורים לסירוגין במושגים היפר-ריאליזם ופוטו-ריאליזם מבלי להבין שלא הראשון ובוודאי שלא השני רלוונטיים לעבודות. אולם מה נלין על התקשורת כשאפילו האוצר עצמו, מנהל מוזיאון ת"א פרופ' מוטי עומר, מפרסם בקטלוג התערוכה מאמר שחציו גיבובי ציטוטים על ציטוטים, כמעט רבע ממנו מוקדש לתיאור רכילותי ולא רלוונטי של הוריו של האמן ועבודתם, ויתרתו אינה יותר ממילוי עמודים בקטעי קישור בין ציטוט אחד למשנהו, המאופיינים בניים דרופינג אינפלציוני.

ארם גרשוני – דיוקן עצמי בעיניים עצומות. שמן על לוח עץ, 2009

מבין הציירים שהוזכרו קודם, ארם גרשוני הוא הקרוב ביותר להגדרת הריאליזם הקלאסי במובן זה שהוא מבקש לשחזר את מראה המציאות בתמונת מציאות. כשמדובר בציור ריאליסטי עשוי כהלכה, קשה להסביר מה עובד ולא עובד בו. הלא בכל התמונות המוצגות בתערוכה ניכרות יכולות התבוננות, רישום וציור גבוהות מאד, וכל הציורים שומרים על מידה גבוהה של ריאליזם. מאחר וגרשוני הוא אמן מקצועי מאד, לא יקרה שיתפס עם בעיה של רישום לא פרופורציונאלי או תאורה לא הגיונית, כשם שפסנתרן גדול לא יקליט אלבום עם קליד מזייף וכשם ששחמטאי גדול לא יפספס את העובדה שהיריב עומד לאכול לו את המלכה. אך עוד לפני שאכנס לדיון בתערוכה של ארם גרשוני חשוב לי להבהיר שני דברים בנוגע לטכניקה ולמסורתיות.

דברים שהצטברו

"הירגזי וההומלס", תערוכתן של נועה תבורי ורותם תמיר בגלריה בקיבוץ נחשון, חותמת את פעילות הגלריה לאחר 15 שנות עבודה. נסיבות הסגירה משמחות אמנם (מנהלת המקום יעל קיני מונתה לאחרונה לאוצרת של גלריה הקיבוץ בת"א), אולם מצער להיפרד מגלריה שהיוותה קול מקורי, שאפתני ולא-שגרתי, איכותי מבלי להיות מסחרי ופריפריאלי במובן המעניין והמפרה של המושג.
עבודות הפיסול והמיצב שמציגות תבורי ותמיר נוצרו בנפרד, אך הצבתן בחלל הופכת אותן למיצב שלם שחיים בצדו האחד ומוות בשני. אין זו הפעם הראשונה שתערוכות מכילות ודיפוזיות כאלו מוצגות בגלריה, שביקשה מלכתחילה לבחון מבפנים ומבחוץ את מקומה במרחב האמנות ובחברה הקיבוצית והכללית (ראו, למשל, ביקורת שפרסמתי לפני שנתיים על התערוכה "מרחב מוגן").
תבורי מציגה שורת אובייקטים שנוצרו משאריות: עגלת סופרמרקט, גזרי ניילונים, גבס, ברזל ומלט. ערמת אפר שחור, רוטטת בפינת החדר לצלילי מטרונום מונוטוניים. תמיר חקרה את האיזור ובנתה שורת מבני קינון עבור ציפורי הסביבה. המבנים השקופים תלויים בתוך הגלריה, כאשר חורים בגדלים שונים שנקדחו בקיר מאפשרים לציפורים להיכנס ולצאת כאוות נפשן. בין הקינים לשאריות ניצב בלון-שמש צהוב וגדול שפרפר מחובר לו.

לכאורה ברור מה הוא המוות ומהם החיים במיצב זה, אולם מטאפורת השאריות כחורבות אל מול פוטנציאל הצמיחה שבקינים מקבלת בתערוכה זו משמעות הפוכה. תבורי, האוספת שאריות, יוצרת מבנים חדשים וקישוטיים וכמו יולדת את החומרים והאובייקטים מחדש. בתיבות הפלסטיק השקוף, לעומת זאת, אף ציפור אינה מקננת בינתיים. הן נותרות נקיות כאילו הוצגו בחלון הראווה של חנות, ונדמה כי רק אם תיסגר הגלריה וקירותיה ינטשו, יגלו אותה הציפורים ויהפכוה לבית. הצמיחה, אם כן, כרוכה בנבילה, ואילו החורבה בתערוכה זו משמשת כמרחב מחייה. באמצעות חומרים פשוטים והצבה בסיסית ומינימליסטית, מנסחת תערוכת הנעילה של גלריה נחשון אמירה פיוטית ואירונית בדבר היחס בין טבע, תרבות ואמנות.

נועה תבורי ורותם תמיר – מראה כללי מתוך התערוכה

בלי דלות החומר

אוסף האמנות הישראלית של עמי וגבי בראון כולל למעלה מ-3000 עבודות אמנות ישראלית, שנוצרו החל משנות ה-20 וכלה בזמננו. בתערוכה שמוצגת בימים אלה במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד מוצגים רק עשרה אחוזים מן האוסף, ובכל זאת מדובר בתערוכה גדושה ועמוסה המספרת גרסה אחת, אישית ופרטית ובו בזמן לאומית וכללית, לסיפורה של האמנות הישראלית. זו תערוכה יפה ומרתקת, הכוללת עבודות משובחות המעידות על אנינות ואהבה רבה לתחום, לצד ביקורתיות ועמדה אישית ברורה.
מן התערוכה ניכרת העדפה ברורה לציור על פני מדיות אחרות (מקומו של הפיסול בתערוכה קטן מאד ומצומצם לעבודות בממדים קטנים, צילום מיוצג רק בזוג עבודות של מיכל רובנר, ווידיאו ומיצבים כלל אינם מופיעים), ולמרות שמרבית האמנים המציגים בה משתייכים לזרמים המרכזיים באמנות הישראלית, מראובן רובין ואנה טיכו, עבור דרך אביבה אורי, משה קופפרמן ויגאל תומרקין וכלה בגבי קלזמר והילה לולו לין, היא מציגה אותם באור מעט שונה. שנות השבעים לדוגמא, שנחשבות לשנות מפתח בהתפתחות האמנותית בישראל, אינן מיוצגות כלל בתערוכה, ואילו אמני שנות השבעים (רפי לביא, יאיר גרבוז, מיכל נאמן ואחרים), מיוצגים כמעט אך ורק בעבודות מוקדמות או מאוחרות יותר.

לצד האמנים המוכרים מוצגים בתערוכה מקבצי עבודות יפים ונדירים של אמנים פחות מוכרים כאיקא בראון (אחיו של עמי בראון), והצייר יחיאל קריזה, שעבודותיו הביאו לארץ את השפעות המופשט האמריקאי שלא היו מקובלות כאן בתקופה שאמנים ישראלים הושפעו בעיקר מן הנעשה בפאריז. לאחר מות קריזה רכשו בני הזוג בראון את מרבית ירושתו של האמן, והצגתו בתערוכה לצד אמנים מרכזיים בני תקופתו עושה עימו צדק.
בשנים האחרונות הפך המשכן לאמנות בעין חרוד למוזיאון היחיד בארץ שהזוג בראון מוכל לשתף עימו פעולה. מאחר ותערוכה זו מציגה רק חלק קטן מן האוסף, יש לקוות שהיא תוביל לתערוכות נוספות.

גבי קלזמר – ציור מאוסף בראון המוצג בתערוכה

לוחמי הגטאות בוגי-ווגי

קלישאה ידועה אומרת שהצייר משה קופפרמן (1926-2003), צייר כל חייו את אותו הציור. טענה זו מתייחסת לתהליך העבודה שמזוהה עם קופפרמן, ונראה כאילו הוא ממשיך מבלי לעצור מבד ציור אחד למשנהו כאשר בכל ציור חוזר הצייר על פעולות מוכרות. תערוכת עבודות שיצר קופפרמן בשנות ה-70 והוצגו בחודש האחרון בגלריה גבעון בת"א, חשפה את תהליך התגבשותו של הצייר בשנות יצירתו המוקדמות (הוא החל ליצור רק בשנות ה-60), ומראה כי בניגוד לקלישאה ניתן לזהות ביצירתו תהליך התפתחותי ברור. התפתחות השפה הציורית בעבודות אלו, שממשיכה תהליך שהוצג בתערוכה קודמת שכללה עבודות משנות ה-60, חושפת באופן כרונולוגי את התבגרותו של צייר נזירי וחמור סבר, אחד הציירים המיוחדים והטובים ביותר שצמחו כאן.
התערוכה נפתחת בשני ציורים משנת 1970. אלו ציורים מפתיעים בשל האינטנסיביות הצבעונית והקומפוזיציה הקופצנית והעליזה משהו שמאפיינת אותם. ציורו הידוע של פייט מונדריאן "ברודווי בוגי-ווגי", שמהווה גם הוא חריגה קופצנית מן הסגנון הנוקשה והחמור של הצייר, הוא הדוגמא הראשונה שעולה על הדעת. כאמור, אלו ציורים חריגים בגוף העבודות הגדול, כפי שניתן לראות ביתר העבודות המופיעות בתערוכה. בכל אחד מן הציורים הנוספים מופיעים מוטיבים קופפרמניים מוכרים, החל בצבע הסגול-אפרפר המזוהה עם עבודותיו, עבור דרך סימנים גיאומטריים שונים החוזרים בציורים רבים וכלה בפעולות הציור האקספרסיביות והשיטתיות, שהופכות כל בד ציור למשטח רב שכבתי בעל משקעים ארכיאולוגיים המבצבצים ונחשפים מבעד לשכבות הצבע החדשות.
קופפרמן, שהיה חבר קיבוץ ולא נאלץ למכור עבודות למחייתו, הותיר אחריו גוף עבודות גדול מאד. מאז מותו נערכת הצגה מחודשת של עבודותיו, החוזרת והופכת בהן, חוקרת אותן ומגלה בהן צדדים לא מוכרים. כך ראוי להתייחס לאמנים גדולים, וחבל שקופפרמן הוא יוצא מן הכלל מבחינה זו.

קופפרמן – ציור, 1970 (מתוך התערוכה)

אקטיביזם דיגיטלי (הודעה לעיתונות)

זוג האמנים הווינאי הקונטרוברסלי UBERMORGEN.COM (ליז בלקס והנס ברנהרד), מוביל בשיח האוונגרד באמנות הטכנו האירופאית העכשווית. מעגל היצירה של UBERMORGEN.COM מקיף אמנות קונספטואלית, אמנות-תוכנה, ציור-פיקסלים, מיצבי מחשב, net.art, פיסול ואקטיביזם דיגיטלי. המחשב והרשת מנוצלים בעבודתם להכלאה מרובדת של תצורות אמנות מרובות. אמת ובדייה מתמזגים ביצירתם לכדי קונספט מורחב של חומרי עבודה, שכוללים גם התייחסות לזכויות בינלאומיות, דמוקרטיה ותקשורת גלובלית.
ליז, הנס ושתי בנותיהם הוזמנו לשהות  במרכז לאמנות ומדיה "מעמותה" על שם דניאלה פסל, בהנהלת קבוצת Sala-Manca כחלק מן התוכנית של "אמנים ברסידינסי" של המרכז לצורך המשך המחקר ופיתוח של הפרויקט.
UBERMORGEN, אחד הקולקטיבים המובילים במדיה החדשה בעולם, יציגו את עבודתם במפגש שיתקיים במעמותה. ביום רביעי, 6.1.10, בשעה שמונה בערב. החלק הראשון של המפגש יתמקד בעבודת המרכזיות של הזוג מאז 1999: The Election Trilology, [V]ote-Auction, GWEI, the Generator Tetralogy. החלק השני יעסוק בפרויקט שהם מפתחים בשנתיים האחרונות : Superenhanced, העוסק בעינויים, כליאת ילדים, והתוכנה לתחקור  – Superenhanced Generator. הם ידברו על המחקר שלהם, על הגישה האמנותית שלהם, על הטכנולוגיה באמנות ועל המיצגים ואספקטים אישיים של הפרויקט הזה.

המפגש יתקיים בשפה אנגלית.
דמי כניסה: 10 ₪
אוטובוס: 17, 17א., עד רח' המעיין ומשם עולים לרגל לאמצע העלייה לכנסיית הביקור.

והזמנה להרצאה:

סטודיו (לצילום) ללא קירות: צילום וזכויות אדם

הרצאתה של אריאלה אזולאי במסגרת התערוכה "צילומים חטופים" בגלריה זוכרות (אבן גבירול 61, ת"א)

לאחר ההרצאה יתקיים דיון פתוח בהשתתפות האוצרת חגית קיסר.

יום שלישי, 29.12.09 , 20:30

בחזרה להווה

במשך למעלה משלושים שנה צילמו ברנד והילה בכר מבני תעשיה ישנים ברחבי אירופה וארה"ב. הם פיתחו שורת כללים אסתטיים נוקשים, ודבקו בצורת עבודה זו במשך כל שנות עבודתם. חרף מראהו הרציני והכבד של ארכיון הדימויים הגדול שיצרו, יש לא מעט אירוניה בפרויקט המונומנטאלי של השניים, שהשפיע רבות על צלמים ברחבי העולם ועל שיח הצילום בכלל. פרויקט מיוחד במלאת 50 שנה לתחילת עבודתם המשותפת של בני הזוג.

בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, הבחין אמן צעיר מדיסלדורף בשם ברנד בכר, כי התעשייה הכבדה במערב אירופה עוברת שינוי גדול, ובנייני תעשייה ישנים נסגרים ונהרסים מבלי שאיש ידאג לתעד או לשמר אותם. ברנד, שהיה צייר בתחילת דרכו, החל לרשום את המבנים, אך הוא הוטרד ממה שכינה "זווית סובייקטיבית שרישום אינו יכול להימנע ממנה". בהילה בכר (אז וובסר), שהייתה כבר צלמת מקצועית, מצא שותפה מתאימה לפרויקט התיעוד. השניים החלו לסייר ולצלם, תחילה במערב גרמניה ובהמשך גם במקומות נוספים במערב אירופה ובארצות הברית, ובמשך למעלה משלושים שנה (1959 עד אמצע שנות התשעים), יצרו ארכיון עצום של תצלומי מבני תעשייה כאסמים, ממגורות, מגדלי מים, מיכלי גז ומפעלי תעשיה כבדה. השניים הרבו להציג את עבודותיהם וזכו להכרה נרחבת. תלמידיהם, צלמים כאנדריאס גורסקי, תומאס שטרוט, קנדידה הופר ואחרים, הפכו עם השנים לאמנים מפורסמים בזכות עצמם, והשפעתם על היצירה והדיון בצילום ובאמנות ניכרת ברחבי העולם.

עבודותיהם של בני הזוג בכר יכולות לשמש מצע לדיונים רבים, החל בשרטוט רצף ההתפתחות ההיסטורי של מדיום הצילום, עבור דרך התייחסות למקומן של העבודות במסורת התיעוד התעשייתי והיחס לטכנולוגיה, המשך דרך דיון תיאורטי בארכיב וארכיבאות, וכלה במסגרת התרבותית וההיסטורית בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-20. הציר הראשי בו אעסוק פה הוא שאלת התיעוד הסדרתי. אבקש לבדוק מה מתעד פרויקט הצילום של ברנד והילה בכר, כיצד ומדוע הוא עושה זאת, ומהן השלכות עבודתם של השניים על הדיון ביצירה תיעודית-צילומית ובאפשרותו של מדיום הצילום לייצג היסטוריה.

ברנד והילה בכר – מיכל פלדה, 1960. כל התצלומים: תצלום ש/ל, הדפסת כסף

הדיון בצילום נחלק לרוב לשתי גישות. האחת עוסקת בטיבו הפילוסופי-טכנולוגי של המדיום, ומתמקדת בצורת הייצוג שמחוללת המצלמה. הגישה השנייה מתמקדת בדימויים שמופיעים בתצלום, ומותירה מאחור את הדיון במהותו של המדיום. במאמר הנוכחי אבקש להראות כיצד בעבודתם של ברנד והילה בכר מהותו הטכנית-פילוסופית של הצילום שלובה בדימויים שיצרו, וכי על מנת להבין את כוחה הגדול של עבודתם יש לבחון אותה כמכלול. טכנולוגיה אינה מדיום שקוף. יש לה השפעה מכרעת על האופן בו אנו חווים את העולם באמצעותה. על כן, גם אם מבין האמנויות השונות צילום הוא המדיום הטכני והאמנותי בעל התשוקה והיכולת המימטית הגדולה ביותר, הוא עדיין מתפקד גם כדימוי יחידאי, והדבר המצולם והתצלום לעולם אינם אותו הדבר. יחד עם זאת, גם אם מבחינה פילוסופית התצלום אינו שקוף והוא חושף את עצמו – את ישותו ותכונותיה הייחודיות, לא ניתן להתעלם מן המסגרת התרבותית שבתוכה הוא פועל, מסגרת שעבורה מהווה התצלום מסמן – דימוי אינדקסיקאלי המשמש כמייצג של אובייקט חוץ-צילומי ונפרד.
הפילוסוף ולטר בנימין מציב בכתיבתו חולייה מקשרת בין הדיון הפילוסופי-אוטונומי למסגרת התרבותית וההיסטורית. "הטבע המדבר אל המצלמה שונה מזה המדבר אל העין", הוא כותב בתארו מושג שכינה "לא-מודע אופטי". מושג זה נוגע ליכולותיה הטכניות המצלמה, המשוכללות יותר (או לכל הפחות שונות) מעיני אדם, ולכן מסוגלות "לאתר" בתוך המציאות רגעים שנעלמו מן העין ו"להקפיאם", כמו גם ליצור באמצעים טכניים מראות שאלמלא המצלמה לא היו קיימים. אין מדובר רק בפעולה אפיסטמולוגית, אלא בפעולה בעלת משמעות אתית. באמצעות איתור ויצירה מסיטה המצלמה את עיניו של הצופה. היא מגלה בפניו צדדים שלא הבחין בהם קודם וגורמת לו להתעכב ולהתבונן במראות על פניהם חלף אינספור פעמים, אך מעולם לא ראה אותם.

גוגל > פסיכיאטריה > ירדן לוינסקי

ירדן לוינסקי, פסיכיאטר, איש רזולוציה ואחד ממיסדי רשימות, זקוק למעט עזרה בקידום האתר שלו. מעולם לא ביקרתי אצל פסיכיאטר, אך במידה ואזדקק לאחד, לא אתפלא אם הדבר יגרם בשל זמן הרב שאני מבלה בגלישה באינטרנט (או, לחילופין, שאדחה את הטיפול בשל צורך עז לגלוש במקום לעשות דברים אחרים), מה שבכל מקרה הופך את הפסיכיאטר ירדן לוינסקי, העוסק בין השאר בייעוץ פסיכיאטרי ברשת, לאדם הנכון לפנות אליו. חוץ מזה יש ללוינסקי חלק בקידום הקריירה שלי (האתר האישי שלי, שתורם לא מעט לעבודתי, שוכן ברשימות), ולכן אני שמח להחזיר טובה בדמות קישור.

בהמלצת מרק ולטובת הגולשים הרלוונטיים אני מציין גם כמה מילות מפתח כהפרעות אישיות, הפרעה ביפולאירית, סכיזופרניה, פרנויה, אישיות גבולית, דיכאון,  תרופות פסיכיאטריות, טיפול פסיכיאטרי ושיקום פסיכיאטרי.