Skip to content

אל תוותרו לאריק

בכניסה לתערוכתו של דוד ריב "48 60 300" במוזיאון ת"א לאמנות תלויה סדרת ציורי מספרים בשם "73". בכל ציור מופיעה טבלת משבצות ובתוכן מספרים בודדים המצטברים לסדרה. זה הטקסט המופיע לצד העבודות:

"73 הוא שם המלחמה שהתרחשה באותה שנה. ריב הוא בן דורם של חיילי הצבא הסדיר, שחוו את המלחמה ההיא. הציור בנוי כטבלה בת שישה טורים ועשר שורות, כלומר טבלה בעלת 60 משבצות. הספירה בשורה העליונה מתחילה במספר 52 ואילו בשורה התחתונה במספר 7 – מספרים שקשה לייחס להם מובן כלשהו. שתי השורות האחרונות יוצרות רצף מ-1 עד 12, אבל לרצף הזה אין המשך בשורות שמעליהן. אבל אם חוזרים לשורה העליונה, שמתחילה ב-52, רואים שהמספרים רצים באופן עוקב ומגיעים בסוף השורה השמינית אל המקום שמסומן ב-00 במקום 100. עכשיו שתי השורות התחתונות מובנות כהמשך של הספירה מ-100 והלאה. התמונה שמתקבלת היא ספירה מ-52 ועד 112 – משנת לידתו של ריב ועד לשנה שהציור נעשה בה. בשנה זו מלאו לריב 60, כמספר המשבצות בטבלה. אבל כשסופרים משנת 52 ועד 2012 יש למעשה 61 מספרים. צריך היה לוותר אפוא על שנה אחת. בדיקה מגלה שהשנה 73, שנת המלחמה, היא השנה החסרה. זו השנה שנעלמה מסדר החיים, השנה שנוכחת בהיעדרה, זו שנדחקה מן הרשימה אבל חוזרת ומופיעה בכותרות".

זה טקסט מייגע. משבצות ועוד משבצות, מספרים ועוד מספרים, סמלים ספרתיים המבקשים להיות ייצוג של יצירה פוסט-טראומטית וכתיבת קוד גימאטרי המבקשת לתת סימנים במספרים – מערך שלם שהתגייס ליצירת סדרת ציורים והסברים לצדם, והפך שלא בטובתו לפארודיה לא מכוונת על אמנות פוליטית וכתיבה עליה. לזכות מחברת הטקסט האוצרת אלן גינתון יאמר שגם סדרת הציורים שהטקסט מלווה אינה מוצלחת במיוחד. לחובתה ירשם שעצם הצגת הסדרה מעידה על הגישה האוצרותית הבעייתית המאפיינת את התערוכה הלא-ממש-רטרוספקטיבית-אבל-בעצם-קצת שמציג ריב במסגרת זכייתו בפרס רפפורט לצייר ישראלי בכיר לשנת 2013.

דוד ריב - אקריליק על קנבס, 2012

דוד ריב – אקריליק על קנבס, 2012

ריב הוא צייר וותיק ונמרץ. מאחוריו גוף עבודות גדול, מגוון ולא אחיד ברמתו ובנושאיו. הבולטים והידועים הם ציורים המבוססים על תצלומים מן המאבק הפלסטיני בכיבוש. לצדם מוצגים גם ציורים המתארים עובדים זרים בדרום ת"א, נופים ותפנימים חסרי מיקום, ציורים פופיים העוסקים בתרבות וקפיטליזם, טקסטים מצויירים ואפילו ציורים מופשטים בודדים הפותחים וחותמים את התערוכה. יתכן שהגיוון הסגנוני משמעותי להתפתחותו היצירתית של ריב. יתכן שחלקו האחד של גוף העבודות לא יכול היה להיווצר לאורך זמן בלי "איזון" בחלקו השני. מאמרי הקטלוג מתאמצים להסביר את ההבדלים הללו ולהעניק להם מסגרת תיאורטית שתאיר את העניין. גינתון ואפרת לבני (אוצרת אוסף שוקן), מפרשות את הריבוי הסגנוני כפועל יוצא של תפיסת ציור-תלוי-עיתונות ותלוי-זמן שכמו בעיתון, מתאר באותו גיליון זוועות ושמחות, כיבוש והפשטה, מג"ב בשטח ועציצים בבית. איתמר לוי מזהה במכלול הציורים קשר לשגרה יומיומית קדחתנית ומגוונת הבאה לידי ביטוי במחוות הציוריות החיוניות, וגם ריב עצמו (בשיחה עם ארנון בן-דוד), מתייחס להבדלים בין הסדרות כאל הבדלים של פרספקטיבה, יחס של ציור לצילום סטילס הסורק את פני השטח באופן שווה, וכיו"ב. אולם הפרשנויות הללו מתקשות להצדיק את עצמן כשחלק מהעבודות לא מעוררות עניין. אני מסכים עם נועה רועי ואמי ספרד שהצבת התערוכה המגוונת בנושאיה ובסגנונה מציגה תהליך התפתחות של עדות לצד עיסוק מודע לעצמו במקומו ומעמדו של העד, אך סדר הציורים הלא-כרונולוגי שומט את הקרקע מתחת לניסיון, והציור התיאורטי-התפתחותי נותר כהצהרה בלבד. פסיכולוג, חבר או מורה שיבחן את גוף העבודות יחד עם האמן, אולי יוכל להפיק רבות מהבנת התהליך היצירתי והאישי שהוא עובר. מבקר בתערוכה, לעומת זאת, לומד מן הפריסה הרחבה בעיקר את העובדה המובנת מאליה, שגם לאמן טוב יש לפעמים עבודות משעממות.

הציור של ריב מוגבל הן מבחינה טכנית והן מבחינה תיאורטית, אולם גם כשהוא פשטני, מסורבל ועילג, הוא מצליח לשדר תחושת נחיצות בהולה ממש. בין אם מעריכים את הציור ובין אם לא, בין אם מסכימים עם עמדותיו של האמן ובין אם לא, קשה להתעלם מההרגשה שהוא לא יכל אחרת, וזו כשלעצמה נקודה חזקה. אך הדחיפות והנחיצות הגדולה שמשדרים רבים מציורי מראות הכיבוש והמאבק בו, תחושת הכרח ומיידיות שמצליחה לעבור למרות הפורמט הציורי המסורבל, אינה הסיבה היחידה להצלחת הציורים. יתרון נוסף שלהם נעוץ ביכולתו של ריב להשתמש בסממנים ציוריים מסויימים באופן הפוך מן המקובל. כזה הוא למשל הטשטוש המופיע ברבים מן הציורים. לא טשטוש ריכטריאני אלא סתם טשטוש הנובע ממתן תשומת לב מוגבלת לפרטים קטנים. טשטושים כאלה עשויים להציע ניסיון להרחקה אמנותית מן הקונקרטי לטובת תהיות כלליות ומסוגננות יותר, אולם אצל ריב הקונקרטיות נותרת במלוא עוצמתה. אי אפשר לטעות ולחשוב שהציור עוסק במשהו אחר מלבד הנושא המפורש שמתואר בו. למעשה, הטשטוש של ריב עושה בדיוק את ההיפך מן ההרחקה. מחד הוא מותיר את הציור בסביבה פוליטית ברורה, ומאידך מעמעם את זהות השותפים במערכות הכוח באופן שמחזק את השתייכותם. הרי מה זה משנה איך בדיוק נראים תווי פניו של מפגין או המג"בניק העומד מולו? חשוב שהאחד מפגין פלסטיני והשני שוטר מג"ב, כי דור של מפגינים ושוטרים הולך ודור בא, וההפגנה לעולם נשארת. קרא עוד…

חנוכת המשרד החדש של ״ערב רב״

כתב העת המקוון לאמנות, תרבות וחברה ״ערב רב״ חונך מחר (19.9.14) משרד חדש בבית הנסן (בית המצורעים לשעבר) בירושלים.

בתוכנית: מסיבת שישי בצהריים עם חברים
אורי זר אביב על המוסיקה (אור בזויות) www.lightbaz.com
השקת ״בירה עמיקתא״ – בירה חדשה מבית ״ערב רב״
הפתעות

br

החל מ-14:00 בחצר בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים

במסגרת העבודה של ערב רב במשרד החדש בבית הנסן, יערכו במקום מדי חודש אירועים כשיחות אמן, דיונים, הקרנות של עבודות וידיאו, השקות של ספרי אמנות, מופעים רב-תחומיים ועוד. הרשמה לעדכונים ועוד: http://erev-rav.com/newsletter

אירוע בפייסבוק: https://www.facebook.com/events/324443601062211

גם הילדים מוזמנים

בית הנסן נבנה ב-1887 כבית מחסה לחולי צרעת על ידי הקהילה הפרוטסטנטית בעירב-2014 נפתח המבנה ההיסטורי המרשים לציבור הרחב כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. בייעודו החדש, מציע בית הנסן תערוכות קבע לצד תערוכות מתחלפות, תערוכה היסטורית המספרת את סיפור הבית ודייריו אולם קולנוע, פאב לאב (fabrication laboratory) וכן את הגינה המקיפה את המבנה. בנוסף לאלה פועלים במבנה תוכניות התארים המתקדמים של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, המרכז לאמנות ומדיה מעמותה, קבוצות מחקר ואמנות שונות בתחומי העיצוב והטכנולוגיה, אולם קולנוע של התו השמיני, המיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים ועוד.hns

כשג׳וני רוטן הגיע לכנס השומרייה

ספרו של אבי פיטשון "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת – תרבות נגד בבריחה מהישראליות", סוקר את זירת התרבות המחתרתית בישראל של שנות ה-80, בדגש על פאנק ונגזרותיו המקומיות. מאות ספרים כבר נכתבו על פאנק. מה תרומתו של הספר הזה? ובכן, פאנק אמנם עומד בבסיסו הן כרקע והן כציר המניע את ההתרחשויות המתוארות בו, אולם יותר מאשר (עוד) ספר על פאנק, זהו ספר על ההתקבלות המקומית של הפאנק, על תרבות שנולדה במקום אחר לגמרי, עם מוזיקה ואופנה וסדר יום שעוצבו ע"י צעירים זועמים בני מעמד הפועלים בבריטניה הסגרירית, ועל חבלי קליטתה ברעננה הבורגנית-סוציאליסטית של האייטיז, על הלוק השלומיאלי, אווירת ימי התום המהולה באתוס צבאי, שידורי האירווויזיון והאקלים שלא מיטיב עם המבקשים ללבוש מכנסי עור שחורים באמצע הקיץ. מבחינה זו, לא פחות מאשר ספר על סגנון מוזיקלי ופוליטי מסויים, ספרו של פיטשון עוסק בסוגיות של התקבלות, מפגשי תרבויות, ותת-התרבויות הייחודיות הנוצרות ממפגשים כאלה. במקום שבו מסרים אנרכיסטיים נדונים במסגרת כנס השומרייה, ג'וני רוטן חייב להישמע קצת אחרת.

כריכת הספר

כריכת הספר

מי שהיו מספיק מבוגרים בתקופה הנדונה ומכירים את הדמויות והאירועים המתוארים עשויים לקרוא את הספר בנוסטלגיה. העובדה שאני צעיר בעשר שנים הפכה אותו – עבורי לפחות – למקור מידע היסטורי החורג מסיכום אישי של תקופה. הוא מציג דמויות שונות מתולדות תרבות הנגד והשמאל הרדיקלי המקומי כמו תומא שי״ק, ניר נאדר, ״בחור ישיבה ירושלמי״ בשם רונן אידלמן, ואף פעיל חד״ש צעיר ונמרץ בשם דב חנין, שהזמין משטרה כדי לטפל בחבורת הפנאקיסטים הקטנה שהתעקשה לצעוד בהפגנת ה-1 במאי מבלי לתאם מסרים וסגנון עם הנהגת המפלגה. קרא עוד…

אקספרסיביות דיגיטלית

קצת יותר משנה חלפה מאז פתח יניב יהודה אייגר את גלריה זיז בקרית המלאכה בדרום ת"א, ובמבט לאחור נדמה שכבר ניתן לזהות קו אמנותי מסויים שמאפיין את התערוכות המוצגות במקום. יש בהן מין אסתטיקה פוסט-משרדית של חפצים שנטמעו לחלוטין במסדרונות המקומיים, רק כדי שיוכלו פתאום לזוז מעט ממקומם ולהסיט את עצמם ולו לרגע מיעודם. זה אולי נשמע מניפסטי ופומפוזי (או לחילופין שרלטני ובנאלי), אבל הכוונה פרקטית לגמרי. כשמזיזים תמונה ממקומה על הקיר נחשפים הבדלי הגוון בין הצבע הגלוי והבלוי לזה שהוסתר במשך שנים ונראה כמו חדש. כך היעדר התמונה יוצר פספרטו, הפספרטו הוא בעצם כתם, והכתם, ספק רוח רפאים בדירה נטושה וספק לכלוך, יוצר אי נחת ודורש שיכסו או יסלקו אותו מייד. הרגע המציצני והלחוץ הזה של תרבות שמכשילה את עצמה, עומד בליבן של רבות מן העבודות שהוצגו בגלריה בשנה האחרונה, החל מהתערוכה הדוקרנית והמצויינת של גיא קרידן שחנכה את הגלריה, עבור דרך תערוכותיהם של אלעד ערמון, שי אריק, נגה דוידסון ואחרים, וכלה בתערוכתו של תמיר שר "Feel Me" המוצגת כעת.

תמיר שר - מראה הצבה בתערוכה

תמיר שר – מראה הצבה בתערוכה

שר מציג תצלומים מטופלים המבוססים ברובם על חומרי ארכיון שעברו ריטוש, חיתוך, שינויי צבע וחיבור לדימויים נוספים. את הדימויים השונים הצמיד אלו לאלו באופן שמדגיש שפה קולאז'ית וזרחנית ועיתונאית-מרוטשת גם יחד, כתצוגת ארכיון של עיתונים ישנים במועדון לילה משנות ה-80. בעבודה גדולה לקח שר תצלום ישן של עירום נשי בשחור-לבן, חתך אותו, הדביק מחדש על רקע לבן-קליני ותחם במסגרת באפור-כסוף. הגוף העירום עומד זקוף על גבול ההתאבנות, נוטף מים וחיים אך גם שרוט וחסר פנים. התוצאה היא דימוי של תשוקה ברגע בלימתה, כאשר אפשר ממש לחוש את התלהבותו של הצלם המקורי מן העירום הצעיר והחושני, אך גם את משך הזמן שחלף מאז צולם והפך לאנדרטה ואת החניטה הסטרילית שבוצעה בו ע"י שני הצלמים. הרקע הדיגיטלי החלק והמסגרת הנקייה משלימים את העבודה כמו אומרים: כאן חיים מי שהיו פעם חיים. קרא עוד…

תמונות משום דבר

איש אינו חתום על תערוכתו של האמן הברזילאי-אמריקאי ויק מוניס "תמונות מכל דבר" המוצגת במוזיאון ת"א. היא נאצרה ע"י מנהלת המוזיאון סוזן לנדאו, שגם הקדימה דברי תודה בקטלוג, אולם מלבד התודות וטקסט אוטוביוגרפי שכתב האמן עצמו, הקטלוג אינו כולל אף טקסט אוצרותי ופרשני. אפשר לומר שעבודותיו של מוניס קלות לעיכול ומדברות בעד עצמן, ובכל זאת זה מוזר, משום שמוניס נכנס פה למועדון יוקרתי של אמנים שזכו להציג באולם המהודר ביותר באגף החדש של המוזיאון. חבריו למועדון הם רק כוכבי-על בינלאומיים כדאגלס גורדון, ג'ף וול ואנסלם קיפר. האם בכל צוות האוצרות של המוזיאון לא נמצאה אפילו אחת שתדע להסביר מדוע זכה מוניס לכבוד הגדול, מה בעבודתו מצדיק תערוכה שכזו בישראל, מה היא מגלה והיכן היא עומדת ביחס למגמות אחרות באמנות בת זמננו?

ויק מוניס - העלמות מאביניון, בעקבות פיקאסו

ויק מוניס – העלמות מאביניון, בעקבות פיקאסו

מוניס, שמתאר את עצמו כאמן המתעניין בתפיסה של דימוי, נולד בשכונת עוני בברזיל, היגר לארה"ב באמצע שנות ה-80 ומאז פועל בניו-יורק. הוא מרבה להציג, וזכה לפרסום רב בזכות סרטה התיעודי של לוסי ווקר "אמנות בזבל", שעקב אחר פרויקט משותף לאמן ולשישה מלקטי אשפה העובדים במזבלה ענקית בברזיל. הסרט מוקרן בתערוכה, והטקסט הנלווה לו מבהיר את מהותו של ה"שיתוף" הזה: המלקטים, שמוזכרים בשמם הפרטי בלבד, "נבחרו" ו"גויסו", ואילו מוניס "תרם" את הרווחים. קרא עוד…

יומן מעודכן

הוא ידוע קודם כל כקולנוען – במאי, ממייסדי החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, ומי שעבודתו המונומנטלית-מינורית-לאומית-פרטית "יומן" הפכה לציון דרך בתולדות הקולנוע המקומי והבינלאומי. הוא תמיד צילם ולפני עשר שנים הוצגה תערוכה מתצלומיו, אולם כעת מתברר שדוד פרלוב בכלל התחיל את דרכו כצייר, ושגם לאחר ש"חדל" לצייר, בין השאר בציור תקיף לתפארת שבו הוא מצהיר על פרישתו מן המלאכה, ליוו הציור והרישום את עבודתו במשך עשרות שנים. התערוכה "דוד פרלוב – רישומים, תצלומים, סרטים" שאצרה גליה בר-אור במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד מציגה את העבודות לראשונה.

דוד פרלוב, קוסם, 1962. דיו וגירים צבעוניים על נייר, 32.5/23 ס״מ

דוד פרלוב, קוסם, 1962. דיו וגירים צבעוניים על נייר, 32.5/23 ס״מ

היכרותו של פרלוב עם אמנות נעשתה בנערותו בברזיל, כשלמד אצל הצייר היהודי האקספרסיוניסט לזר סגל. משם המשיך ללימודי אמנות בפריז. הוא הגיע לעיר כצייר, ויצא ממנה כעבור 6 שנים כקולנוען. ציוריו מאותן שנים מציגים התנסויות אקספרסיביות ברוח סגל, לצד מתווים מעודנים ההולכים ונוטים לכיוונים איוריים וסוריאליסטיים. מבחינה היסטורית, על רקע ההתפתחויות האמנותיות בארה"ב שמעבר לים אפשר לומר שזה היה אנכרוניזם אופייני לנעשה באירופה המלקקת את פצעיה – כמו גם בישראל שאליה הגיע פרלוב בראשית שנות ה-50 – שאריות של אידיאולוגיות אמנותיות של העולם של אתמול, אך גם עדות לרגע של טלטלה יסודית בסביבה אמנותית מפוררת המתקשה, באותו רגע, להמציא את עצמה מחדש לנוכח השבר הגדול של המלחמה. מכל מקום, נדמה שמרגע שפרלוב מתחיל לצלם, המרחב הציורי שלו משתחרר מכבלי הייצוג הריאליסטי. הוא יוצר דיוקנאות גרוטסקיים, שובר פרספקטיבות ומשתמש בצבע ביתר חופשיות.

פרלוב המשיך ליצור גם בישראל, בקיבוץ ברור חיל שאליו עלה ומאוחר יותר בדירתו בת"א. בקיבוץ תרם פרלוב מנסיונו האמנותי, והתבוננות בדברים בדיעבד לא יכולה שלא להעלות חיוך הן בזכות הסגנון האיורי והמינימליסטי (הנע מאוחר יותר אל עבר הפרודי והגרוטסקי), והן בשל גישתו הספק רתומה למעשה וספק מביטה בו באירוניה. ״בקיבוץ, תוך הפנמה של תפקיד האמנות בחברה, התנדב פרלוב לצבוע את פחי האשפה ׳מכיוון שאני צייר׳, וצבע את הפחים בשחור ואפור במחווה אידיאליסטית״, כותבת בר-אור בקטלוג התערוכה. קרא עוד…

ההזדעזעות מהכהניזם ה"מופרע" עוזרת לראות את שאר הכיבוש כהגיוני

מאמר שפרסמתי בתחילת השבוע באתר ״שיחה מקומית״

בשבוע האחרון יצא לי לשמוע ולקרוא לא מעט חברים שטוענים שצריך להירגע ואין מה להשוות כי כהניזם הוא תופעה שולית בישראל, ושבניגוד להזדהות עם מעשי טרור בחלקים מהחברה הפלסטינית, רוב מוחלט בחברה הישראלית מסתייג מן התופעות הללו. אף שהטענות נכונות ונראה שיהודים רבים בישראל מזועזעים מהרצח של מוחמד אבו ח'דיר לא פחות מכפי שהזדעזעו מרצח נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח – הן מתעלמות מכמה פרטים הכרחיים בתמונה.

ראשית נדייק בעובדות: ברוך גולדשטיין נקבר בחלקת קבר מפוארת שהפכה לאתר עלייה לרגל, עצורי המחתרת היהודית שישבו תקופות קצרות בכלא בשנות ה-80, הפכו מאז שנות ה-90 לדמויות מובילות בהנהגה הפוליטית והתרבותית של הימין, ויורם שקולניק שירה למוות במחבל עצור שידיו כפותות מאחורי גבו, שוחרר ממאסר כעבור 9 שנים בלבד והתקבל בחום ע"י הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו שטען ששקולניק ישב בכלא "על לא עוול בכפו". כשמדברים בשאט נפש על קבלת הפנים המלכותית שקיבל המחבל סמיר קונטאר כששוחרר מהכלא הישראלי, צריך להשוות זאת למקרים הללו ולכבוד הגיבורים הלאומי שמקבל רוצח כמו מאיר הר-ציון, ולא רק לעדן נתן זאדה או יונה אברושמי.

מעבר לכך, הטענה שטרור יהודי נגד פלסטינים הוא תופעה שולית מתעלמת מהעובדה שרוב מוחלט של הפגיעות בפלסטינים לא נעשה על ידי טרוריסטים יהודים בודדים אלא על ידי אנשי כוחות הביטחון, ואלה לא רק שלא מגונים – הם מוגנים.

לפני שלושה שבועות נסגר תיק חקירת הרג לובנא אל-חנש, סטודנטית תושבת בית לחם שנהרגה מירי בראשה כשטיילה עם קרובת משפחה בגן הסמוך לכביש 60. שבועיים קודם לכן נורו בגבם מוחמד אבו טאהר בן ה-17 ונדים נווארה בן ה-20 מביתוניא, אף שלא היוו כל סכנה. בסוף חודש מרץ ילד בן 14 בשם יוסף א-שוואמרה, נורה ונהרג ע"י חייל צה"ל בשעה שניסה "להתגנב" לקרקע חקלאית הנמצאת בבעלות משפחתו. באותו חודש נורו למוות גם השופט הירדני זאיד זעיתר במעבר אלנבי, יוסף אבו עכר בדרום הר חברון וסאג'י דרוויש באיזור בית אל. ליד בית אל נורה בגבו בדצמבר האחרון גם ווג'יה א-רמחי, בן 15. באותו חודש נורה למוות גם תושב עזה עודה חמד ואחיו רדאד נפצע, בשעה שהשניים ליקטו גרוטאות במזבלת בית חנון.

סביר להניח שאף אחד מהשמות הללו אינו אומר לישראלים דבר. גם לא שמו של בסאם אבו רחמה מבילעין, שנהרג מפגיעת רימון גז בכינון ישיר ותיק החקירה בעניינו נסגר מ"חוסר ראיות". מעשי ״הילדים של כולנו״ כמעט אף פעם לא מגיעים לכתב אישום, שלא לדבר על הרשעה. את הקורבנות הפלסטינים איש אינו שומע, והחיילים שפגעו בהם יוצאים בתום השירות למסלול אזרחי עם דף חלק. בלי נידונים ובלי מוקעים, למעט מי שמעיזים לבקר את אלימות הצבא ומכונים בוגדים.

ימנים ושמאלנים שמבקשים לקחת את הכהניזם בפרופורציות מזכירים שהוא היה פה כבר בשנות ה-80 וה-90, וגם אז הרעש שיצר היה גדול מהנזק הממשי שנגרם בפעולותיו. הם צודקים. כמה מאות עד כמה אלפי מתפרעים אינם משהו שמערכות החינוך, האכיפה והמשפט במדינה לא יכולות להתמודד עימו, מה גם שהכיבוש היה ברוטלי כבר מראשיתו, והדמוקרטיה הישראלית עמדה על יסודות רעועים מרגע לידתה, וכל זה קרה וקורה גם בלי עזרת הכהניסטים.

יחד עם זאת כהניזם אינו רק קוריוז מצער או זבוב טורדני, ולא משום שהגרעין הקשה שלו מונה ככל הנראה רק כמה אלפי אנשים, אלא דווקא משום שהוא מצליח להכשיר ימין דומיננטי ולגיטימי הרבה יותר, שתחת הנהגתו מתקיים דיכוי יומיומי, אכזרי ומסוכן בהרבה מכמה הפגנות שיוצאות משליטה אחת לכמה שנים.

אז אין צורך להיכנס לפאניקה בגלל גרעין כהניסטי קשה של כמה אלפי אנשים, אבל יש צורך להיכנס לפאניקה בגלל שהכהניזם ה"מופרע" מציג את הכיבוש ה"נורמטיבי" כחוקי, רציונלי, מאופק ואפילו הומאני. כי מהם כבר גדרות, מחסומים, הפקעת קרקעות, שלילת זכויות וכמה מאות מעצרים מנהליים, לעומת רצח אכזרי ומזעזע של נער באישון לילה ע"י קבוצת קיצוניים מטורפים.

בשבוע שעבר פרסמה הרשות הפלסטינית נתון סטטיסטי ולפיו מאז ספטמבר 2000 ילד פלסטיני נהרג על ידי כוחות ישראלים פעם בשלושה ימים בממוצע. מכיוון שנתונים של פלסטינים ו/או ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים זוכים פה לאי-אמון בסיסי, אני מציע לצורך הדיון לצאת מנקודת הנחה שהנתונים אכן מוגזמים. ממש מוגזמים. לא פי 2 אלא פי 4. אפילו פי 5. נניח, אם כך, לצורך הדיון בלבד, שהפלסטינים מוסרים נתונים שגויים על 80 אחוז ממקרי המוות הללו. זאת אומרת שישראל ה״חוקית״ לא הורגת ילד פלסטיני פעם בשלושה ימים, אלא ״רק״ פעם ב-15 יום. עם המציאות המוסרית הזו ישראל צריכה להתמודד, ומשוגעים תורנים ומלביני מצפון כמו ג׳ק טייטל או עמי פופר לא יכולים לטשטש זאת.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 133 שכבר עוקבים אחריו