דילוג לתוכן

השָד שיצא מן הבקבוק – הפואטיקה והפוליטיקה של ההנקה האימהית באמנות הצרפתית של המאה ה-19

הרצאה של ד"ר גל ונטורה במסגרת ״שני בבית האמנים: סדרת הרצאות על סוגיות באמנות״, בעריכתי

מאז ומעולם נתפסה ההנקה בתור פעולה טבעית ואינסטינקטיבית שהבטיחה את הישרדותו של הגזע האנושי לאורך הדורות. ואולם דרך ההנקה, תדירותה והחשיבות שייחסו לה קשורות למגמות תרבותיות משתנות, כעולה מייצוגים חזותיים של ההנקה, המעידים על קשרי גומלין בינה לבין אידאולוגיות חברתיות, דתיות וכלכליות. בעשורים האחרונים ניכרת ברחבי העולם המערבי מעין 'מַניה' בנוגע להנקה ולחשיבותה. הרצאה זו תתחקה אחר מקורותיו הרעיוניים והאידאולוגיים של עידוד ההנקה האימהית בחברה המערבית המודרנית דרך סקירה של ייצוגי ההנקה ביצירות אמנות שנוצרו בצרפת בתקופה שבין המהפכה הצרפתית למלחמת העולם הראשונה.

שני, 24.3.14, 19:00
בית האמנים, שמואל הנגיד 12, ירושלים
כניסה חופשית

כריכת ספרה של ונטורה, בהוצאת מאגנס

כריכת ספרה של ונטורה, בהוצאת מאגנס


בין חנה להגר

"פרויקט חנה" של הגר ציגלר מציג עשרות תצלומים מעזבונה של אשה בשם חנה. התצלומים נמצאו על-ידי ציגלר באקראי, לאחר שנזרקו והתגלגלו לחנות בשוק הפשפשים רגע לפני שהתפזרו ואבדו. בכל התצלומים עומדת חנה בכניסה לדירתה ומחייכת למצלמה, כאשר בכל תצלום היא לובשת בגד אחר. על גב כל תצלום מופיע תאריך. הם מתחילים בשנת 1980 ומסתיימים בראשית שנות ה-90. המיקום הקבוע ותנוחת העמידה הדומה מבליטים דווקא את ההבדלים הקטנים בין התצלומים: נוסף ללבוש השונה, גם פריטי עיצוב ביתיים כאלה ואחרים נוספים או נעלמים, תכשיטים, צרור מפתחות שמבצבץ מחור המנעול שבדלת, הבדלי תאורה וכיו"ב. גם סימני הזמן עושים את שלהם.

חנה

חנה

חנה תיעדה את עצמה לפני עידן האינטרנט, הפייסבוק והאינסטגרם. אפילו חשבון דוא"ל לא היה לה. את מקצת התצלומים היא שלחה בדואר לחברים ובני משפחה, ואחרים נשמרו ברשותה באלבומים לצד מאות תצלומים נוספים. סדרת תצלומי האופנה כוללת 46 תצלומים שצולמו במשך יותר מעשור, ככל הנראה בלי לתת את הדעת על גורלם לאחר שהצלם והמצולמת ילכו לעולמם. התצלומים הללו, שמאוגדים בספר הנוכחי, מעניקים לצופים תמונה כלשהי של חנה, אולם איזו מין תמונה זו, ומה היא אומרת?

"פרויקט חנה" הוא ספר שמנציח משהו. זה ברור. אולם מה מנציח הספר? את חנה? את הבגדים שלבשה ודיגמנה? את עיצוב הבית? את הצילום האנלוגי והמודפס שהולך ונעלם? ואולי דווקא את ציגלר, שמצאה את התצלומים ויצרה את פרויקט השימור? ואם הספר מנציח את חנה, איזו חנה זו? חנה שמופיעה בתצלומים ואיננו יודעים עליה כמעט דבר? מי היא חנה, מה עשתה כשלא הצטלמה בפתח דירתה כשהיא לבושה במיטב בגדיה, מדוע הצטלמה כך במשך שנים ומה עשתה בתצלומים? למעט מסמכים רשמיים השמורים בארכיונים, מרגע שייצא הספר הוא יהפוך למייצג המרכזי והכמעט בלעדי של חנה, וזאת על אף שהוא מציג רק פיסה קטנה מחייה. האם הצגתה באמצעות התצלומים המופיעים בספר – כאמור, מקבץ אקראי שהושלך ונמצא במקרה – עושה חסד עם דמותה ומציגה אותה בצורה אמינה ומלאה? האם חלמה חנה להנציח את עצמה בספר שכזה? כיצד היתה מגיבה לו ידעה שייצא יום אחד?

חנה

חנה

חנה כבר איננה בחיים. גם לא יוסף בעלה, שצילם את התצלומים ואינו מופיע בהם (אף שאצבעו מבצבצת לרגע באחד התצלומים כשהיא מכסה בטעות את שולי העדשה). בהעדר צאצאים שינצרו את התמונות באלבומים משפחתיים העוברים מדור לדור, התגלגלו התצלומים לקרובי משפחתו של יוסף, ששמרו לעצמם מעט תמונות וויתרו על רובן. התחקותה של ציגלר אחר עקבותיה של חנה בעקבות רמזים שאיתרה בכמה תצלומים אמנם הובילה לכמה תשובות למקצת השאלות שנשאלו פה, אולם כולן תשובות חלקיות, ממקור שני, ורבות מהן נותרו בגדר השערה בלבד. לאור זאת התשובה האמינה ביותר לרבות מן השאלות היא "איננו יודעים", וממנה נגזרת גם שאלה נוספת: האם זה משנה?

מה מתעד "פרויקט חנה"? האם זוהי היסטוריה של אופנה מסוימת בזמן מסוים? במובנים רבים כן, ויחד עם זאת התשובה מורכבת. שיחה עם כתב אופנה שבחן את התמונות ואת תאריכיהן העלתה את העובדה הבאה: הבגדים שלובשת חנה בתצלומים השונים מציגים אופנה שחלפה. לא חלפה מימינו; חלפה כבר כשנלבשה וצולמה. בשנות ה-80 לבשה חנה את אופנת שנות ה-70, ובשנות ה-90 את אופנת שנות ה-80. כך שלא פחות מאשר תיעוד של סגנון לבוש מסוים, התצלומים חושפים תודעה אופנתית פרובינציאלית ומציגים עולם טרום-גלובלי, המגיב להתפתחויות בינלאומיות ומאמץ אותן באיחור אופנתי, תרתי משמע. איחור זה מצטרף לסגנון הצילום החובבני ושובה הלב, על הזוויות הלא מדויקות, התאורה הלא מכוונת והמיקוד המוגבל שמאפיינים אותו. זהו צילום שמבקש לחקות סטנדרטים סגנוניים שגורים בצילום אופנה, ויחד עם זאת לא עושה עניין גדול מהתוצאה הטכנית המרושלת.

חנה

חנה

כפי שקורה לא פעם במשחקי המסירות התרבותיים שבין מרכז לפריפריה, יש צלמים מקצועיים בני זמננו המבקשים לשחזר את סוג האסתטיקה הביתית והפרובינציאלית הניכרת בתצלומיה של חנה ולרתום אותה לשירות התעשייה, אולם מרחק רב מפריד בין שתי התוצאות, והמרחק אינו קשור רק במידת המודעות העצמית של כל צלם, אלא גם בסביבה התרבותית שהוא פועל בה. צלם אופנה בן זמננו שישתמש באסתטיקה כזו יבקש להתיק את המראה הביתי אל תרבות ההמונים. חנה, לעומת זאת (ובמידה רבה גם יוסף בעלה), ביקשה לקחת משהו מתרבות ההמונים ולהשתמש בו ככלי ביתי, חברתי ומשפחתי. אלו תצלומים המושפעים בעליל מהפקות אופנה, אך רחוקים מליישם את עקרונותיהן. הם עשויים במתכונת שמזכירה את עולם הפרסום בלי שיהיה בהם אפילו קצה שאיפה להתפרסם. התוצאה היא היסטוריה אלטרנטיבית שמציגה אלטרנטיבה היסטורית; רגע של התפתחות אלכסונית שאינה מנותקת מן המרכז, אך גם אינה משכפלת אותו.


בעידן שנדמה שנמצא במרחק שנות אור מתצלומיה של חנה, אנשים מתעדים את עצמם במאות ואלפי קבצים העולים לרשת בכל דקה. קבצים שמשוחררים למרחב המקוון מנותקים ממקורם ונכנסים למסלול עצמאי ואקראי. מה יהא עליהם בעוד שנה, 30 שנה או 100 שנה? בעולם פועלות כיום חברות המתמחות בשימור מסודר של מידע דיגיטלי ומקוון של אדם אחרי מותו, אולם יש מידה של חוסר תוחלת בניסיון לארכב מידע שהשליטה על התפזרותו ברשת חלקית ומוגבלת יותר מיום ליום. על רקע זה מתבררים תצלומיה של חנה כזיכרון מתוק מן העבר. לא רק זיכרון של אדם ספציפי, אלא גם של צורת תקשורת חברתית, של התייחסות רומנטית לתצלום כתעודה אותנטית, כמו גם של הבעייתיות של תפקודו ככזה.

וכך, למרות הידיעה שאין זה למעשה אלבום הנצחה שגור, ולמרות האנונימיות הכמעט מוחלטת של הדמות המופיעה בו, ולמרות חוסר הליטוש והעדר המיומנות הטכנית, וחרף העובדה שהאופנה המוצגת בו אינה בדיוק המלה האחרונה, אני מוצא בתצלומים ובהחלטה לאגדם בספר משהו מרגש וחכם. "פרויקט חנה" הוא במידה רבה פרויקט נוסטלגי ובה בעת פרויקט שמחצין את הבעייתיות ופוטנציאל הזיוף שבנוסטלגיה. הוא לוחץ על בלוטות הסנטימנטליות, אך מתייחס גם לקלות שבה הן נלחצות, בונה לחנה הילה מחודשת ומנפץ אותה בעת ובעונה אחת. אלבום התצלומים שיצרה ציגלר לחנה הוא גלעד לסביבה והרגלים ואופנה שחלפה, לזוגיות, אינטימיות וזיכרון מסוים, לטכנולוגיה ולתרבות טכנולוגית שהשתנתה כליל, להילה שעטפה את התצלום, ולו לרגע, בזמן שבו צולם, בלי לקחת בחשבון שיום אחד יתגלגל לערימה מאובקת בשוק הפשפשים. מבחינה זו ספר התצלומים אינו רק תיעוד של אשה בשם חנה, אלא גם ניסיון לחשוב מחדש על מקומו של הדימוי המצולם ועל קלות הפקתו וקלות השלכתו בתום השימוש המיועד, רק כדי שיוכל להיברא מחדש בקונטקסט אחר.

חנה

חנה

הטקסט מופיע בספרה של הגר ציגלר ״חנה״
מחר, יום חמישי ה-20.3.14, יערך בגלריה אלפרד אירוע השקה לספר. פרטים בקישור

דבר לא נשתנה – הזמנה להרצאה

דבר לא נשתנה: שדה האמנות בישראל בשנה הראשונה לקיומה – הרצאה של ד״ר אליק מישורי בבית האמנים בירושלים

יום שני, 17.2.14, 19:00

בידי מי הייתה בשנת 1948 הזכות הבלעדית לשיפוט האמנותי? מי יכול היה לשפוט את ערכה של יצירת אמנות, ואילו יצירות זכו להיחשב ל״מובחרות״? התשובות לשאלות מצביעות על תופעה בשדה האמנות הישראלי של התקופה: גיבושו וכינונו של הקַנוֹן הישראלי בתחום האמנות הפלסטית, שרבים מדפוסיו הראשונים נותרו דומים עד עצם היום הזה.

על כך ועוד בהרצאתו של ד״ר אליק מישורי, מחבר הספר "סביב למדורה בסלון: שדה האמנות היהודי בישראל, 1948–1949"

ההרצאה נערכת במסגרת ״שני בבית האמנים – סדרת הרצאות על סוגיות באמנות בת זמננו״, בעריכתי
בית האמנים, שמואל הנגיד 12, ירושלים
הכניסה חופשית

כריכת הספר

כריכת הספר

מיפוי של רעיון

קטלוג התערוכה "רשמים V – הביאנלה החמישית לרישום בירושלים" מופיע בפורמט מקוון בלבד. לא אתר אינטרנט רגיל, אלא קטלוג אינטראקטיבי בעיצוב סטודיו שועל (מושון זר-אביב וגיא שגיא), שלצד מידע מפורט על הנעשה בתערוכה, מהווה גם עבודה בפני עצמה. אחד המאפיינים המייחדים את הקטלוג הוא רישום תנועות העכבר של הגולשים בו. כל תנועה מותחת קו עדין הנטמע בטקסטים ובדימויים המרכזיים, כשבמקביל מרצדות על המסך נקודות אדומות המייצגות גולשים נוספים שפועלים באתר באותו זמן. כך, בדומה לספר משומש שדפיו המרופטים מהווים עדות לקריאות הרבות שעבר, גם האתר הופך "מקושקש" יותר ויותר ככל שמעמיקים לגלוש בו, ומנוקד יותר ויותר ככל שיותר גולשים מבקרים בו. מיפוי כרונוגרפי של התנהגותם ובחירותיהם של משתמשים, הופך בעבודה זו לעדות רשומה.

אהרון עוזרי - בית האמנים, פריז, 2012. צילום: אלה סברדלוב

אהרון עוזרי - Freeze, 2013. צילום: אלה סברדלוב-קרן

הביאנלה החמישית לרישום, שאצרה טל יחס, מגיעה אחרי 4 תערוכות שביקשו למפות בדרכים שונות את עיקר העשייה בתחומי הרישום בישראל. גם התערוכה החמישית עוסקת במיפוי, אולם כפי שניתן להבין כבר מהנעשה בקטלוג, זהו מיפוי המבקש לבחון את בסיסו של  הרעיון הרישומי יותר מאשר את חתך אמני/ות הרישום בארץ. כותרת המשנה של התערוכה היא "מעבר לנייר", והיא מציגה עבודות במגוון טכניקות ומדיות החורגות מן הפרקטיקה הרישומית השגורה והמוכרת. התערוכה "מבקשת להציג עבודות שמתקיימות בהן איכות ונוכחות של רישום", כותבת יחס. היא שואפת "לבחון את ההיפרדות המוחלטת של הקו מהנייר", ומגדירה את הרישום כ"מהות צורנית ורעיונית מרכזית בחזית היצירה המוגמרת". קרא עוד…

חיים על תנאי

התערוכה הקבוצתית "תנאי חיים", שאצרו ורדית גרוס, סיגל ברניר, ויעל מוריה קליין במתחם ארטפורט, מציגה 34 פרויקטים של "אמנות מעורבת חברתית" – פרקטיקה אמנותית ה"מאמצת לחיקה מטרות וטכניקות מתחומים שאינם מקורבים לאמנות ומערבבת בין הקטגוריות השונות – עבודה קהילתית, תכנון עירוני, אג'נדות אזרחיות, שימור מסורות, מהפכות ועוד". אמנות מעורבת חברתית החלה לצמוח בין השאר כתגובה לפטישיזציה והאקסקלוסיביות המזוהות עם אמנות חזותית. לעיתים צורת העשייה הזו קשורה לאובייקט אמנותי כלשהו ולעיתים היא נותרת כפעולה בלבד, ומכל מקום יש לה בד"כ שני מאפיינים מרכזיים: היא נוצרת בשיתוף פעיל של הציבור, ומעוגנת בזמן ובמקום ספציפיים. לכן כשאמנות מעורבת חברתית נודדת לתערוכות, ניתן להציג רק תיעוד ארכיוני שלה.

ספריית לוינסקי (מראה הצבה בתערוכה). צילום: דן חיימוביץ'

ספריית לוינסקי (מראה הצבה בתערוכה). צילום: דן חיימוביץ'

מבחינה זו, על פניו, "תנאי חיים" היא תערוכה מדוייקת המכירה במגבלותיה. התערוכה נאצרה על בסיס התערוכה ‪living as form"‬" שהוצגה ב-2011 בניו-יורק באוצרות נאטו תומפסון, אולם בניגוד לתערוכה הניו-יורקית הגדולה, "תנאי חיים" כוללת רק פרויקטים העומדים בקריטריונים של שיתוף ציבורי. בנוסף היא מעוצבת כמרכז למידה, וכך במקום לנסות ליצור אסתטיזציה מוזיאלית מלאכותית לצרכי תצוגה, בחרו האוצרות להציג את הפרויקטים באמצעות הסברים, תמונות וסרטונים המוצגים על הקירות, בספרים ובמסכי טאבלטים המונחים על שולחנות עבודה. זו תערוכה חינוכית במובן הטוב של המילה. מי שיקדיש לה שעה או שעתיים, יצא עם ידע מקיף למדי על שורת פרויקטים ייחודיים שנוצרו בארץ וברחבי העולם בשנים האחרונות, מעבודתו של ויק מוניז עם ממייני זבל בברזיל, עבור דרך פרויקט "מקהלת התלונות" של טלרבו קליינן ואוליבר קוטצ'ה-קליינן, שמזמין את המשתתפים להפוך את תלונותיהם לשיר מקהלה, קולקטיב "ווכנקלאוזר" האוסטרי שמשתמש במשאבי אמנות על מנת להעניק טיפול רפואי לחסרי בית, וכלה בפרויקטים מקומיים כמו תערוכת המכירה "לחם ושושנים", הביאנלה לאדריכלות בבת-ים ו"אח גדול קטן" שיצר מאיר טאטי בשכונת ג'סי כהן בחולון. המשותף לפרויקטים השונים הוא שימוש בצורות וכלים אסתטיים (שיר, מצלמה, פיסול סביבתי וכיו"ב), במשאבים אמנותיים (תקציבים, מוניטין, נדל"ן), או בעבודות שמלכתחילה נוצרו ע"י אמנים במסגרת אמנותית, תוך הסטתם ממקומם ויעודם המקורי לטובת פעולה חברתית משותפת שעשויה לחתור תחת משמעויותיהם הקודמות. קרא עוד…

סימנים מוסכמים

הכניסה אל תערוכתה של מיכל הלפמן "Change" עוברת מאחור. המבקר חודר מן השוליים ומוצא עצמו בלב ליבה של התערוכה, החולשת על שתי קומות התצוגה במרכז לאמנות עכשווית. הכניסה החשוכה מעבירה אותו דרך קיר מסורג אל מרחב חשוך שפירמידה קטנה מוצבת במרכזו. על הפירמידה מתנוסס השלט המואר "Change", חזיתה האחורית פתוחה ומתגלה כמקום מסתור של מבריח חמוש, והקיר הגדול שמאחוריה מכוסה בתצלום ענק של שיירת הולכי רגל בסיני, הלקוח מספר טיולים ישראלי ישן.

מן הקומה הראשונה אפשר לצפות אל הקומה העליונה, שחזיתה המסורגת פתוחה ומשקיפה מטה. זוהי קומת התרבות. היא מוארת, מבריקה ומכוסה במשטחי שיש וזכוכית. יש בה ילקוט ורוד זרוק על הרצפה, אוסף מרשים של חומרי ניקוי שונים באריזות פלסטיק מנצנצות, ציור ופסקאות משני ספרים: "פירוש החלום" של פרויד ו"צל עולם" של ניר ברעם.

מיכל הלפמן - Change (פרט)

מיכל הלפמן – Change (פרט)

קרא עוד…

מראית אין

תארו לעצמכם שיום אחד הייתה מתפרסמת הודעה המבשרת שבעליה של הוצאת ספרים גדולה החליט לתרום סכום כסף לחוג לספרות באוניברסיטה. במסגרת ה"תרומה", מספרת ההודעה, חלק מהקורסים בתוכנית הלימודים יועברו ע"י עורכים וסופרים המועסקים בהוצאה, ולתלמידי/ות התוכנית "תינתן הזכות" ללמוד את ספרי ההוצאה בעותקים חדשים ממקור ראשון. עם הפרסום היתה מושמעת ביקורת, אולם זו הייתה נהדפת באמצעות שלל הסברים הגיוניים. הרי מצבו הכלכלי של החוג לא טוב, אין תקנים למרצים חדשים, אין תקציבי מחקר, אין מלגות למצטיינים ותלמידים חוששים להירשם. יתרה מכך, חלק מספרי ההוצאה ממילא מופיעים בסילבוסים, ובסה"כ עכשיו אפשר יהיה ללמוד עליהם מטובי המומחים של ההוצאה (שבעצמם התחנכו בחוג "בימיו הטובים"), ובכלל, ההוצאה לא משתלטת על כל תוכנית הלימודים אלא רק על חצי ממנה, וגם זה רק לכמה שנים ואח"כ כבר נראה מה הלאה, וחוץ מזה למה להגיד "משתלטת" כשמדובר בתרומה, וחבל שמתלוננים כל הזמן וכל כך ציניים במקום לומר תודה.

כל הסבר לכשעצמו עשוי להישמע סביר, ובכל זאת, אני מניח שכל העניין נשמע מופרך, ושאפילו בימינו הרעיון שתוכנית אקדמית מקצועית תוכפף למרותו של גוף חיצוני, לא-אקדמי, בעל אינטרס כלכלי וכוח רב, לא יעלה אפילו לדיון ראשוני באוניברסיטה. אולם מה שאינו עולה על הדעת כשזה נוגע לתוכניות לימודים מסורתיות, הופך פרוץ לגמרי כשמדובר בפעילות אמנותית.

לאחר שנים רבות של דשדוש, לאחרונה הורגשה פריחה בגלריה האוניברסיטאית. שתי תערוכות קבוצתיות גדולות שהוצגו במקום בשנה האחרונה, אחת באוצרות גלילי שחר ומנחם גולדנברג והשנייה באוצרות הדס קידר, סימנו כיוון של עשייה מחקרית משותפת, מקורית ומעניינת, החורגת מנוסחת תערוכת הנושא השגורה, מחברת בין מחקר עיוני לעבודה אמנותית ומנסה לפרום את גבולותיהם המוגדרים של שני העולמות. ב-4 השנים הקרובות פעילות כזו לא תוכל להתקיים במתכונתה הרגילה, משום שעיקר שטחה של הגלריה יוקדש לתצוגות מאוסף האמנות הפרטי של איש העסקים יגאל אהובי, באוצרות שרית שפירא. כפי שמתארת גליה יהב בכתבתה, חלל התצוגה הגדול הושכר לאהובי ללא מכרז, במסגרת הסכם שהצדדים מסרבים לחשוף את פרטיו. קרא עוד…

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 130 שכבר עוקבים אחריו