דילוג לתוכן

לקראת הדתה מתקנת

דצמבר 22, 2019

הדברים נאמרו בכנס ״אמנות יהודית עכשווית, עכשיו״ במסגרת הביאנלה לאמנות יהודית, נובמבר 2019. אני מודה למארגני הכנס ד״ר דוד שפרבר וד״ר עידו נוי ולמנהל ויוזם הביאנלה רמי עוזרי על ההזמנה להרצות בכנס.

בשיחות על אמנות דתית בישראל עם אחי החילונים, אני חש לא פעם כיצד פני חברי מתכרכמים בבעתה. בעיני רוחם מופיעים גדודי נפתלי בנטים היורדים בשעטה מהגבעות עם מכחולים בין השיניים, כשלאחר שכבשו מאחזים מרכזיים בתקשורת, בצבא ובמערכת המשפט הם פונים אל היעד הבא – עולם האמנות. זו תגובה מובנת, אולם היא מפתיעה לנוכח האופי השולי, המהורהר והמסוייג שמאפיין את הפעילות שהיא מתייחסת אליה. סטטיסטית, האמניות והאמנים הדתיים הם מיעוט בלב מיעוט הן במגזר הדתי והן במגזר האמנותי. מספר האמנים הדתיים שפעילים בעולם האמנות נמוך, וההכרה בעבודתם כמעט בלתי מורגשת. בין עשרות האמנים והאמניות שמוזכרים בספרם של יואב פלד והורית הרמן-פלד שדיברו לפני על ההדתה בישראל, יש רק אמן אחד בלבד –  הצייר שי אזולאי – שזכה להציג תערוכה במוזיאון מרכזי. מספריהם, כוחם, עמדותיהם ויכולות השפעתם של יתר האמנים הדתיים שוליות ביותר.

אבל אם יש מקום שבו שוליותם של אמנים דתיים גדולה אף יותר משוליותם בעולם האמנות, זהו העולם הדתי. הציונות הדתית אמנם מכתירה את עצמה חדשות לבקרים כאליטה החדשה, אולם במה שנוגע לאמנות חזותית היא סובלת מפיגור עמוק. כששר החינוך לשעבר נפתלי בנט יסד לפני 3 שנים פרס ליוצרים בתחום התרבות היהודית, הוא כלל קטגוריות ליוצרי קולנוע, תיאטרון, מוזיקה, ספרות ושירה. בלי אמנות חזותית. התבטאויות של רבנים ומנהיגים בנושאי אמנות נדירות, וכשהתבטאויות כאלה מופיעות הן נעות לא פעם בין תפיסות רומנטיות שמקורן במאה ה-18, לתפיסות תעמולתיות שהגיעו לשיאן במחצית הראשונה של המאה ה-20. כלומר מנותקות כליל מהתפתחויות האמנות בדורות האחרונים. את מספר המגמות לאמנות בישיבות ותיכונים דתיים לבנים בכל הארץ ניתן לספור על אצבעות כף יד אחת ולהישאר עם עודף. את מספר הסטודנטים הדתיים שמבקשים ללמוד בבתי הספר הגדולים לאמנות בישראל ניתן לספור על אצבעות כף יד אחת ולהישאר עם עודף. בבתי ספר דתיים לבנות המצב טוב יותר, אולם הדבר אינו נובע מהבנה שאמנות חזותית היא תחום ראוי להשקעה גבוהה, אלא מתפיסתה כתחביב נחמד לשעות הפנאי או לכל היותר ככלי עיצובי שנשים, שאינן מצופות להשקיע בלימודי קודש כמו גברים, יכולות לעסוק בו.

דוגמא מצחיקה להתייחסות המאובנת של הציונות הדתית לאמנות היא קמפיין אכלוס של ההתנחלות ״לשם״ שבשומרון, שהושק בועידה של העיתון ״מקור ראשון״ בשנת 2017. לשם היא התנחלות איכות חיים בורגנית שמבקשת למשוך אוכלוסיה משכילה ומבוססת, ולכן הקמפיין שלה הדגיש את זהותם המקצועית של הדיירים כבעלי השכלה אקדמית ומקצועות חופשיים. ״פה יגור הרופא״ ו״פה יגור השופט״, הכריזו השלטים, וכדי לשלב גם קצת קולטורה, השלימו הפרסומאים את התמונה באמצעות שלט שמכריז על מקום מגוריו של אמן. אולם הם לא השתמשו במילה ״אמן״. אמן זה מקצוע חשוד. אמנים יכולים להיות אנרכיסטים, או היפים, או ליברלים, לא עלינו. אם נקבל כאלה לישוב הם עוד יפזרו עצומות למען דו קיום ונגד כלים חד פעמיים וכל מני רעיונות שמאלניים שאחריתם מי ישורנה. אז כדי מצד אחד להציג קולטורה כיאה לישוב אליטיסטי, ומצד שני להימנע מסיכון, הפרסומאים של ״לשם״ שילבו אמן בפאזל החברתי המובחר שיצרו – אבל נתנו לו תפקיד של… שוטר. צייר קלסתרונים, מקצוע מרתק שכבודו במקומו מונח, אבל אמן הוא לא.

קמפיין של ההתנחלות לשם בועידת ״מקור ראשון״, 2017

את הסיבה השלישית שבגללה חזיון האימים של השתלטות דתית על מעוז האמנות החילוני רחוק ממימוש, ניתן לאתר כשמתבוננים בעבודות של אמנים ואמניות מן המגזר, ומגלים שבדומה לאחיהם החילונים, גם לאמנים הדתיים לא כ״כ דחוף להשתמש באמנות כדגל במלחמות השמאל והימין. למעשה כשיש לאמנים הדתיים ביקורת, היא מופנית לא פעם דווקא כלפי קהילותיהם, מוסדותיהם והנהגתם שלהם. דוגמא יפה לכך ניתן לראות בזרם שלם של אמנות פמיניסטית דתית שהתפתח בעשור האחרון, כמו למשל בציוריה של רננה שלמון. היא מציגה ביקורת נוקבת לא על השמאל והחילונים אלא דווקא על המגזר הדתי שבתוכו היא חיה. מגזר שלטענתה מצפה ממנה, כאישה דתיה, להיות אם ורעיה למופת, במקביל למחיקתה העצמית כסובייקט.

רננה שלמון. מימין: אשה עם חזיר, 2013. משמאל: ללא כותרת, 2015

אך כדי שלא אצא מקלל כל ההרצאה את הדתיים והחילונים גם יחד, אעבור עכשיו לברך. אתחיל עם סרט וידיאו של שחף בן שעיה, בוגר המחזור הראשון של ביה״ס הגבוה לאמנות פרדס, שבו אני מלמד. ברקע של הסרט נשמע דיבור ביידיש, אולם גם מי שלא דובר את השפה יבחין במהרה שהיידיש מתפקדת כיידישקייט בלבד, והסיפור האמיתי נמסר בכתוביות בעברית. הוא מספר על בחור ישיבה צעיר, נכדו של אדמו״ר זקן הנקרא אל מיטת ערש הדווי של סבו, שמוריש לו שטריימל אדיר מימדים והולך לעולמו. מאותו רגע נדרש האברך האומלל להסתובב בעולם כשהוא נושא על ראשו מסורת כבדת משקל, פשוטו כמשמעו. בסגנון סלפסטיקי משעשע ונוגע ללב, עוקב הסרט אחר נסיונותיו של הצעיר לשמור על השטריימל וגם לברוח ממנו, להחזיק בו ולהשתחרר ממנו.

שחף בן שעיה, דרוש אדמו״ר (פרט מוידאו), 2015

זה סרט שמגיע מהעולם הדתי. הוא מציג דימויים ומושגים דתיים ומתכתב עם מסורת הסיפור החסידי ועם דמויות מקראיות של מי שביקשו לברוח משליחות. אולם הסיפור ניתן להתקה מהעולם החסידי לעולמות חילוניים שבהם האדמו״ר יוחלף בפרופסור, או בנגר מזדקן שמעוניין שבנו ימשיך את עבודתו, בשעה שלבן יש חלומות אחרים וספק אם הוא בנוי למשימה שמצופה ממנו. זהו גם סרט החניכה של בן שעיה כמי שנכנס אל בית הספר לאמנות מייד עם סיום לימודיו בישיבה, וכמו הסתובב בעולם לא עם שטריימל אחד אלא עם שניים – השטריימל היהודי והשטריימל האמנותי – כשהוא חושש ומשתוקק אל שניהם. הסרט שיצר הוא ניסיון לשזור את שני העולמות הנבדלים הללו בכובע אחד.

שירה ארנברג הופמן, חלל (תיעוד מיצג), 2018

את העבודה הבאה יצרה שירה ארנברג הופמן, בוגרת המחזור השני של פרדס. זה תיעוד של מיצג בשם ״חלל״, שלקראתו הציבה ארנברג הופמן כיור במרכז הגלריה, חיברה אותו לצנרת ובנתה מסביב מחיצות נמוכות שיעצרו את הניקוז. בתחילת המיצג היא התישבה מול הכיור בלבוש דתי מובחן, פתחה את הברז והחלה ללוש גוש חימר גדול תחת זרם המים היורדים מן הכיור אל הרצפה. המיצג מתחבר למסורת של תגובות פמיניסטיות למשתנה המפורסמת של מרסל דושאן, משיב לדיון את העמלנות שדושאן ביטל ומאיין את האובייקט שדושאן דווקא קידש. זו עבודה שכולה חומר ובה עת כולה רוח. האמנית לוקחת גוש חימר, כלומר בוץ, ובעבודה פיזית מפרכת הופכת אותו לשלולית חימר, כלומר בוץ. בסוף התהליך הרגליים מתבוססות בשלולית שלשולית, בעוד הידיים מסיימות את מלאכת טיהור הכיור וסביבתו משאריות אחרונות של חומר.

ארנברג הופמן יצרה מכונת פליטה רוחנית, פיסול חי שמציע מערכת ניקוי והזדככות הנובעת מפעולות עיכול והתרוקנות. זו גם עבודה שמבוססת על בזבוז ויצירת שיירים של חומר, מים ועמל שאינם משרתים דבר. שיירים הם העודף של העולם. הם מה שנותר מחוץ למערכת ההגדרות הרציונלית. כמו האמנות. כמו הדת. שורה מכובדת של הוגים יהודים עסקה בשיירים דרך המושג ״שארית ישראל״, שתואר בעבר כ״הוויה מתרופפת ונושאת איזה אי-סדר״, שיש בה מימד לא-תקני ובלתי ניתן להטמעה. יצירה מכוונת של שיירים היא פעולה של דבקות שיכולה לנבוע רק ממחויבות מוחלטת למופרכות של עצמה. כמו האמונה.

חמוטל בר כהן, מעגל שעונים, 2018

שתי העבודות הבאות נוצרו ע״י חמוטל בר כהן, גם היא בוגרת פרדס. בראשונה מופיע מעגל שעוני שבת המחוברים זה לזה. כל שעון מכוון לפעול במשך זמן קצוב ולהפעיל את השעון הבא, שממשיך לזה שאחריו וכן הלאה עד סגירת המעגל והתחלתו מחדש. זו עבודה שבוחנת כיצד מנהלים חפצים את זמני החול והקודש של האדם. כמו זמן הקודש של השבת, גם מעגל השעונים יוצר בועת זמן הטרוטופי באמצע זמן החול, אולם בניגוד לשבת, שיוצאת לבסוף, בועת הזמן של העבודה נמסרת מיד ליד ונותרת במעגל סגור. בזמן המקודש שבעבודה אין כניסה ויציאה אל החולין, והדבר נובע הן מצורת פעולתה של מערכת מעגלית, והן מן העובדה ששעוני שבת הם אמנם מוצרים זולים ופשוטים, אולם הפלסטיק הקשיח שממנו הם עשויים מרמז שהם יוכלו לחיות לנצח. עם תחזוקה קלה, זמן רב אחרי שכולנו נחזור אל האדמה, שעוני הקודש ימשיכו לתקתק. אפשר לחשוב על מערכת הזמן הסגורה כמטאפורה לזמן היהודי המעגלי שמחוץ לזמן הציוני הליניארי, כזמן המתנה שסיומו הוא במידה רבה רעיון מופשט.

חמוטל בר כהן, טרה (פרט מוידאו), 2017

בעבודה נוספת בנתה בר כהן מעבדת רסטורציה המיועדת לרפאות עדינה ושקדנית של לוחות קרטון משומשים. גם את העבודה הזו מתבקש לנתח במסגרת דיון על חפצים, תעשיה, מיחזור ואקולוגיה, אולם גם במסגרת של דיון כזה קשה להתעלם מהמימד האתי והסמלי שבעבודה. רפאות היא עבודה הוליסטית, וכשמשאביה הגדולים מופנים דווקא כלפי מה שנתפס כחסר תכלית ותוחלת, היא הופכת לעמדה אתית. בבחירה לרפא דווקא קרטונים משומשים מכל הדברים שבעולם, בר כהן מבקשת לעצור, להתבונן, לחשוב ולקחת אחריות. זו עבודה של חמלה ותשומת לב למה שנזרק אל צדי הדרך, שעליה שועטת האנושות בדרכה אל הגאולה המגולמת בחבילה חדשה מנקסט.

דוד (דוכי) כהן, צִיוּן, 2019

בוגר פרדס אחרון שאציג לפני שנעבור לדוגמאות נוספות הוא דוד (דוכי) כהן, שסיים את לימודיו בקיץ האחרון. בעבודה ״צִיוּן״ יצר כהן העתק מדוייק של קבר הרצל, והציב אותו במרכז הגלריה. הקבר נבנה משלד קרטון, אריג קטיפה שחור רקום בזהב וכיסוי ניילון. על הקיר נתלה זר פרחים צבעוני העשוי ממאות פרחי נייר קטנים שמשמשים לאריזות מתנה, והודבקו ידנית זה לצד זה. בצדו האחורי של הקבר נחשפת תוספת שמקדישה אותו לאמן, להצלחה בכל מעשי ידיו, ובקופסא נוספת מחכים עותקי קונטרס להשתטחות, שעוצב בקפידה במיוחד עבור המעמד.

העבודה מעלה את השאלה מה בעצם ביקש האמן להגיד. האם זו עבודה שמאלנית או ימנית? דתית או חילונית? האם הקבר המזויף ופרחי הנייר הזרחניים לא יוצרים זילות של מקום קדוש? לחילופין, האם הפיכת הצִיוּן הציוני לקבר צדיקים אינה כופה רוח דתית על אתר חילוני לזכר חוזה המדינה, שהיה אינטלקטואל אוסטרו-הונגרי שספק אם דמיין את קברו כמרכז השתטחות? האם עלינו ליצור קשר עם הבריונים של תנועת ״אם תרצו״ כדי שיפגינו מחוץ לתערוכה בדרישה לסגור את הגלריה ולפטר את האחראים? לחילופין האם עלינו ליצור קשר עם כתבי עיתון ״הארץ״, שימהרו לפרסם מאמר זועף נגד מגיפת ההדתה, שאינה פוסחת אפילו על קודש הקודשים של החילונים?

דוד (דוכי) כהן, צִיוּן, 2019

לשמחתנו, העבודה הזו מתוחכמת יותר מהפרשנויות הדוגמטיות שהצעתי, ונדמה שיותר מסימון עמדה כזו או אחרת היא מבקשת להרהר בעצם משמעותה של עמדה כזו. זו עבודה שעושה מניפולציה על מקום כדי לתהות על קנקנו של מקום ושל המקום, שבעברית הוא גם כינוי לאתר גיאוגרפי וגם לאלוהים. השימוש בסממני קודש מעורר שאלות ביחס לתהליכי קידוש חילוניים ולקשרים ההדוקים בינם לבין הקידוש הדתי, ביחס בין קדושה מטאפיזית למקום קונקרטי, וכן לשאלת טיבה של קדושה שעזריה ניתנים לשכפול, התקה ואפילו הזמנה באלי אקספרס. וכיוון שכהן הוא, כשמו כן הוא, כהן, כלומר מי שאמונתו אוסרת עליו להגיע לקבר הרצל האמיתי, נוצר פה אתר קבורה אלטרנטיבי ואישי לגמרי, שחותר תחת ההיגיון של עצמו.

שתי הדוגמאות האחרונות שאציג לא מגיעות מפרדס אלא מטרילוגיית תערוכות שהוצגו בשנה שעברה במוזיאון בת ים באוצרות הילה כהן שניידרמן, ועסקו בזיקות בין אמנות עכשווית לדת. התערוכה הראשונה, ״שפע״, הציגה יצירות שמבוססות על שיירים, חומרי גלם ותהליכי בלאי, חיבורי כלאיים וטשטוש גבולות בין טבעי למלאכותי, בניסיון להפיח חיים בחומרים וחפצים בלי לטשטש את המהות ה״זבלית״ שלהם, בחיבור רוטט בין כמיהה רוחנית לבין אלימות גסה.

מראה הצבה בתערוכה. עבודות של משה גרשוני, ליהי תורג׳מן ויעל בורשטיין

התערוכה השנייה, ״עידן חדש״, עסקה ברוחניות, שנתפסת כמודל פתוח וגמיש שהולם יותר אמנות שמבקשת לעסוק בסוגיות שגם הדת מתייחסת אליהן, אך מתקשה להסכין עם המגבלות שמציבות מסגרות דתיות. ב״עידן חדש״ באה המגמה לידי ביטוי בעיסוק בהשפעות קולוריסטיות ופסיכולוגיסטיות, במעמד החומר והגוף בעידן הדיגיטלי, בתעתועי תפיסה ובשאלת האפשרות של קפיצת תודעה.

״המאמינים״, שחתמה את טרילוגיית התערוכות, היא לכאורה התערוכה הדתית המפורשת ביותר בסדרה. אמונה היא מושג יסודי בדתות האברהמיות. אולם היא גם מושג מעורער ביותר בעידן המודרני שסיפק תשובות מדעיות לשאלות דתיות רבות, ועיצב מחדש אמונות שעמדו איתן במשך דורות.

שיראל הורוויץ, Existing hours (פרט), 2019

אף שרוב משתתפי טרילוגיית התערוכות אינם דתיים או בעלי רקע דתי, התערוכות הציגו אותם כמי שהחשד או המבט האירוני על ביטויי קדושה, לא ביטל אצלם לגמרי את אפשרות היתכנותה או את התשוקה אליה. כדי לשמור על סדר הדיון, שתי הדוגמאות שאביא נוצרו על ידי אמניות שכן גדלו בעולם הדתי. שיראל הורוויץ יצרה מיצב מסולמות עץ רעועים, כריות קטיפה אדומה ומבנים פיסוליים יצוריים המורכבים מכפיסי עץ ומשטחי דבק פלסטי צבוע. מקורות ההשראה של המיצב מחברים בין צבעוניות כמו-מהודרת של מושבי בתי כנסת, ריפוד מעור מלאכותי ופיסול ישראלי, אולם המקור המרכזי שלו הוא הפיסול הקונסטרוקטיביסטי הרוסי של ראשית המאה ה-20, על תשוקת הגאולה שלו, שהופך בעבודתה של הורוויץ למודל מקולקל, חשוף ולכאורה מנוטרל. עם זאת זו לא עבודה פארודית. הסולמות שבנתה הורוויץ מהארץ אל השמיים תוכננו כך שיוכלו לשאת את משקלם בלבד. די בלחץ קל כדי שיקרסו, ובכל זאת היא משקיעה זמן ומאמצים רבים כדי שיעמדו שם כמו שהם. החיבורים בין חומריות זולה ומראה רעוע לבין תחושות פליאה והתעקשות על אפשרות ההיקסמות, הופכים בעבודה לביטוי של מסירות ותשוקה, של המרת המודל המודרניסטי האוטופי במערכת סוערת ומתבחבשת, ושל הבנת אי-ההיגיון של הפעולה האמנותית בד בבד עם מחוייבות גורפת כלפיה.

אניעם לאה דרעי, להניע את השחור (פרט ממיצב), 2019

בעבודתה של אניעם לאה דרעי ״להניע את השחור״ ניצבת ״פקפקנית״, דמות הלכתית בדיונית שתפקידה לבדוק את תקינות הסוכה. הפקפקנית, שדמותה המפוסלת מזכירה את דמותו של האמן יוזף בויס העטוף ביריעת לבד, והעץ שתחתיו היא עומדת מזכיר את סמל רשת החינוך התורני ״אל המעיין״, אמורה להכות במקלה בסכך של הסוכה כדי לוודא שהוא אכן ארעי. כך האישור מקבל את כוחו מתוקף הפקפוק, והפקפוק מקבל את כוחו מתוקף האישור. מעשה האמנות החשדני והמעשה המסורתי האמוני נשזרים זה בזה והופכים למטאפורות הדדיות, כאשר עיקרי האמונה מאושררים דווקא באמצעות הטלת הספק.

לסיכום

הדיון באמנות דתית בישראל, בפרט במסגרת הדיונים בהדתה, נעשה לרוב תוך חיבור בין המושגים אמנות דתית ואמנים דתיים, ובין אמנות דתית לאמנות לאומית וימנית. בחברה הישראלית שאלות על דת, לאום, זהות פוליטית ושייכות מגזרית כרוכות לרוב אלו באלו, ולכן דיון סוציולוגי והיסטורי המשלב בין המושגים אינו בלתי-הגיוני. אולם בדיון באמנויות יש להבחין כי לעיתים החיבור הסוציולוגי מוביל לצמצום מרחב האפשרויות של האמנות והתיאולוגיה, הן משום שישנם אמנים חילונים שיוצרים אמנות דתית ברוחה, והן, כפי שביקשתי להראות, משום שיש מקרים בהם הפניה אל התיאולוגיה, גם כשהיא נעשית ע״י יוצרים דתיים לגמרי, אינה ביטוי לתשובה ואישור של מערכת ערכים מקובלת, אלא דווקא אמצעי לבירור והצגת שאלות לגביה.

היצירות שהוצגו פה מתנערות הן מן החלוקה בין דת כגורם מסורתי ושמרני לאמנות כגורם רדיקלי וביקורתי, והן מן הקריאות השגורות של דימויים ״דתיים״ או ״יהודיים״ כביטויים סמליים, סוציולוגיים או נוסטלגיים, וכדימויים מאשררים. כסיכום להרצאה אני מציע לחשוב על אמנות כביטוי רוחני מגוון, שהיחס הממזרי שלו למודלים דתיים מוגדרים וצפויים, הופך אותו לפורע חוק של הסדר הדתי, אך גם למי שמעשיו אינם נובעים מעמדה חיצונית ומרוחקת אלא מבפנים, כשותף וכגורם מערער גם יחד. זו יצירה שהופכת את העולם התיאולוגי למרחב אמנותי רוחש ומבעבע, ואת העולם האמנותי למרחב של הגות תיאולוגית מגוונת וחיה.

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: