דילוג לתוכן

דרושה אוצרות לא-קונבנציונאלית

דצמבר 26, 2017

"'צאנה וראינה' היא התערוכה הרביעית באגף היודאיקה של המשכן לאמנות, עין-חרוד, המשלבת אמניות בתערוכות האמנות היהודית בת-זמננו, כאפליה מתקנת אוצרותית".

כך, בנדיבות של בעל חברת כוח-אדם הרוכש לעובדיו מסחטת מיצים כשי לראש השנה, נפתחת התערוכה הקבוצתית "צאנה וראינה" של קבוצת האמניות הדתיות סטודיו-משלך במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין-חרוד. זו כבר תחנתה השנייה של התערוכה, שהוצגה בשנה שעברה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. את שתי התערוכות אצרו "פרופ' חיים מאור ותלמידות הקורס לאוצרות", כמצוין בטקסט, אך בתערוכה הנוכחית, שלא כמו בקודמת, שולבו עבודותיהן של חברות הקבוצה (וקומץ אמניות דתיות אחרות) באוסף היודאיקה הקבוע שמוצג במקום.

"אפליה מתקנת" הוא מושג שנוי במחלוקת, שבימינו בכלל ראוי לכנותו "תיקון אפליה". ההבדל בין שני המושגים משמעותי מאוד. הראשון מצביע על אי-שוויון חדש ויזום, ואילו השני על ניסיון לתקן אי-שוויון קיים מלכתחילה. השימוש במושג בראש הטקסט הפותח את התערוכה מעלה את השאלה האם מוזיאון, ולא מערכת החינוך, הוא המקום הנכון לביצוע "אפליה אוצרותית מתקנת", ואם כן, האם היא צריכה להיראות ככה.

אם אוצרי התערוכה ומנהלי המוזיאון סבורים שהאמנות שיוצרות חברות קבוצת סטודיו-משלך ראויה לתצוגה מוזיאלית, מדוע נדרשו להקדים לתערוכה "הערת אזהרה" בדבר האפליה המתקנת אוצרותית? לעומת זאת, אם הם לא באמת חושבים שהאמנות הזו מצדיקה תצוגה מוזיאלית, האם לא שקלו אם ראוי בכלל להציגה? האם הרגע הלא-בשל-אמנותית לשיטתם של האוצרים הוא הרגע הנכון לחשיפתה? ואם בכל זאת הוחלט להציג את האמנות גם אם אינה עומדת ברף הציפיות ובקרת האיכות של האוצרים, האם ראוי להציגה תחת הבהרה משפילה שמדובר באפליה מתקנת, ככיתת חינוך מיוחד?

תמר גטר, "הליוטרופיון" (פרט), מתוך התערוכה בעין-חרוד

תמר גטר, "הליוטרופיון" (פרט), מתוך התערוכה בעין-חרוד

השאלות הללו עולות גם בביקור בשתי התערוכות ה"רגילות" שמוצגות במשכן, "הליוטרופיון" של תמר גטר ו"סכר פרפר" של אורי ניר. אלו תערוכות נהדרות הסובלות גם הן מחוסר שיקול דעת אוצרותי. מיצב הציור המרכזי והמשובח של גטר היה מסתדר מצוין גם בלי אולם הרישומים הקטנים שפותח אותו, והתערוכה עוכרת השלווה של ניר, החולשת על לא פחות משישה(!) אולמות, יכלה להיות הדוקה יותר לו היתה מתפרשת על חצי מהמטראז'.

אולם סוגיית העריכה היא משנית לענייננו. חשובה יותר העובדה שבשעה ש"צאנה וראינה" מוצגת כתערוכה שעוסקת בתפקידים משפחתיים ובמסורת, "נותנת ביטוי למציאות דתית" ומביעה חיפוש אחר "משמעות בתפילה וטקסים" ו"רוחניות וקדושה בחיי יום-יום", התערוכות של גטר וניר מוצגות בשפה "מקצועית" או אינפורמטיבית יותר: "פיתוח חדש של הציור הפרגמנטרי" אצל גטר, הצבה דמוית מחרוזת הכוללת פיסול, מיצב ווידיאו אצל ניר.

ההבדל בין תערוכת "המשפחתיות והמסורת" לתערוכת "הציור הפרגמנטרי, המיצב והווידיאו" נעשה מוזר כשנכנסים לתערוכות של גטר וניר ומגלים ששתיהן עוסקות בתפקידים משפחתיים, מסורת, מיתוס, חיפוש משמעות, קדושה ורוחניות וחיי יום-יום לא פחות מן העבודות ה"דתיות" שמוצגות ב"צאנה וראינה". המוזרות מוכפלת כשמתבוננים בעבודות שמוצגות ב"צאנה וראינה" ומבינים שהמאבק והדיאלוג של האמניות שיצרו אותן עם כבלי המסורת, המיתוס והמשפחה אינם טעונים פחות מן המאבק המופיע, לדוגמה, ברישום הגיאומטרי הקדחתני של גטר.

אנדי ארנוביץ, "אחרי 504 שנים", 2011, מתוך התערוכה "צאנה וראינה" בעין-חרוד

אנדי ארנוביץ, "אחרי 504 שנים", 2011, מתוך התערוכה "צאנה וראינה" בעין-חרוד

הטקסט הזה הופיע במקור תחת הכותרת "המלצת השבוע", ולפחות בינתיים הוא מאוד מסויג. אבל האמת היא שאני בהחלט ממליץ להגיע למשכן, משום שהתערוכות שמוצגות בו מצדיקות את הנסיעה; גטר במיטבה, ועבודות הווידיאו של ניר מצויינות. לשניהם משותפת אהבה מקאברית מבעבעת המגיחה אל העולם דווקא ברגעיו השלווים. אצל הראשונה מפירה האלימות את הציור הדומם, ואילו אצל השני היא מפציעה כמו בסרט אימה וטורפת את החיים המשפחתיים מתוכם.

התערוכה של סטודיו-משלך פחות מוצלחת, אולם חלק מן החולשה שלה נובע דווקא מההתכתבות שנכפתה עליה עם אגף היודאיקה הקטן והמיושן. לא זו בלבד שהתצוגה המשולבת בולעת את העבודות, היא מפספסת דווקא את נסיון ההיחלצות של אמניות הקבוצה מגבולות תחום המושב שהקצו להן רבניהן ואוצריהן גם יחד.

מכלול התערוכות המוצג כעת במשכן בעין-חרוד עונה על כל מוסכמות הז'אנר: האמנים ה"מקצועיים" מציגים בקוביות הלבנות, והאמניות הדתיות "מתכתבות" עם חנוכיות. חוץ מהנאה מכל אחת מהתערוכות, במהלך ביקור במקום אפשר לעשות תרגיל מחשבתי של חילופי תפקידים בין הדת לאמנות, ולייחל לאוצרות קצת פחות קונבנציונלית, שתזהה את קווי הדמיון ואת מהלכי שבירת הכלים בשני הצדדים, ותוכל לעבוד איתם. ביום שגטר תציג עם חנוכיות וגביעים וניר יתכתב עם טקסים וגווילים, אולי יתחיל להיות פה מעניין.

תמר גטר, "הליוטרופיון"; אורי ניר, "סכר פרפר"; סטודיו-משלך, "צאנה וראינה". המשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין-חרוד

פורסם ב״ערב רב״

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: