Skip to content

הזר שסירב להיות מלך

מאי 22, 2017

את דברי על אדם ברוך כמבקר אמנות אפתח במשל של הבעש"ט, המופיע בספרו של ברוך "בתום לב" ומובא פה בקיצורים קלים.

"בני מדינה אחת, שחישוקיה כמעט התפרקו, ביקשו להם מלך שימשול כהלכה במדינה ויצילה מעצמה, ולא מצאו ביניהם מי שימלוך עליהם – והנה, זר (תייר) שלפתע הגיע אליהם, מעבר לימים עצומים וליבשות לא ידועות להם, גילה להם שבמדינת-ים רחוקה חי אדם שתכונותיו המעולות יעשו אותו למלכם האידיאלי. שהוא גם תקיף וגם רחום, גם חכם וגם נבון, גם בקי בהוויות מדיניות וגם בכלכלה, גם צנוע בפני הבורא וגם גא מול אומות אחרות, ועוד ועוד. הצטערו בני המדינה שאין ביכולתם לחצות ימים ויבשות ולהגיע לאותו מלך, ולהציע לו את עצמם, וחזרו ושאלו את הזר על אותו מלך: איך היה נוהג המלך המשוער הזה במקרה כזה ואחר, לאיזו מלחמה היה יוצא ומאיזו נמנע, ואילו מסים היה מטיל, וכו' וכו'. והזר ענה להם באריכות על כל שאלה. וחזרו ושאלו את הזר אם אפשר לקצר את הדרך למלך המשוער, ואי-אפשר. חזרו ושאלו את הזר עוד על תכונות המלך המשוער ועל שיטותיו, וענה להם בפירוט רב. וחזרו ושאלו, וענה להם דברים מאירי עיניים. התייעצו ביניהם בני אותה מדינה ומינו את הזר למלך עליהם".

יש דרכים רבות לקרוא את המשל. במסגרת הערב הזה, שמוקדש למפגש בין אדם ברוך לרבי נחמן מברסלב, אני רוצה להציע מטפורה פשוטה, ולחשוב על החוויה שמתוארת בו כחוויה של צופה מול יצירת אמנות משונה. האמנות המודרנית והפוסטמודרנית מספקות הרבה רגעים של צפייה ביצירה תמוהה, סתומה ובלתי נגישה עד כדי כך שהמפגש עימה מותיר את הצופה, מקצוען כחובבן, כש"חישוקיו כמעט מתפרקים" והוא מייחל למלך, או לפחות לשליחו של מלך, שיוביל אותו במבוך, יכניס את התימהון אל עולם השכל, ייתן לצורות מושגים, ימהל את החדש במוכר ואף יספק חוות דעת מנומקת לשאלה אם כל הסיפור שווה את הזמן המושקע בו. מבקר האמנות – תפקיד שנולד במקביל להולדת האוונגרד – מתבקש להיות הדמות המובילה את הצופה מן הלימבו אל הממלכה, וטענתי היא שכמבקר אמנות, לפחות בכתיבתו המסאית והמאוחרת**, אדם ברוך קיבל על עצמו את תפקיד השליח, אך סירב בתוקף להתמנות למלך בעצמו.

כמי שהחל את דרכו בעולם האמנות בתחילת העשור שעבר, ההיכרות שלי עם כתיבתו של אדם ברוך על אמנות לא נערכה בזמן אמת אלא בדיעבד, בשנותיו האחרונות, ובעיקר דרך מאמרים מאוחרים ולא דרך הביקורות העיתונאיות שפירסם בקביעות בשנות ה-80 וה-90. בקריאת מאמריו הרגשתי תמיד שכתיבתו על אמנות מסקרנת אך לא מספקת. מצד אחד יש בה ידע, בהירות, היכרות ואף מידה של מסתורין, ומצד אחר, יש מקום שאליו היא לא נכנסת.

הפרק על רפי לביא בספרו "מה נשמע בבית" משנת 2004 הוא דוגמה לכך. עשרה עמודים הקדיש ברוך ללביא, ובקריאה ראשונה דומה שאין אבן שהוא הותיר על מקומה. הוא פותח בהצהרה על חשיבותו של לביא, מציג אותו כ"קוד במרחב התרבות הישראלי", אך גם כביטוי של "חירות נפשית גדולה", ומתאר בפרטנות את הסביבה הפוליטית, התרבותית והתקשורתית שבתוכה צמח לביא בישראל של שנות ה-60. לאחר מכן הוא מונה את האמנים, האוצרים, המבקרים וקולגות אחרות, רובן מקומיות ומקצתן בינלאומיות, שיצירתו של לביא מתכתבת או מתעמתת איתן. בהמשך הוא מציג את פרשנותה של שרה בריטברג-סמל ליצירתו של לביא כביטוי צברי מבוהק, ומבקר אותה, ולאחר מכן את הפרשנות המנוגדת והמאוחרת של שרית שפירא את לביא כצייר הפועל בזיקה למודרניזם הבינלאומי דווקא, ומבקר גם אותה. בין לבין הוא מזכיר כמה פעמים את קרבתו האישית ואפילו המשפחתית ליצירתו של לביא (הוריו של ברוך החזיקו עבודות של לביא בבית, הוא עצמו ניהל עימו קשר קבוע, וככותב ועורך לקח חלק בהנכחה של יצירתו בשיח התקשורתי והצבעה על חשיבותה). בכל רצף הכתיבה הידענית, האישית והמפורטת הזו דבר אחד אינו עומד לדיון: העבודות עצמן. עשרה עמודים, תלי תלים של מילים וניתוחים שכולם כמו הולכים מסביב ליצירה, אך מוותרים על כניסה בשעריה. ברוך מגדיר את לביא כ"קוד" הכרחי, אך נמנע מלספק לקורא את המפתח לקוד.

ייתכן שהמאמר על לביא הוא דוגמה קיצונית יחסית, אולם גם בקריאת מאמרים אחרים שכתב על אמנות ועל אמנים מתבהר תהליך דומה. המאמרים מציגים את היכרותו האישית והקרובה של ברוך עם האמנות, בקיאותו בתולדותיה ובסביבתה והבנתו העמוקה את המכניזם הפנימי שלה, אך גם את הרגע שבו המבקר עוצר – רגע שמתרחש ממש בשער היצירה, לאחר טיול ארוך והעפלה אליה. לכך התכוונתי כשתיארתי את כתיבתו כלא מספקת. היא מותירה את הקורא כשהוא סקרן, ידען ומתוסכל.

ברוך אינו המבקר היחיד שמוותר על התייחסות ספציפית לעבודות ועל ניתוח מפורט של מרכיביהן השונים. סוציולוגים של האמנות עושים זאת באופן קבוע. אולם בהשוואה לשרה חינסקי למשל, אם ניקח דוגמה מקומית חשובה ועקרונית של כתיבה כזו, מתחדד ההבדל: היצירה ואופני הצגתה עבור חינסקי הם ביטויים של תהליך פוליטי וחברתי שאת היבטיו הגלויים והסמויים היא מעוניינת לבחון. הדיון באובייקט האמנותי מתייתר אצלה משום שהיא אינה מתעניינת ביצירה עצמה, אלא בחשיפת התשתית האידיאולוגית המכוננת וממשמעת אותה. אצל ברוך, לעומת זאת, התשתית הפוליטית היא בגדר מובן מאליו. כשהוא מתאר את מאפייניה בהרחבה, הדבר לא נעשה כדי לחשוף אידיאולוגיה סמויה, אלא כדי לפרוש בפני הקורא את הרקע שממנו צמחה אותה יצירה שהיא-היא הסמויה, והיא אף נותרת סמויה בסוף הקריאה. במובן זה כתיבתו על אמנות יוצרת תורת נסתר שאינה מעוניינת בפענוח מוחלט של הנסתר, אלא דווקא בשימורו ככזה. לא נסתר כסוד שמור ליודעי ח"ן בלבד (אם כי אליטיזם אינו זר לברוך), ולא נסתר כמשהו פשוט שנעטף בשכבות של מלל סבוך ומעורפל (אף שיש בה רבדים שונים, כתיבתו של ברוך דווקא בהירה מאוד). נסתר במובן של חידתי, לא צפוי, נתון לפרשנויות שונות. נסתר כסימן שאלה שהליכה מסביבו יכולה להבהיר את הסיבות להיווצרותה של השאלה, אך לא לספק לה תשובה מוחצת.

ההליכה סביב הנסתר מובילה אותי אל הגיבור השני של הערב הזה: רבי נחמן מברסלב, ובמיוחד אל אחת הדרשות המפורסמות ביותר שחיבר – תורה ס"ד. בדרשה זו מציג רבי נחמן את החלל הפנוי – מושג קבלי שאפשר לתאר כחור שחור וכריק גדול עד כדי כך שאפילו אלוהים אין בו. בהמשך שואל/מסביר רבי נחמן כיצד להשיב לאפיקורס. הוא מחלק את השגותיו של האפיקורס על האמונה לשני חלקים. הראשון מבוסס על "חוכמות חיצוניות", קרי חוכמות שעליהן ניתן להשיב בחוכמות שכנגד. השני עוסק ב"חוכמות שאינן חוכמות", שהינן עמוקות עד כדי כך ש"אין בשכל האנושי לישבן". מקורן של החוכמות הללו בחלל הפנוי, שאפשר לתאר בעקבות רבי נחמן כדימוי של מצב נפשי של תלישות או דיכאון. כדי להגיע אל הספקות והחוכמות שבחלל הפנוי אי-אפשר להשתמש בשכל ישר, שכן החוכמות הללו אינן קשורות למהלך של שכל ישר. כדי להגיע אליהן דרוש "זמר וניגון", משמע – אמנות.

המפגש בין אדם ברוך לרבי נחמן מברסלב העומד בבסיס הדיון שלנו הערב נמצא בדיוק כאן – במקום שבו החוכמה החיצונית נגמרת והניגון מתחיל. כמבקר אמנות פעל אדם ברוך כמי שיודע שאת הניגון הזה אי-אפשר ולא ראוי להסביר. אם אפשר היה להסבירו ולפענחו, לא היה זה ניגון כי אם חוכמות חיצוניות, ואם חוכמות חיצוניות היו מספיקות לאדם כדי להיות בשלום בעולם, לא היה לו כל צורך בניגון.

אולם כפי שמוכיחים מאמריו הרבים של אדם ברוך על אמנות, חוסר האפשרות (והסיבה) להסביר את האמנות אינו גוזר על המבקר שתיקה, אלא מציב לו את גבולות הפעולה. הוא מאשש את חשיבותה ונחיצותה של הכתיבה על אמנות עבור חלקים של המסע אליה, על הקשר האינטימי, הטעון והמיוחד שנוצר בו, אך מותיר ליצירה את מרחב הנשימה העצמאית הנדרש כדי לשמור על חיוניותה. במובן זה בתום הקריאה חוזרת התלישות ומבססת את מקומה כנקודה אילמת בלב הדברים האמורים.

תולדות הכתיבה על אמנות בעברית מציגות כמה מודלים של ביקורת – פורמליסטית ומרקסיסטית, אוונגרדיסטית, דאדאיסטית, אנציקלופדיסטית ועוד. מול המודלים הללו הציב אדם ברוך את ביקורת האמנות, לפחות בכתיבתו המאוחרת עליה, על מודל אקזיסטנציאליסטי. במאמריו לקח את הקורא לטיול באזור הפרדס, הכיר לו את סביבתו וסייע לו "למלא כרסו בש"ס ובפוסקים" עד שהביאו אל שער תורת הסוד – ונעלם. אל הפרדס עצמו, הבהיר ברוך במעשה זה, כל אחד נכנס לבד.

* האזכרה לברוך נערכה בבית הכנסת ״זכרון ברוך״ ביפו ביום חמישי, 18.5.2017. תודה למורן שוב וישראל קבלה שאירגנו את האירוע על ההזמנה להשתתף בו, וכן לפרופ' חביבה פדיה, העיתונאי רינו צרור ואחיו של ברוך, זורח רוזנבלום, שדיברו גם הם.

** בעקבות הדיון העירה מורן שוב כי יש הבדלים בין הכתיבה המסאית והמאוחרת של ברוך על אמנות, שעליה התבססה הרצאתי, לכתיבה העיתונאית המוקדמת והשוטפת שלו, שראויה למאמר נפרד.

פורסם ב״ערב רב״

From → מסביב

One Comment
  1. זכאי permalink

    בוגר מדרשייה היה ולא הניח את תלמודו וכובעו. המושיע האקדמי pisgatac.co.il

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: