Skip to content

האוצר שנשלף מלב הקלחת

ינואר 3, 2017

מינויו של דורון רבינא לתפקיד האוצר הראשי של מוזיאון תל-אביב תופס את המוסד ב(עוד)תקופת משבר. המוזיאון מקרטע, ואם הוא אכן "המוסד המוביל בארץ" כפי שטוענת האוצרת היוצאת (שתישאר בתפקיד המנכ"לית) סוזן לנדאו, זה מפני שרוב הזמן מוזיאון ישראל אינו משתתף בתחרות כלל. אגף האמנות העכשווית במוזיאון תל-אביב לא מתרומם, אגף האמנות הישראלית חי בעיקר בזכות ההנשמה המלאכותית של פרס רפפורט, תערוכות של אוצרים אורחים מעוררות תמיהה בנוגע לבקרה המקצועית של המוסד, וכשביתן הלנה רובינשטיין לא סגור, מוצגות בו הפקות מופרזות ומופרכות בזו אחר זו.

גם הליך הבחירה ברבינא, שנקבעה ללא מכרז אחרי היגררות חלמאית של כמה חודשים, לא הוסיף כבוד למוסד, והעובדה שבסופו של דבר נבחר אדם שכלל לא הופיע ברשימת המועמדים המקורית, שאינו עומד בכמה מתנאי המכרז (שנוסח על-ידי אנשי המוזיאון עצמם), ושמעולם לא כיהן בתפקיד מוזיאלי, מעוררת הרמת גבה.

לראשונה זה עשרות שנים ממונה לתפקיד כה בכיר בעולם האמנות בישראל אדם שהגיע מתוככי הסצנה. בניגוד לקודמיו פרופ' מוטי עומר, שהגיע מהאקדמיה, וסוזן לנדאו, שצמחה במשרדי מוזיאון ישראל, ובניגוד לכמעט כל בעל תפקיד מרכזי אחר באחד המוזיאונים בישראל, רבינא פעל ב-20 השנים האחרונות בלב הקלחת, כשהוא משמש אמן, אוצר, כותב, מרצה ומנהל בית-ספר לאמנות. כפועל יוצא מכך הוא מביא לתפקיד בקיאות רבה בנעשה בשדה, אך גם שק של קשרים ויריבויות שעלולים לצבוע כל אחת מהחלטותיו המקצועיות העתידיות.

רבינא פרש מתפקיד ראש המדרשה לאמנות אחרי קדנציה אחת שספגה ביקורות שונות, ובמהלכה חלה ירידה במעמדו של המוסד. לזכותו ייאמר שחלק מהבעיה נובע ממשבר כללי בלימודי מדעי הרוח וההשכלה הגבוהה בישראל, וחלקו מהעובדה שהמדרשה, שפועלת במסגרת מסורבלת של קמפוס בית-ברל ונתונה לאילוצים מערכתיים רבים, היא מוסד קשה מאוד לניהול. אולם תמרון בין אילוצים, קושי לבצע שינויים מערכתיים וצורך לגבש פתרונות יצירתיים למגבלות הם חלק בלתי נפרד מעבודת הניהול, ותלאות ביורוקרטיות ותקציביות, עבודה מול פקידות נוקשה והכרח להתאים את הפעילות לצורכי הזמן יצפו לו גם במוזיאון תל-אביב.

בשנים האחרונות מיעט רבינא להציג ולאצור, אך בעבר הוכיח שביכולתו להרים תערוכות מרשימות בקנה-מידה מוזיאלי ולהציע מבט מקורי ואינטלקטואלי על העשייה האמנותית. דוגמה לכך היא התערוכה "ובסוף נמות – אמנות צעירה בשנות ה-90 בישראל", שהוצגה במוזיאון הרצליה ב-2008 במסגרת פרויקט תערוכות העשור. קטלוג התערוכה הציג פרספקטיבה רב-קולית להבנה של עשור אמנותי מנופץ ומרתק, שבו נדמה שכל אמן ואמנית פעלו בזרם אסתטי נפרד. עם זאת, השילוב בין אנינות גבוהת מצח לחפצון-מודע-לעצמו, ובין היכרות עם תיאוריות ביקורתיות לבוז מופגן ופריבילגי לתביעות המגולמות בהן, יצר גם מופעים יהירים שגובלים בגזענות, כפי שהיה ניתן לראות למשל במספרה לפליטים ומהגרי עבודה ובסרט הווידיאו "הביאו לי גבר שחור", שהוצגו במסגרת אירועי Art TLV באותה שנה.

ואחרי כל ההסתייגויות, מדובר במינוי מסקרן שעשוי להזרים דם ללחיי המוזיאון המדשדש. לרבינא היכרות נרחבת עם אמנות ישראלית ובינלאומית עכשווית, השכלה מעודכנת, עין רגישה וכשרון כתיבה, ואלה עשויים להתברר כחשובים יותר מהתעקשות על אישורי לימודים פורמליים לצורך עמידה בתנאי מכרז. מעתה הוא ייבחן לא רק על סמך תערוכות שיאצור, אלא גם על מכלול פעילותו של המוזיאון. האתגר שעומד בפניו הוא שימור מבטו הרענן והנקודתי של האוצר האורח, בד בבד עם גיבוש סדר-יום אמנותי מקיף ומתמשך הנדרש מנושא התפקיד הבכיר. מבחינה זו, העובדה שמדובר באמן ולא באוצר ותיק מעוררת ציפיות וחששות גם יחד.

פורסם ב״ערב רב״

From → מסביב

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: