Skip to content

צימאון אל מה ש"מעבר לכל הגבולים"

דצמבר 4, 2016

רועי חפץ עבר מישראל לברלין כאמן צעיר המחפש את דרכו, וחזר כעבור חמש שנים כאמנית בשלה. המעבר – המגדרי, אך באופן מרומז גם הגיאוגרפי – עומד במרכז תערוכתה "ויקטוריה", שאצרה תמנע זליגמן. התערוכה מוצגת בימים אלה בבית טיכו בירושלים במסגרת הביאנלה השישית לרישום, וכוללת סדרה של 12 רישומים גדולי מימדים העוטפים את חלל התצוגה הקטן מכל עבר.

חפץ רושמת טרנסג'נדריות מזדקנות. הדיוקנאות מבוססים חלקית על דמויות שפגשה בברלין ועל דמותה שלה, הנתונה בתהליכי שינוי. הדמויות עומדות או שוכבות בתנוחות מתוחות כשל רקדנית ומישירות מבט אל הצופה. לעתים גופן מתקפל, מוכפל או מסתחרר, תסרוקותיהן מנופחות ועשויות לעילא, ובכמה מהרישומים הן נראות כג'יני שיצא מבקבוק.

"ויקטוריה" היא תערוכת מעבר. עניינה אינו קטגוריית הזהות הספציפית, אלא דווקא פריעת הסדר המקטלג והמקבע. היא נעה הלוך ושוב בין מה שמזוהה כגברי וכנשי, יפה ומכוער, טמא ומטוהר, בלי לעצור או להתחייב לזהות זו או אחרת. הרישום המפורט אינו חס על הגוף. הוא מדגיש כל שומה, קמט ושערה שאינה במקומה. כך הטרנסג'נדריות המצוירות נעות לא רק בין מגדרים, אלא גם בין דימוי גוף של דיווה שמטופחת עד כדי שלמות ואינה מזדקנת לעולם לבין הגוף הממשי, הכמוש והלאה, שאינו יכול לגבור על הזמן. התוצאה היא תערוכה על חוסר או געגוע – כמיהה לאחרות והכרה באי-אפשרות לממשה באופן מוחלט, ומכאן גם פעולה במסגרת שהיא-היא האחרות המוחלטת והקבועה.

רועי חפץ - מראה הצבת התערוכה ״וידויים״ במבנה ששימש בעבר ככנסיה בברלין, 2014. צילום: יואכים

רועי חפץ – מראה הצבת התערוכה ״וידויים״ במבנה ששימש בעבר ככנסיה בברלין, 2014. צילום: יואכים שולץ

כל זה היה יכול להסתכם בהצהרה ביקורתית והצעה מגדרית, אבל זה לא תמיד מספיק כדי להיות יצירת אמנות משכנעת. מה שהופך את התערוכה למוצלחת הוא ביטוים הדחוס של הדברים, הניכר בחומרי הגלם, בפעולות הרישום ובהצבת העבודות; גליונות הנייר תלויים חשופים כששוליהם מתגלגלים על הרצפה לרגלי הצופה. סיוט הלילה של רסטורטורים ושומרי מוזיאונים מתגשם בדימויי נשים שפורצים בתנופה לגובה של 2–3 מטרים, אך נחבטים בקרקע המציאות המשתפלת ומתפלשת באבק, פשוטו כמשמעו. אפשר היה כמובן להגן על העבודות באמצעות מסגור מאחורי זכוכית, אבל אז היו מתקבלות עבודות אחרות, בלי תחושת הפגיעות השברירית שהכרחית להן כל-כך. כשהן תלויות כך, העור והעצבים שלהן חשופים בהצבה מחייבת-קרבה, שמשלבת בין חמלה לחוסר רחמים.

אותו שילוב בא לידי ביטוי גם בקווקווי הגרפיט האינטנסיביים והמפורטים עד רמת השערה, ובכתמי לכה ואבקות פיגמנטים שמכסים את הדימויים, מכרכמים את פני השטח ומחבלים בנייר. ציפורני רגליים ארוכות יתר על המידה, שערות אסורות המבצבצות ממפרק הבוהן, צלליות עיניים מוגזמות, סנטרים ואפים בולבוסיים, קפלי קמטים שהופכים את הפנים לשקי עור, עיניים גדולות ובהירות המישירות מבט אל הצופה, כתמים נוזליים צהבהבים-שקופים ומעילי פרווה המצוירים באבקות חלודה, שעוטפים את הנשים ובה בעת נוגסים בגופן.

רועי חפץ, "Das Kannst du knicken". צילום: יואכים שולץ

רועי חפץ, "Das Kannst du knicken". צילום: יואכים שולץ

חפץ מציינת השפעה של רשמים גרמניים ידועים, ובראשם האקספרסיוניסטים הגרוטסקים אוטו דיקס וגיאורג גרוס. אולם אצל דיקס וגרוס לגרוטסקיות יש סביבה – העיר, המועדון, הצבא, המשפחה וכדומה. הדרמה בעבודותיהם נוצרת גם באמצעות הקשרים וניגודים – הילד השדוף מול התעשיין השמן עם הסיגר, החיילים ומסכות הגז בשדה הקרב. ברישומים של חפץ אין סביבה. הדמויות עומדות לבדן, והדרמה נרשמת אך ורק בגופן ובתווי פניהן. על אף השוליים הלבנים הרחבים של הניירות, החלל קצר נשימה והתחושה היא שהאוויר עומד להיגמר.

לבידוד המוזכר יש חשיבות מיוחדת: אף שבמרכז התערוכה עומדות טרנסג'נדריות, ועל אף שידוע שהיצירה מלווה את חפץ עצמה בתהליך הפיכתה לאשה, זו אינה תערוכה על מגדר וחברה, פוליטיקת זהויות, שחרור ומיניות. גם אם היבטים כאלה מופיעים בעבודות, המוקד שלהן אקזיסטנציאליסטי ופנימי. יש בהן משהו מן ה"צימאון אשר ירגיש כל איש בעל נפש", כפי שניסח זאת רבי הלל צייטלין בחיבור "על גבול שני עולמות". לא צימאון "אל מה שיש לו תְּחִלָּה וְתִכְלָה, משהו מוקף ומגודר בטבעו", כי אם אל מה ש"נמצא מעבר לכל הגבולים".

ובעצם זו תערוכה על חרדה – חרדת הגיל, האובדן, המעבר אל הלא-נודע, ההכרח לנוע ואי-האפשרות לחזור, הדימוי הגדול מהחיים מול הגוף המזדקן לאטו, החשש להיות כ"בני-האדם הישנים את ימיהם", כדברי רבי נחמן מברסלב* – מול חרדת הקפיצה אל מעמקי הגילוי העצמי ולימבו של חיפוש משמעות המחויב להמשיך לחפש גם אם ייתכן שלעולם לא יבוא על סיפוקו. שכבות של לכה, אבקות ופיגמנטים, קווים על גבי קווים של רישום אינטנסיבי על סף תעוקה, פערו בגלריה פצע של כאב, אובססיה ותשוקה.

רועי חפץ, "ויקטוריה"
אוצרת: תמנע זליגמן

בית טיכו, ירושלים, במסגרת הביאנלה השישית לרישום

* "ליקוטי מוהר"ן", ס׳

פורסם ב״ערב רב״

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: