Skip to content

מבקרת חסרת מנוח

אוקטובר 26, 2016

למבקרת האמנות גליה יהב, שהלכה לעולמה בערב החג, היתה חיבה מיוחדת לאמנים שהפסיקו לעבוד, פתחו בשביתת אמנות, סגרו את הסטודיו או חיסלו את מלאי עבודותיהם. בשיחות ובכתיבה הזכירה לא פעם אמנים כמו סטיוארט הום, גוסטב מצגר, לורי פרסונס ובוריס לוריא – כולם אמני התנגדות שהסירוב עבורם היה לא רק מצע לעבודת אמנות חדשה, אלא גם אסטרטגיה אמנותית בפני עצמה. אמנים שהכירו את הפוטנציאל המזכך, המנחם, המסדיר והמהלל של יצירת האמנות, וסירבו גם לו.

גם יהב הפסיקה ליצור אמנות. זה קרה מתישהו באמצע העשור הקודם, בתקופה שמונתה למבקרת האמנות ועורכת מדור האמנות של השבועון "טיים אאוט", שבו כתבה עד שעברה לעיתון "הארץ" ב-2011. קודם לכן כתבה במגזין "סטודיו", במוסף שישי של "מעריב", בעיתון הקהילה הלהט"בית "בגאווה", בקטלוגים ובתערוכות. את שנותיה הראשונות כמבקרת עשתה במקביל לעבודה כאוצרת בגלריה העירונית קו 16 ובגלריות וחללי תצוגה שונים אחרים, ובשנים האחרונות עסקה כמעט אך ורק בכתיבה.

את החלטתה של יהב להפסיק לעשות אמנות אפשר להסביר במידת הפניות של אדם אחד, בצורך להקדיש כוחות לתחום מסוים, ברתיעה מן הבעיות האתיות הנובעות מריבוי כובעים וכו', אך גם באי-נחת הולכת וגוברת מתהליכים שעבר עולם האמנות המקומי בשנים הללו. בתקופה שהאמנות הישראלית זכתה לתנופת פיתוח, התמקצעות והכרה, וכשפרקטיקות, תחומי עניין ועמדות שהיו חביבות על יהב עברו מן השוליים אל מרכז הדיון האמנותי, היא בחרה באתיקה של חידלון. "יש היטפלות ממסדית לנסיונות עצמאיים, שתמורת כמה גרושים מסרסת אותם באי-ההבנה של הפוטנציאל החד הגלום בהם והופכת אותם מאמצעי להתנגדות למין פרויקטים קהילתיים מסבירי פנים, לא מתוסכלים, מסורסי דילמות, נטולי אבסורד וחשד, ההופכים לבינוניים עוד בטרם הספיקו לצבור תאוצה", אמרה בראיון שנערך בשנת 2011, לרגל פתיחת התערוכה הקבוצתית "גאולה מן הביבים" שאצרה במרכז השפד"ן בראשון-לציון.

יהב החלה לכתוב באמצע שנות ה-90, זמן קצר אחרי ששרה חינסקי ואריאלה אזולאי, חלוצות התיאורטיזציה הביקורתית של האמנות הישראלית, החלו לפרסם את מאמריהן וספריהן בנושא. היא השתמשה בארגז הכלים הביקורתי שלהן תוך שהיא מתיקה אותו מן האקדמיה אל שפת העיתונות, ומפנה את חציה גם לנקודות שקודמותיה, שכינתה "האמהות הרוחניות שלי", לא ראו.

עם זאת – ובניגוד לדימוי שנוצר לה – יהב ביקשה להימנע מהתבוננות דוגמטית ושימוש אוטומטי בכלים ביקורתיים מוכרים. היא היתה מבקרת חריפה של ההון, אך ידעה לזהות גם את תרומתו לאמנות ולדיון בה, סלדה ממנגנונים ציבוריים מסואבים, מרדימים ומצנזרים, אך התעקשה על חשיבות פעולתם. כמי שמודעת היטב לסכנותיהם של מיתוסים, פרסונות אמנותיות סמכותיות וקידוש-יתר, היא נזהרה מרומנטיזציה של האמנות, ובה בעת התייחסה אליה בתשוקה גדושת התעלויות, אכזבות והתרסקויות, כרומנטיקנית חסרת תקנה.

יהב היתה מבקרת חסרת מנוח, ואותן דריכות, התנגדות וחיבה לבלתי צפוי שחיפשה באמנות היא ביקשה ליישם גם בכתיבה. בראיון קצר לסרט של אסף מגל ושרון פדידה סיפרה על נסיונות להגיב בניגוד למה שמצופה ממנה. אפשר לראות זאת כזריקת מרץ משועשעת לשגרה קצת משועממת של כתיבה על תערוכות בינוניות ברובן, אך גם לניסיון להגדיר את מושגי הטעם, השיפוט והניתוח בכל פעם מחדש, ובהתאם להקשרים ולצרכים המשתנים. כך יכלה יהב להתפעל לפתע מתערוכה פורמליסטית להפליא – זרם שלא היה אהוד עליה – ולחלופין לכתוש עד דק יצירה שמזוהה כפוליטית וביקורתית ומביעה, על פניו, את כל העמדות הנכונות שאמורות לקלוע לטעמה של המבקרת. מאמרה האחרון, שפורסם ב"ערב רב" שבועיים לפני מותה ופורש ניתוח מקיף ומרתק של יצירתו של אדגר דגה "תפנים (האונס)" משנת 1868, עוסק בשני תחומים שיהב כלל לא היתה מזוהה עימם – ציור ותולדות האמנות.

עולם האמנות בישראל לא הצמיח מבקרים משמעותיים רבים. היו שפרצו במקוריות ונעלמו כעבור כמה שנים בצוותי ההוראה בבתי-הספר לאמנות, במחלקות האוצרות במוזיאונים או בעיסוקים שונים. אחרים כתבו לאורך זמן, אך לא הצליחו להטביע חותם על שיח האמנות המקומי. יהב בלטה גם בין מעט השמות הגדולים של תולדות ביקורת האמנות העברית, כשהיא משלבת בין יכולות ניתוח וביקורתיות חריפה, השכלה ורוחב יריעה, כתיבה מושחזת ועמדה תובענית. כמבקרת היחידה בעיתון היחיד שמעסיק מבקרת במשרה מלאה, היא מצאה את עצמה בעמדה סמכותית שלא ביקשה, ושמאוד הפריעה לה הן באופן אישי והן ברמה העקרונית. היא היתה מלאת כעס על עולם האמנות המקומי, שהתכחש לחובתו לקיים דיון ער וביקורתי בתוצריו ובמאפייניו, עודדה קולות חדשים ושמחה על הופעתם של כותבים וכותבות על אמנות גם כשאלה הביעו עמדות מנוגדות בתכלית לעמדותיה (ושעימן ששה להתעמת, כמובן).

יהב ואני היינו חברים מקצועיים. השתתפנו יחד בלא מעט כנסים ופאנלים על כתיבה על אמנות ועל אמנות בכלל. כשעברה לכתוב ב"הארץ" היא סללה את דרכי ל"טיים אאוט", ובהמשך שיתפנו פעולה בעבודה ב"ערב רב". כתב-העת סיפק לה במה שבה יכלה לעסוק בנושאים אזוטריים ולא חדשותיים, בכתיבה מסאית בהיקפים גדולים מכפי שיכלה לפרסם בעיתון, בדיון פנימי בנושאים הנוגעים לקהילת האמנות, ובתרגום לעברית של מאמרים מכתבי-עת ועיתונים בינלאומיים. במשך זמן רב ניסינו לייסד יחד פרס לכתיבה מסאית וביקורתית על אמנות שיעודד קולות חדשים, אך העניין הוקפא לבסוף בגלל קשיים בגיוס כספים למטרה.

מבחינת אופי וסגנון חיים קשה לחשוב על ניגודים חדים יותר משנינו, אולם בכל מה שנוגע לאמנות ולכתיבה עליה חלקנו עמדות, ציפיות ותסכולים דומים. השיחות וההתכתבויות איתה יחסרו לי מאוד, ועוד יותר מכך יחסרו לי מאמריה. היה זה תענוג גדול לקרוא וללמוד מהם, ואתגר אינטלקטואלי רציני לא להסכים איתם.

מותה הכמעט פתאומי הותיר חלל ריק. בלי פרידה מסודרת, בלי מחליף או מחליפה ובלי כינוס הולם של 22 שנות עבודתה. "ההסתלקות מעולם האמנות הינה פעולה אמנותית טוטאלית, שחותרת תחת מושג ההצלחה העכשווי ושוללת אותו", כתבה יהב בהקדמה למאמרו של בוב ניקאס על לורי פרסונס, שתירגמה יחד עם יוענה גונן. "במלותיו של התיאורטיקן והקולנוען גי דבור, שחיפש אחר פרקטיקה של התנגדות להשתלטות הקפיטליסטית על אמצעי הייצוג, 'אמנות כזו משתייכת בהכרח לאוונגרד, ועם זאת היא איננה. האוונגרד שלה הוא עצם היעלמותה'".

יהי זכרה ברוך

המאמר פורסם במקור ב״ערב רב״

From → מסביב

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: