Skip to content

אם כך ואם כך, הכתם נשאר על הקיר

יולי 25, 2016

דברים שנאמרו בכנס בעקבות שערוריית צנזור עבודתו של תלמיד שנקר שבחר לצייר את השרה איילת שקד בעירום

אני רוצה לפתוח את דברי דווקא בהסתייגויות. בדיונים שהתקיימו בימים האחרונים בסוגיית הצנזורה שהפעילה נשיאת מכללת שנקר יולי תמיר על יצירה בתערוכת הסיום של בוגרי בית-הספר לאמנות בינתחומית במכללה (שגם אני מלמד בה), נטען שהדימוי בציורו המדובר של ים עמרני אינו דימוי סקסיסטי. אני לא מסכים עם הטענה. זה בהחלט דימוי סקסיסטי. הוא לוקח אשה, פוליטיקאית, נבחרת ציבור, מצייר אותה בעירום בלי רשותה, ומתייחס אליה כאל אובייקט מיני בלבד. זו משמעות ההחפצה, ואני לא רואה טעם להתעלם מכך או להיתלות, כפי שעשו רבים, בעובדה שעירום נשי הוא נושא שגור בתולדות האמנות.

אז כן, זה דימוי סקסיסטי. אני לא מוצא צידוק אמנותי לסקסיזם הזה, אבל חושב שצריך לקחת בפרופורציות את מידת הפגיעה שבו. אפשר לחשוב על אינספור דוגמאות ישנות וחדשות בוטות בהרבה. האמן האמריקאי פול מקארתי הציג בעשור שעבר סדרת פסלים ריאליסטיים של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש בועל חזירים, ורק לאחרונה ניתן היה לצפות בדונלד טראמפ עירום בציורה של ילמה גור. יחסית לעבודות הללו, שקד של ים עמרני נראית כוונוס מרמת-גן. אבל גם אם הציור לא היה מעודן, פוליטיקאים ואנשי שררה צריכים להיות מסוגלים לספוג יותר מן האדם הממוצע, והציבור, ובכללו ציבור האמנים, צריך להיות חופשי להביע את דעתו עליהם בלי לחשוש בלי הרף מתביעת השתקה.

שנית, בימים האחרונים נטען שהצנזורה של הציור היתה טעות משום שבאמנות אין גבולות. גם עם זה אני לא מסכים. בכל חברה יש גבולות, וגם אם בעיני הציור המדובר לא חצה אותם, אני יכול לחשוב על דימויים או פעולות אמנותיות אחרות שאיתם כבר יהיה לי הרבה יותר קשה. אם במקום דיוקן עירום של שרת המשפטים היינו רואים אותה נאנסת, זה כבר היה פחות נוח, ואם העבודה היתה משווה בין הומוסקסואלים לבהמות זה היה פחות נוח, ואם היו שוחטים בה חתולים בשם האמנות, זה היה עוד פחות ופחות נוח. חופש הביטוי והחופש האמנותי נתונים תמיד תחת סייגים, ובמקום להתכחש להם מוטב לנהל עליהם דיון ביקורתי, תוך הבנה שגבולות משתנים בהתאם לזמנים, למקומות ולתפיסות תרבותיות שונות.

אחרי שהצגתי את הסתייגויותי, אני רוצה לומר שההחלטה לצנזר את הציור המדובר היא החלטה שגויה ונמהרת. אני מתנגד לה מכמה סיבות, ומצטער שגם לאחר שהושגה הסכמה באשר להמשך הפעילות בבית-הספר, כיסוי פניה המצוירים של שקד נותר בעינו. ראשית, ההחלטה שגויה בשל האופן שבו נעשתה – כהנחתה מינהלית בניגוד לעמדת הסטודנט והצוות המקצועי של המחלקה. זו צורת עבודה שאינה מכבדת לא את החופש האקדמי, לא את החופש האמנותי ולא את הדיון הדמוקרטי. גם אם יש חשש לפגיעה משפטית – וכאמור, אני חושב שבמקרה הזה מדובר בתחום אפור מאוד – הפעלת הצנזורה, כפי שנעשתה, פוגעת במוסד, באופי הלימודים ובסטודנט עצמו, לא פחות מהנזק הכספי שעשוי היה להיגרם במקרה היפותטי של תביעה.

שנית, הצנזורה של הציור שגויה משום שהיא הופכת את בית-הספר לאמנות ממקום שקשוב לעולם למקום שמנותק ממנו. אנחנו חיים בחברה שמקיימת שיח אלים, בוטה ופוגעני, ומופרך לחשוב שאמנים שחיים במציאות כזו יפעלו באופן שונה בתכלית. כל כתבה על איילת שקד וכמעט כל אשת ציבור אחרת גוררת שובל טוקבקים שוביניסטי ואלים. כל מערכון ב"ארץ נהדרת" וכל קריקטורה יומית משתמשים בסטריאוטיפים פוגעניים פי כמה מציורו של ים עמרני. יתרה מכך, יולי תמיר הדגישה שוב ושוב שהצנזורה אינה קשורה לעמדותיה הפוליטיות של שקד, שאיתן היא אינה מסכימה, אולם אני חושב שכן ראוי לקחת בחשבון את עמדותיה הפוליטיות של שקד ואת שיטות עבודתה, משום ששקד עצמה לא היססה להפיץ בעבר תמונות של נפגעי טרור, שבוודאי לא נתנו לה את רשותם להפיץ את תצלומיהם כשהם מתבוססים בדמם. במצב שבו כל סטיריקן וכל טוקבקיסט מרשים לעצמם לגדף על ימין ועל שמאל, וכששרת המשפטים עצמה לוקחת חלק מרכזי בהתססת השיח הציבורי, לא ברור לי מדוע סטודנטים לאמנות מצופים להיות יותר קדושים מהאפיפיור.

ילמה גור, דונלד טראמפ עירום, 2016

ילמה גור, דונלד טראמפ עירום, 2016

נטען פה שוב ושוב שאין בשנקר שום בעיה עם עבודות פוליטיות וביקורתיות. זה חשוב, אבל זה לא העניין במקרה זה, משום שעבודתו של עמרני אינה ביקורתית והיא לא צונזרה בגלל ביקורתיות, אלא בגלל חשש מתביעה. קראתי את חוות הדעת המשפטית שניתנה לנשיאת המכללה בעניין הציור, ושמעתי את דברי עו"ד גלעד שר בתחילת הכנס. אני מבין את החששות, וברור לי שאי-אפשר לקיים מוסד בלי יועצים משפטיים, אנשי כספים והנהלה שתיקח אחריות על הנעשה, אולם אי-אפשר גם לקיים בית-ספר לאמנות בלי להבין ששאילת שאלות, לקיחת סיכונים, הפרזה, החצנה ומתיחת גבולות הם ערכים העומדים בלב העיסוק האמנותי.

אמנות, ואין זה משנה אם היא ביקורתית או פורמליסטית, עוסקת בכיבוש, בתקשורת המונים, בחיי הנפש או ביופי טהור, מבקשת להציע מבט על העולם. ככזו היא כמעט תמיד קצת אידיאליסטית, משום שהיא מעוניינת בהרחבת פרספקטיבות ובנקודות מבט שונות. בין אם היא קטנה ובין אם היא גדולה, פרובוקטיבית או נחבאת אל הכלים, עילגת או מנוסחת לעילא – אמנות מבקשת להציע חזון, ומי שינסה לנסח חזון כשיועץ משפטי ומנהל כספים בוחנים בשבע עיניים ומסייגים כל פסיק שהוא כותב, יישאר עם חזון שנראה בדיוק כמו המציאות הקיימת.

כאן אני מגיע לוועדת האתיקה ולקרן להגנה משפטית שעל הקמתן התבשרנו הבוקר. כפי שהסברתי בתחילת דברי, אני תומך בדיון אתי ובביקורת עצמית, אך תפקידה של הוועדה ייבחן בפעולותיה ולא בדיונים תיאורטיים. אם תתפקד כמנגנון שמסדיר את ההפרדה בין שיקול הדעת המקצועי של צוות המחלקה והסטודנטים לבין ההנהלה ותמנע הישנות של מקרי צנזורה שכאלה, אפשר יהיה לצאת נשכרים מהקמתה. אם, להבדיל, יתברר שמטרת הוועדה מסתכמת בהגנה על בית-הספר מפני תביעות משפטיות, תוך עיגון נהלים מצננים בכתב או בעל-פה, יאבד בית-הספר לאמנות, מקום שאמור לספק לתלמידיו ולצוות ההוראה שלו מרחב גמישות, שלעתים הוא גם מרחב טעות, את יכולתו לתפקד.

הילרי קלינטון בציור של שרה סול

הילרי קלינטון בציור של שרה סול

From → מסביב

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: