Skip to content

משוגעים, עלו על הגג

יוני 8, 2016

"המרפסת – גג לעירוניות חדשה" הוא הפרויקט החדש של קבוצת מוסללה, הפועלת בירושלים מ-2009. את הסמטאות הציוריות של שכונת מוסררה, שם פעלה הקבוצה עד לפני כשנה וחצי, החליף בניין מגושם, ובמקום מיתולוגיה שכונתית מתמודדים אנשי הקבוצה עם אפרוריותו המשרדית של המקום, שהפך לסמל לכישלון מסחרי מיום שנפתח לפני כמעט 40 שנה. שיחה עם מתן ישראלי, ממייסדי הקבוצה ואחד הפעילים המרכזיים בה עד היום

לקבוצת האמנות מוסללה יש הסכם שיתוף פעולה עם מוזיאון ישראל, שבמסגרתו עם כל פירוק של תערוכה במוזיאון, אנשי הקבוצה מגיעים כדי לנבור בין שאריות הבנייה ולקחת חומרים שאין בהם שימוש. אלה מועברים למרכז העבודה החדש של הקבוצה ומשמשים חומרי גלם שמהם נבנים מתקני עבודה, גינון, דבוראות, משרד, מרכז לאמנות אדמה ועוד. כך הופכים המבנים החדשים לתערוכה לא-מוצהרת של שאריות אמצעי תצוגה, עיצוב, קטלוג וחציצה. עם הזמן, ביקור במקום יהיה גם הזדמנות למשחק טריוויה לחובבי זוטות מוזיאליות. הנה הקיר המעוצב מתערוכה איקס שעכשיו הוא חלק ממטבח, וזו המחיצה שהפרידה בין אמן א' לאמן ב' בתערוכה וואי, ועל הרשת שהפכה למתקן הנבטה תלתה האוצרת את הציור המפורסם ההוא.

את המתקנים בונים חברי הקבוצה ושותפים אחרים על הגג של מרכז כלל, בניין מסחרי גדול שנבנה במתחם כי"ח על חורבות בית-הספר הראשון לאמנות בארץ, תורה-ומלאכה, שהוקם בשנת 1868, פעל עד סוף מלחמת העולם הראשונה ונעלם מן הזיכרון עם הקמת בצלאל.

"המרפסת – גג לעירוניות חדשה" הוא הפרויקט החדש של קבוצת מוסללה, הפועלת בירושלים משנת 2009. עד לפני כשנה וחצי פעלה הקבוצה בשכונת מוסררה, שם נולדה ויצרה במשך חמש שנים אמנות קהילתית והשתתפותית על הקירות, המדרכות, הגנים והבתים ברחבי השכונה. כעת הסמטאות הציוריות מוחלפות בבניין מגושם, ובמקום מיתולוגיה שכונתית מתמודדים אנשי הקבוצה עם אפרוריותו המשרדית של המקום, הניצב בלב אזור סואן בלב העיר והפך לסמל לכישלון מסחרי מיום שנפתח לפני כמעט 40 שנה.

אני מלווה את מוסללה מתחילת דרכה. בפעם האחרונה שכתבתי על הקבוצה היא עדיין פעלה במוסררה. בשנים הראשונות נוצר שיתוף פעולה פורה עם תושבי השכונה, אולם בתקופת הכתיבה הסדקים בקשר בין הצדדים הלכו והתרחבו. את המאמר, שפורסם בספר "מוזיאון: ערך שימוש" (בהוצאת רסלינג ומוזיאון פתח-תקווה), סיימתי בזהירות וכתבתי ש"העבודה המשותפת לתושבי השכונה ולאמנים (שבחלקם אינם תושבי השכונה) מציפה בעיות מקומיות ולעתים גם יוצרת עימותים חדשים. בד בבד עם הפיכת האמנות לגורם מגשר ומעצים, עבודתה של מוסללה מסמנת את גבולותיהן המציאותיים של השאיפות הללו". עם הזמן גברו הגבולות על הגשרים, והשותפות התפרקה.

"יש כמה סיבות למעבר", אומר כעת מתן ישראלי, ממייסדי הקבוצה ואחד הפעילים המרכזיים בה עד היום, ומזכיר את באסטת האבטיחים שנוצרה בשנת 2012 כנקודת מפנה. הבאסטה, שהוקמה בתמיכת "עונת התרבות", נבנתה בשטח ריק בקצה שכונה ששימש בעבר מתחם לבאסטות האבטיחים המקוריות. הכוונה היתה להחזיר למקום, השוכן על קו הגבול בין מזרח ירושלים למערבה, את זהותו כנקודת מפגש. החלום היה שיהודים וערבים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים יישבו יחד לאכול אבטיחים, לשמוע מוזיקה, לרקוד ולשוחח. אך בפועל נוצרו עימותים בין הקבוצות, שהעכירו את מערכת היחסים בין אנשי מוסללה לכמה מתושבי השכונה. הבעיות המשיכו כאשר שנתיים לאחר מכן הגיעה הוראה לפנות את הנגרייה שהקימה הקבוצה במקלט העירוני, שהושב לתפקידו המקורי בעקבות ירי טילים לכיוון ירושלים במהלך מבצע "צוק איתן".

בניין כלל, ירושלים. צילום: שניר קציר

בניין כלל, ירושלים. צילום: שניר קציר

"לא היה לנו איפה להיות והבנו שאנחנו משקיעים יותר מדי אנרגיה בדד-אנד", אומר ישראלי. "היינו סוג של אנדרגראונד, גם פיזית, כי עבדנו במקלט מתחת לאדמה, וגם לגבי שאלות שהעלינו כמו שטחי הפקר, יחסי שכנות והיסטוריה מורכבת. אלו שאלות שבמוסררה הן בגדר טאבו, ולכן אם כבר נוגעים בדברים הללו, צריך לעשות זאת בצורה מאוד זהירה. חשבנו שנצליח לגעת בלי שזה יתפוצץ, וקיבלנו שיעור טוב בפוליטיקה עירונית".

קיבלתם גם שיעור במגבלות כוחה של האמנות להניע שינויים?

"אנחנו באים עם מין נאיביות, אופטימיות חסרת תקנה, וזה משהו שהיינו רוצים לשמור. אתה חייב להאמין שיש לדברים שאתה עושה משמעות, כי אחרת תקפל את הדברים ותעבור לברלין. אבל יש לנו גם הרבה ביקורת עצמית על דברים שעשינו. לעשות פסטיבל אבטיחים בשותפות יהודית-ערבית שלא נבנית נכון זה משהו שבטוח יתפוצץ לך בפרצוף".

אבל דווקא בניתם קשרים. במשך שלוש שנים עבדתם בשכונה בשיתוף פעולה, ואת הבאסטה יצרתם יחד עם אנשים כמו ראובן אברג'יל וקוקו דרעי, מהפעילים המיתולוגיים במקום.

"לא יצרנו קשר עם שותף פלסטיני, בין השאר כי מאוד קשה למצוא שותף למהלך כזה כיום, וזה יצר בעיות שלא צפינו. אירוע הפתיחה נערך בזמן הרמדאן, ובתכנון זה נראה מקסים לחגוג ביחד. אבל רמדאן הוא חג של משפחות. מי שיוצא מהבית בערב אלה השבאב, צעירים שלא מסתדרים ונמאס להם להיות בבית, והשילוב בין קבוצה יהודית מסורתית לבחורים ערבים שאף פעם לא רקדו עם בחורה יצר אנרגיות ומתחים שלא ידענו איך להתמודד איתם. לפני שרוקדים ביחד צריך לדעת לשבת ביחד. הבאסטות המקוריות באמת היו מקום של ישיבה ביחד, אבל אצלנו היו גם ריקודים, ופתאום היו גבולות שנחצו ולא רצינו לקחת אחריות עליהם.

"זה התחיל כערב היסטורי, כשכל ותיקי הפנתרים השחורים הגיעו אחרי שכמה מהם לא נפגשו שנים, והיינו בטוחים שזה יבנה לנו את האפשרות להמשיך אחרי שלוש שנות עבודה עם יחסי אמון מדהימים, אבל מרגע שהתחילו הריקודים נוצר כדור שלג שהידרדר ולא ידענו איך לעצור אותו. אם היו לנו שותף פלסטיני ומשפחות, כמו שעשינו שלוש שנים אחרי כן בבאסטה שהוקמה מתחת לגשר בבית-צפאפא [במסגרת פסטיבל ישראל 2014], לא היו בעיות".

בשלב זה ישראלי מבקש להפסיק לדבר על העבר. "יש החלטה עקרונית של מוסללה שאנחנו לא מתבחבשים בזה. במערכת הפוליטית הקיימת אם היינו מפוצצים את הסיפור, זה היה שורף אותנו, והעדפנו להמשיך קדימה".

אז בוא נחזור עוד קצת אחורה ונדבר על מה ומי זה מוסללה.

"מוסללה השתנתה במהלך הדרך. התחלנו כקבוצה שהיסוד הבסיסי שלה היה יצירת אמנות במרחב הציבורי בשכונת מוסררה, כשלאט-לאט נוספו יוצרים ואגפים שהביאו את העניין שלהם, כמו גינה קהילתית, נגרייה וכו'. מהגרעין המקורי נשארו שניים, ובינתיים גם ההגדרה השתנתה. כיום אנחנו פועלים כקהילה ולא כקבוצה. זה שינוי משמעותי, כי בקהילה יש מחשבה רחבה יותר, שכוללת גם שיתוף מסוים בחיים, ולא רק מטרות כמו פרויקט אמנות ספציפי. זו מחשבה על עתיד, ולא רק על מקום עבודה".

בדרך לאמנות קהילתית בעצם ויתרתם על הקהילה המקורית שבתוכה פעלתם.

"תמיד רצינו להתעסק בחוויה הוליסטית של מה זה יצירה, וגם במוסררה הקמנו גינה קהילתית והצגנו ברחובות. אבל במוסררה כל מטר הוא נדל"ן טעון עם היסטוריה קשה, ופה קיבלנו מרחב שמאפשר להתפתח, עם גב שתומך בפעילות ועומד מאחורינו. הצורך בגב הוא אחד הלקחים מהעבודה בשכונה".

קבוצת מוסללה

קבוצת מוסללה

המרחב, כאמור, הוא קומת הגג של מרכז כלל – הקניון הראשון בישראל. הבניין, שכולל שטחי מסחר ומשרדים, נחנך בשנת 1978 ומעולם לא הצליח להתחרות בשוק מחנה-יהודה, הפועל בצדו האחד, במרכז המסחר של ירושלים בצדו האחר ובקניונים החדשים שהוקמו במלחה ובתלפיות בשנות ה-90. הכיום פועלות בו רק מעט חנויות, לצד מעבדות לתיקוני שעונים, משקפיים ומכשירי חשמל. רבים מחלונות הראווה מכוסים בווילונות של משרדי ביטוח, רואי-חשבון ועורכי-דין, וחללי מסחר אחרים הפכו למחסנים. העגמומיות האפרורית נעלמת כשעולים לקומת הגג, שחצייה מקורה וחצייה חשוף. בשנה האחרונה מוקמים במתחם מרכז לאמנות אדמה, אוהל לסדנאות, גינת גג הכוללת תבלינים, יער קטן של עצי מאכל ועוד. מחוץ למשרד שבו אנו יושבים רוחשות דבורים שפועלות בכמה כוורות חדשות, שנועדו להשיב את בעלי-החיים החיוניים למרכז העיר, ומושגים כמִחזור, התחדשות, קיימות ואקולוגיה חוזרים ועולים במהלך השיחה.

הרעיון לבנות מרכז אמנות במקום נולד בקורס אמנות אורבנית שישראלי לימד יחד עם האמן הוותיק (וחתן פרס ישראל) הדס עפרת. "שני סטודנטים הגיעו עם רעיון שנשמע קצת מופרך – לעשות עבודה במרכז כלל. זה תפס מומנטום קבוצתי, ונוצר קשר עם בעלי העסקים והנהלת הבניין. אז גם גילינו את הגג. זה בניין מיוחד – קניון שהוקם עוד לפני שהיתה המלה קניון, והפך לאחד הבניינים המושמצים בירושלים. פעמיים ניסו לשפר את המצב באמצעות תוספות בנייה וזה לא עזר, וכיוון שמדובר בבניין פרטי עם בעלים רבים [רוב בעלי החנויות בבניין הם גם בעלי הנכס], יש בעיה ליצור בו התערבות עירונית. כגוף מוכר, אנחנו בעצם פלטפורמה שבאמצעותה ניתן להכניס כסף ציבורי למקום כזה".

מה המטרה?

"מבחינתנו הצלחה תהיה לשנות את הסגנון של הבניין".

תסביר.

"הגג תמיד היה נטוש, כך שבעצם אנחנו ממציאים אגף חדש לבניין ויוצרים משהו שהוא בין פארק עירוני לרחבה לסטודיואים לאמנות. דבר ראשון אנחנו מקימים פלטפורמה, ושותפים לזה גם מעצבים, אדריכלים וכו'. המקום נקרא 'המרפסת – גג לעירוניות חדשה'. המושג 'עירוניות חדשה' מחייב אותנו לחשוב מחדש באופן יצירתי על מה זו עיר, בהבנה שזו אולי היצירה האנושית הכי גדולה. כמו נמלים שיוצרות את הקן שלהן, בני-אדם יצרו מערכת מורכבת שמכילה את כל תחומי החיים שלהם, ואם מחברים את זה לסיפור של ירושלים ולעיסוק באידיאה של העיר, אתה מגיע לנקודה שבה אפילו אם אתה משנה משהו במיקרו, כאן, על הגג, אתה משפיע מעבר".

בניין כלל, מבט מבפנים. צילום: שניר קציר

בניין כלל, מבט מבפנים. צילום: שניר קציר

אתה מדבר על עירוניות מתחדשת, אדריכלות, קיימות. מיזמים שמשתמשים במושגים כאלה נוצרים בכל מיני מתנ"סי קיימות, מיזמי אקולוגיה וגינות אורגניות גם בלי אמנים ואמנות. מה בעצם אמנותי במרפסת? מה הערך המוסף של מוסללה לסיפור?

"קודם כל, יש פה גלריה וסדנאות אמנות, ואם היינו באים עם ראייה כלכלית, במקום להקים מרכז לאמנות אדמה באמצע הגג, היינו עושים במקום שיעורי יוגה. אבל מעבר לזה, נקודת המוצא היא אמנותית. כמה מהדברים פה מתאפשרים רק במסגרת המופרכת של עולם האמנות. מי היה נותן להעלות לגג טונות של אדמה אם זה לא היה בשביל פרויקט אמנותי?".

בשלב זה מצטרף לשיחה גיא הצבי, מנהל הבנייה של הקבוצה, שהגיע למוסללה אחרי עבודה בארה"ב בפרויקט שהוא מכנה "סטודיו מטבולי שעושה התערבויות חברתיות בקנה-מידה גדול", הפועל על-פי העיקרון ש"אמנים צריכים ליצור באותו קנה-מידה שהחברה מסוגלת להרוס". את תהליך העבודה שם ובמוסללה הוא מכנה "פיסול חברתי" (social sculpture; ביטוי של האמן יוזף בויס), ומסביר זאת כ"גישה שרואה את התהליך עצמו כאמנותי במהותו, ובמקרה שלנו בבנייה של המרכז, בתפעול שלו, ביחס לקהילה. במטוסים יש רכיב קטן שנקרא trim tub. הוא מורכב בקצה הכנף, ותפקידו לכוון את הכלי הגדול כך שההתנגדות לרוח במהלך הטיסה תהיה מינימלית. זה שינוי קטן מאוד של גוף קטן מאוד, ובעצם הוא יוצר שינוי גדול מאוד. ככה אני רואה גם את העבודה של מוסללה".

אם כבר מזכירים את בויס, העבודה שלכם מחוברת למגמות אמנותיות משנות ה-70 (אמנות מושגית, חברתית, אמנות אדמה), רק שבמקומות שבהם אמני שנות ה-70 הצביעו על שבר, אתם מתקנים ובונים. פנחס כהן-גן, למשל, יצר סביבות אקולוגיות בלתי אפשריות וכך הנכיח את המתחים הבלתי פתירים של המקום הזה. אצלכם המהלך הפוך: נכנסים לסביבה עירונית שאוכלת את עצמה, ומבצעים פעולה הוליסטית ותרפויטית.

ישראלי: "העיר היא הקנבס שלנו. הזכרתי שבעיני עיר היא יצירת האמנות האנושית הגדולה מכל, והיא נבנית ברבדים מאז המהפכה החקלאית ומכילה את כל המורכבות של העשייה האנושית. העניין הוא שנוצרה נקודת משבר: העיר הפכה למרחב מנוכר, אלים ויקר מאוד. פתאום כדי לגור בעיר אתה צריך להיות מיליונר שגר בפנטהאוז, ובעצם לא ממש גר בעיר. אנשים אחרים כבר לא חולמים לגור במרכז העיר, אלא בכפר או בפרבר. גם רוב החברים שלי עברו למקומות אחרים – מחוץ לעיר או בשוליים שלה, ולכן מבחינה אישית אני יכול להוסיף שהעבודה במוסללה היא ביטוי לניסיון למצוא את המקום שלי בירושלים, כך שארגיש שאני יכול לגדל את הבן שלי בתוך העיר וזו לא תהיה התפשרות".

ומה אתה מציע לו?

"בעיני הדרך הנכונה ביותר לחיות כיום היא בתוך העיר, כשהרדיוס של החיים שלך הוא רדיוס של הליכה ברגל או רכיבה על אופניים. בניגוד לקניונים, שנבנים בשולי העיר וצריך להגיע אליהם עם רכב, מרכז כלל היה אמור לאפשר את זה, ואנחנו מנסים ליצור בתוכו אלטרנטיבה שאומרת שאפשר לחיות במרכז העיר, עם חיבור לטבע, ולהפוך את שאלת העיר למפגש מחודש ומפוכח עם הטבע. היצירה שלנו מנסה ללמוד מהיצירה של הטבע, מהגייד-ליין שהטבע פיתח, עם אורגניות, שימוש חוזר במשאבים, ועיסוק באחד הקבעונות שהכי קשה לשנות בתרבות שלנו – פסולת. בטבע אין כזה דבר פסולת, ואת העיקרון המעגלי הזה אפשר למצוא גם בעבודה שלנו. אנחנו בונים פרויקט גדול, מפרקים ומשתמשים בחומרים בשביל הפרויקט הבא. זה מדגיש גם עיקרון נוסף שהטבע אלוף בו ואנחנו מאוד חלשים בו, והוא הסתכלות לטווח ארוך על תהליכים ממושכים. בגלל זה אנחנו נוטעים יער על הגג וחושבים על מה שיקרה בעוד 25 שנה, ולא רק על הפסטיבל הבא שנעשה".

בסופו של דבר כדי לעשות אמנות קהילתית הייתם צריכים לעזוב את הקהילה, וכדי לעשות אמנות אדמה אורבנית ואורגנית אתם צריכים לטפס על הגג. ברור שאתם בסך-הכל מגיבים לתנאים שלא אתם יצרתם, אבל בהתחשב בתנאים הללו, ובמיוחד במקום טעון וקשה כמו ירושלים, מבט מהצד זה עשוי להיראות כמו אוסף של בריחות אמנותיות.

"אנחנו מאמינים שהגגות הם האדמה של העיר, כי אחרי שהקרקע כוסתה באספלט, הגג הפך למקום שבו אפשר לנכס אותה מחדש. סיפור האדמה הוא גם סיפור פוליטי מאוד, פה ובכל מקום (אם תבדוק את היחס בין מקומות חניה לבני-אדם בארה"ב, תגלה שיש שם בעיה), וכשאתה עוסק באדמה במקום כמו ירושלים אתה עוסק בפוליטיקה ובמתח בין קהילות, ובאפשרות של אמנות ליצור חיבור ושפה משותפת. אני נזכר בעבודה של דפנה [ילון. אמנית אדמה וחברת הקבוצה], שהוצגה ברחבה של הבניין במסגרת אירועי 'מנופים' בתחילת השנה. זה היה אחד השבועות הכי סוערים בעיר, עם דקירות, רציחות וביטולים. הקמנו ברחבה של בניין כלל קובייה לבנה שניצבה על הר של אדמה, ובתוכה רצפת בלטות שהאמנית מורידה ומתחילה לחפור באדמה שמתחת. במשך עשרה ימים היא ישבה שם וחפרה, פגשה אנשים ודיברה איתם על אדמה. זו עבודה ששאלה שאלות והעלתה דברים מקסימים".

אתה נוגע ביחס שבין זרות לשייכות, שמבוסס על עימות פנימי וקיים בהרבה יצירות אמנות. במוסררה העימות הוציא אתכם החוצה. איך פה זה אמור לעבוד אחרת?

"כל גוף תרבות בארץ פועל כיום בידיעה שהוא זר, ובירושלים במיוחד. אבל במוסררה כולם דורכים זה לזה על האצבעות, ופה אין מישהו שעלול להיפגע. להפך – הג'נטריפיקציה תפעל לטובת בעלי המקום, כי יגיע לפה קהל. אנחנו במקום שכולם איבדו תקווה לגביו. קרתה פה טעות גדולה בתכנון המסחרי כשנתנו לבעלי העסקים להיות גם בעלי הנכס, ובזכות הטעות הזו אנחנו יכולים לפעול".

ההיגיון אומר שאם הפרויקט של מוסללה יצליח, ערך המקום יעלה וזה יהיה הסוף שלכם.

"אני לא חושב. אנחנו לא יוצרים משהו שאפשר להעביר למיקור חוץ, ואני לא מכיר חברת ניהול שיכולה לנהל סטודיו לאמנות אדמה. ברור שאפשר לפנות אותנו בעוד עשר שנים לטובת מסעדת גורמה, אבל יש פה חזון משותף לנו ולבעלי העסקים במקום, שתוכנן ביחד איתם, ואני מקווה ששיתוף הפעולה שלנו יאפשר את המשך העבודה".

המאמר פורסם בגיליון ״קומבינה״ במסגרת שבוע העיצוב בירושלים 2016

From → ראיונות

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: