Skip to content

תנועת מראה

דצמבר 8, 2015

בדצמבר 2011 ציינה קבוצת האמנות תנועה-ציבורית חמש שנות פעילות בכנס שנערך באולם הקונצרטים של מוזיאון תל-אביב ובפרפורמנס שהוצג ברחבת הכניסה למקום. האירוע (בהשתתפות הח"מ ודוברים/ות אחרים/ות), נשא את הכותרת "אמנות, פעולה, פוליטיקה", ובמרכזו הוצבה השאלה "מיהו אמן מדינה?". התיאורטיקנית אריאלה אזולאי, שהשתתפה בכנס, פתחה את דבריה בברכות לחברות/י התנועה על "חריגה מפורשת מהמסורת של 'ביקורת מוסדות' לעבר מסורת של 'התנסות במוסדות', מהביקורת כשלילה לביקורת כעמדה מחייבת".

גם משתתפים אחרים דיברו על מעמדה של האמנות כסוכנת במנגנוני כוח ועל היכולות והמגבלות הנובעות מפעולתה ככזו. אלא שבפועל, "ההתנסות במוסדות" נותרה ברובה על הנייר באותו אירוע. כשאני כותב "על הנייר" אני מתכוון להסכם השכרת האולם של מוזיאון תל-אביב. תנועה-ציבורית, שבשנת 2011 כבר היתה בעלת מוניטין ורקורד מקצועיים מקומיים ובינלאומיים, התבקשה לשלם למוזיאון דמי שכירות כאילו ערכה באולם מסיבת בר-מצווה לבנו של איש עסקים ולא פעולה אמנותית לכל דבר. שיתוף פעולה פורה של הקבוצה עם מוסדות אמנות מקומיים קטנים (המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, פסטיבל עכו) ומוסדות בינלאומיים גדולים (פסטיבל "פרפורמה" בניו-יורק, המרכז לאמנות עכשווית בוורשה ומוזיאון ואן-אבה באיינדהובן, וגם משטרת היידלברג והנהלת הקמפוס האוניברסיטאי בעיר) לא צלח כל-כך בקלות כשהגיע למוזיאון הגדול.

תנועה-ציבורית, מתוך "אוסף לאומי". צילום: כפיר בולוטין

תנועה-ציבורית, מתוך "אוסף לאומי". צילום: כפיר בולוטין

ארבע שנים והנהלה אחת אחר-כך, מהלך ה"התנסות במוסדות" של תנועה-ציבורית ומוזיאון תל-אביב הושלם עם הזמנת התנועה להציג במוזיאון (עד ה-10.12) את הפעולה "אוסף לאומי", שהפכה את חבריה מאמני-מוסד-על-הנייר לאמני-מוסד בפועל. באמצעות שחזור אירוע הכרזת המדינה בביתו של ראש עיריית תל-אביב מאיר דיזנגוף, ששימש במקביל גם אולם התצוגה הראשון של מוזיאון תל-אביב, עוסקת "אוסף לאומי" ברגע הפרדיגמטי שהפך למפגן של אמנות ולאומיות גם יחד. העבודה, נכתב באתר התנועה, "בוחנת את תפקידו המכריע של המוזיאון בהגדרתה של זהות לאומית ותרבותית ואת התלות ההדוקה בין מוסד המוזיאון למוסד המדינה ומושג הלאום".

"אוסף לאומי", המוצגת על-ידי כמה פרפורמריות/ים בפני קבוצות קטנות ובהרשמה מראש, נעה בין אולמות התצוגה לאזורי התחזוקה של המוזיאון, וכוללת ריצות, ריקודים וקפיצות מתוזמרות ברחבי הבניין, הפלת קיר ענק במרכז אולם תצוגה, הסרת העתק ציור מן הקיר והובלתו מחוץ לגלריה ופינוי "פצועים" מבין "הריסותיו" של מיצב אחר. אפשר להניח שהעבודה יצרה אתגרי ניהול, אבטחה ותחזוקה שונים עבור צוות המוזיאון, אולם הקושי העקרוני שמתגלה ב"אוסף לאומי" אינו נובע מדפוסי הפעולה של המנגנונים המוזיאליים, אלא דווקא מן העמדה האמנותית של תנועה-ציבורית עצמה.

אחת הביקורות המופנות כלפי הפעולות של תנועה-ציבורית היא שחזרה על כוריאוגרפיות כמו-פשיסטיות נדונה לחזק את הפשיזם תחת לערער עליו. גם אם מקבלים את העיקרון של הביקורת (ואני לא), השוואה בין הכוריאוגרפיות והעיצוב המינימליסטי של הפעולה הנוכחית לבין מפגנים אסתטיים של כוחות גדולים בני-זמננו מעלה את השאלה אם המבקרים צפו ב-20 השנים האחרונות בטקס יום-העצמאות הנערך מדי שנה בהר-הרצל, או במפגנים אחרים של פירוטכניקה לאומית, רב-מדיומלית ומושקעת. בהשוואה לאלו, המדים הלבנים ותרגילי הסדר של תנועה-ציבורית נראים לכל היותר כפריט נוסטלגי – תמצות קטן של אסתטיקה ישנה והרהור פואטי על מופע פוליטי שעבר זמנו. מה שעשוי להיראות כאישוש של סדר פשיסטי אינו אלא פרפורמנס דל-אמצעים שהחליף את הקשקוש על הדיקט בדילוגים על מרצפות.

אולם השאלה אם תנועה-ציבורית מאשרת או מבקרת את המצב, חותרת תחתיו או מחזקת אותו, מתעלמת להבנתי מהעובדה שברוב המקרים שאלות האישוש או הערעור אינן עומדות בבסיס הפעולות של הקבוצה. אלו פעולות שמבוססות בראש וראשונה על התבוננות ותרגול חזרתי יבש. תרגילי הסדר והמבצעים שיוצרים חברי התנועה משחזרים את דפוסי הפעולה של הגופים שאיתם או בתוכם הם פועלים, תוך ניתוקם מתכליתו של המעשה המקורי. במלותיו של עומר קריגר, שיסד את התנועה יחד עם דנה יהלומי (העומדת בראשה עד היום), "בעבודת המשטרה זו בעצם המדינה שרוקדת, והפעולה שלנו איתה שיקפה לאנשים את מה שהם עושים וניתקה לרגע את הכלים והפרקטיקות שלהם מההיבט המעשי והתכליתי לטובת הרהור ועיצוב מחודש".

תנועה-ציבורית, "אוסף לאומי", מוזיאון תל-אביב לאמנות. צילום: כפיר בולוטין

תנועה-ציבורית, "אוסף לאומי", מוזיאון תל-אביב לאמנות. צילום: כפיר בולוטין

עקרון הצורה הריקה שמציג קריגר הוא מפתח להבנת הבעייתיות של "אוסף לאומי" ביחס לעבודות אחרות של התנועה. אלו עבודות שמיועדות להיות סמלים ללא תוכן, אסתטיקת-מעטפת וכוריאוגרפיה-להשכיר. את מה שנחשב כינוי גנאי (אמנות משת"פית/מגויסת/פרסומאית או סתם חסרת חוט שדרה), תנועה-ציבורית הופכת לכוח, וכך מאפשרת להתייחס לפעולותיה כאל מעין מראה טיפולית. התנועה מעמידה את כישוריה לשירות גופים המעוניינים ומסוגלים להתבונן בעצמם, ובמקום להיות מבקר יהיר וזועף של המציאות, היא מבקשת לתפקד כמכשיר עיבוד הנתונים שלה. אם יתבצע תיקון בזכות עבודתה של התנועה, הדבר יקרה לא בגלל הטחת העיוותים והמחלות בפניהם של הצופים, אלא בדיוק להפך: בזכות ביצוע מסוגנן, נקי וחסר תכלית של שגרה.

מה שמאפשר לתנועה-ציבורית ליצור מהלך אמנותי מעניין מכוריאוגרפיות של תאונות דרכים, טקסי תנועות נוער, תרגילי משטרה, הפגנות או טיפול באירועים רבי-נפגעים (ובאופן קצת שונה בעבודות מאוחרות יותר כמו "Birthright Palestine" ו"Rebranding European Muslims", שעסקו במיתוג פוליטי ובפיתוח של דיון רב-תרבותי), הוא היכולת לנתק בין הצורה לבין היוצרים ובין הפעולה לבין תכליתה. המהלך מצליח משום שכקבוצת אמנות, תנועה-ציבורית פועלת מחוץ לסדר ולמנגנון שהיא משתפת איתו פעולה (אוניברסיטה, משטרה, חברות מיתוג וכיו"ב). הפריבילגיה להיות מחוץ למנגנון אינה קיימת בעבודת אמנות-לאומיות של קבוצת אמנות ישראלית במוזיאון ישראלי לאמנות. ה"התנסות במוסדות" כמהלך אמנותי-ביקורתי מתקשה להתרומם כשהמתנסים הם חלק מהמוסד, ולכן הניסיון ליצור צורה ריקה ב"אוסף לאומי" תוך התייחסות לשאלות של אמנות ולאומיות נידון לכישלון.

כל זה עשוי להיראות כקיטורים של שמאלן צקצקן המתקשה לוותר על ארגון המציאות על-פי קווי המתאר האופוזיציוניים המוכרים לו, אבל מה שאני מנסה לעשות פה הוא לא לדחות את אסטרטגיית הפעולה החמקמקה והכאילו-מצטנעת של תנועה-ציבורית באופן גורף, אלא להסביר מדוע היא לא עבדה הפעם. הביצוע המסוגנן של פרקטיקות מוזיאליות הקשורות בהצבת תערוכות, שילוח ושינוע, הנחיות ביטחון, הישמעות לכללי סדר וכיו"ב מתקשה להתרומם בעבודה זו מעבר למובן מאליו.

תצלום מהמיצג "גם כך". רחבת מוזיאון תל-אביב, 29.12.11

תצלום מהמיצג "גם כך". רחבת מוזיאון תל-אביב, 29.12.11

אם לא צורה ריקה, מה נשאר מ"אוסף לאומי"? "שאיפה להדגיש שהמוזיאון הוא מרחב ציבורי, דהיינו מרחב שבו קונפליקטים יכולים לצוף ולהתקיים", נכתב בתיאור העבודה. זו שאיפה מעניינת, אולם בחינת הקונפליקטים המוצפים פה מעלה חשד שהעבודה נלכדה בספין של עצמה. מה בעצם נחשף ב"אוסף לאומי"? לידתה של מדינת ישראל בין כותלי המוזיאון? כל תלמיד בית-ספר יסודי לומד זאת בביקור מודרך בבית דיזנגוף. הצבעה על קשרים מקומיים בין אמנות ללאומנות? כל סטודנט בפקולטות למדעי הרוח והחברה כבר מדקלם את החומר מתוך שינה. המחשת הקשר הקטלני והפורה גם יחד בין פעולות של יצירה והרס? גם לתופעה הזו כבר יש מסורת של עיון וביקורת שלא זוכה כאן לפיתוח חדש.

ב"תדרוך האישי" שמבצעת אחת מחברות הקבוצה לאחר הפעולה עולה שאלת האמנות הפלסטינית ואוספיה, אך גם סוגיה זו מצטיירת כפריט נוסף באוסף אמנות היורים-ובוכים השוכן במקום. כך, ככל שבוחנים את מרכיבי העבודה ואת כוונותיה, מתברר כי הן הקונפליקטים המופיעים ב"אוסף לאומי" והן אופני הצפתם כבר הפכו לקאנון מפואר בפני עצמו. התוצאה היא פרפורמנס מהוקצע של אוסף קלישאות שאינן נוגעות רק לאמנות הלאומ(נ)ית המקומית, אלא גם ליכולת לדון בה באופן ביקורתי. כפועל יוצא מכך נדמה שהקונפליקט המשמעותי היחיד שצף בזכות העבודה קשור לערעור שלוות הנפש של חברת הביטוח של המוזיאון ושל צוות השמירה במקום.

בכתיבה על "אוסף לאומי", הן יהלומי והן אוצרת התערוכה רותי דירקטור נמנעות מחד-משמעיות ונעות בין הסתייגויות מאפיון נחרץ של פעולות התנועה לביקורת פוליטית זהירה ומרוחקת. אפשר להבין את הרתיעה מקטלוג מפורש של יצירת אמנות. יש עבודות שמצדיקות זהירות כזו גם בלי קשר לחשש מגרזיני חופש המימון. הבעיה ב"אוסף לאומי" היא שהעבודה אינה מציעה מספיק כדי להצדיק את האמביוולנטיות. כצורה ריקה היא אינה מעניינת דיה, וכהצהרה ביקורתית היא לא מקורית ומתוחכמת. בשורה התחתונה, הכניסה למוסד אמנות תוך התרחקות ממה שקריגר כינה פעם "עמדה אופוזיציונית טיפוסית של שמאלנים" אינה מובילה לגיבוש של שום מודל, כוונה או עמדה חלופית וחדשה.

"אוסף לאומי", תנועה-ציבורית, מוזיאון תל-אביב
עד 10.12.2015 (בהזמנה מראש)

פורסם ב״ערב רב״

עוד על "אוסף לאומי" ב"ערב רב": קרן גולדברג, "גחמה של פרפורמנס?"

עוד על תנועה-ציבורית ב"ערב רב"

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: