Skip to content

מי כאן העדר?

יוני 15, 2015

במעקב אחר סערת הימים של הימים האחרונים קשה לא להשתומם ולתהות היכן נמצאת כל תרבות-הנגד שהיוצרים מוחים בשצף נגד השתקתה. שלא לדבר על תרבות-נגד במימון ממשלתי. מתי כבר הוצגה בתיאטרון גדול הצגה סרבנית ואנטי-לאומנית? מתי בפעם האחרונה הוצגה פה תערוכה שמתנגדת לכיבוש? תערוכה שמתמודדת עם מוקדי הכוח, השיטה והשלטון? כשהאמן הדרום-אפריקאי ומתנגד האפרטהייד החריף ויליאם קנטרידג׳ הציג במוזיאון ישראל, מנכ״ל המוזיאון התרפק על ״היופי שבמלנכוליה״ ביצירתו. אפילו את התערוכה של דוד ריב – אחד מאמני ההתנגדות העקביים והמפורשים ביותר שפועלים פה – טרחה האוצרת במוזיאון ת״א לרפד בציורי פרחים וצירופי מספרים גימטריים. מתי עודד קוטלר עצמו הציג יצירה שאשכרה קוראת תיגר על הנורמות והמדיניות? בתפקידו בסדרה ״אסתי המכוערת״? ב״חסמבה דור 3״? לבושתו של קוטלר איש במשרד התרבות לא באמת חושב להשתיק אותו, וגם אם כן, זה יהיה בגלל נאום הבהמות שלו מליל אמש, לא בגלל היצירה.

אני שומע את כל הקוט(ל)רים, ולמרות ההזדהות עם הסלידה ממדיניות הממשלה בכלל ומשרת התרבות בפרט, קשה להימנע מהתחושה שמעולם לא התנגדו רבים כל-כך, בקולניות גסה כל-כך, להשתקת תרבות-נגד-לא-קיימת-אצלם כל-כך. דויד גרוסמן אמר הבוקר ש"הסכנה היא שאם תהליך כזה ימשך, ואם הבידוד שלנו בעולם יגבר, ישראל תהפוך ללא יותר מכת מיליטנטית, פונדמנטליסטית". מילת המפתח פה היא "יותר". כי גרוסמן מן הסתם יודע שישראל תמיד היתה (גם) כת מיליטנטית פונדומנטליסטית, ויעידו על כך למעלה משני מיליון פלסטינים חסרי אזרחות שנתונים במשך עשרות שנים תחת משטר צבאי. ההבדל הוא שפעם היה "יותר", זאת אומרת שלצד הפעילות המיליטנטית ניתן היה לקיים פעילות תרבות "מקבילה", "עשירה" ו"מורכבת", שתסייע לרכך את המציאות שמעבר לכביש. את מידת התרומה של התרבות הזו לסיום הכיבוש ניתן לבחון דרך מספר האנשים שסירבו לשרת בצבא בעקבות הצגה בהבימה, ספר של עמוס עוז או יצירה של אוהד נהרין. בפועל, למעט מקרים ספורים רוב היצירה הביקורתית שנוצרה פה שימשה ועודנה משמשת כתוסף מזון שמסייע למערכת העיכול להתמודד עם תבשיל הפיגולים הפוליטי ולצקת ממנו יציאה מסודרת. הכיבוש לא נעים? נעשה הצגה וככה יהיה (לנו) יותר נעים. עכשיו אפשר לחזור לדפוק את הערבים. כמו שהסביר פעם ישעיהו ליבוביץ' כשנשאל כיצד הוא מסביר את נכונותם של מפקדי קורס קצינים להזמינו לדבר עם צוערים – לו היתה לי השפעה של ממש, הם לא היו מזמינים אותי.

במצב כזה ראוי לחזור ולהזכיר שחרף הצווחות מכל הכיוונים, אף אחד לא פוגע בתיאטרון הבימה, באופרה ובמוזיאון ישראל. יתכן שהלך הרוח הציבורי יגרום למוסדות הללו להסס בפעם הבאה שתעלה יוזמה להצגת יצירה שבועטת לישראלים בין הרגליים, אבל בניגוד לדימוי של מוסדות התרבות המקומיים, יצירות כאלה ממילא כמעט אינן מוצגות בהם (וגם אז, כאמור, הן עוסקות ב״יופי שבמלנכוליה״). לפחות בינתיים, היחידים שנפגעים מהמדיניות הם (שוב) הערבים. הערבים וארקדי זיידס – כולם יוצרים עצמאיים הרחוקים ממנגנוני התרבות המשומנים.

צודק מיקי גורביץ בטענתו ששרת התרבות לא אמורה לעסוק בפיקוח על תכנים אמנותיים, אולם יש גם לא מעט היתממות במחשבה שהדברים היו שונים בעבר בצורה רדיקלית. בסופו של דבר, המשמעות העיקרית של הפעולות של מירי רגב ויתר שרי הממשלה אינה פגיעה חסרת תקדים בתרבות הישראלית, אלא קריעת המסכות מעל פניה. כעת ברור שאין אמצע, אין גם וגם, אין תרבות ביום א' וכיבוש בימים אחרים, ואין ביאנלות שמציגות "צד אחר" בהשתתפות אמנים רגישים ונחושים. מסורת מפוארת של תרבות יורים ובוכים מגיעה באיחור ניכר אל קיצה, ומאפשרת ליוצרים מקומיים להתבונן במציאות נכוחה.

פורסם ב״ערב רב״

From → מסביב

2 תגובות
  1. מעולה!

  2. מעין permalink

    מאיר עיניים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: