Skip to content

הריבונות הראשית

מרץ 1, 2015

מחשבות לא לגמרי מגובשות בעקבות צפייה בסרטו של רינו צרור "זו לא ארצנו, זו ארצו"

סרטו המעניין של צרור (קישור) עוסק בזרמים חדשים בציונות (והפוסט-ציונות) הדתית בישראל ובזיקתם למקום. מבלי להתייחס לעניין במישרין, הסרט מזהה נקודה קריטית בשינויים במארג יחסי הכוחות בארץ. אני לא מתכוון לעיסוק בהגברת שליטת הציונות הדתית במנגנוני הכוח של המדינה, אלא להצגת שני צירים שמושרשים בחברה הישראלית בצורה עמוקה ורחבה, כשלמרות – ואולי בגלל – שהם מערערים על חלוקות מקובלות, כמעט לא מדברים עליהם.

ישראל אף פעם לא היתה מדינה חילונית. זה לא קרה בגלל שהדתיים הפריעו לה להיות כזו, אלא משום שהתיאולוגיה הציונית מעולם לא באמת ביקשה להיות כזו. זו לא טענה חדשה ואני לא הראשון שמעלה אותה. מה שחדש הוא שבזכות הלאומנות הפולקיסטית והדתית הגלויה שחודרת בשנים האחרונות מהשוליים למרכז, הפער בין ישראל המוצהרת לזו שמקננת עמוק בפנים הולך ומצטמצם, הסמוי והמודחק הופכים גלויים ומפורשים, וישראל הולכת ונעשית דומה יותר לעצמה. ב"עצמה" אני מתכוון לכך שאם בעבר הוגדרה ישראל כמדינה חילונית שיש בה גם דתיים, הרי שהולך ומתבהר שזו מדינה דתית לכל דבר, שלאנשים המתגוררים בה יש דרכים שונות לקיים את מנהגיהם.

כל זה לא נכתב בבעתה או בקינה, אלא בניסיון להתבונן במציאות הפוליטית בישראל מזווית קצת שונה. אחד הדברים שבלטו בסרטו של צרור הוא קיומן של שתי אסכולות אמוניות. אני לא מדבר על מחלוקות הלכתיות (שאיני מבין בהן), אלא על תפיסות של מקום, זמן ואדם שבצדן האחד נמצאות עמדות של אנשים כמו הרב מנחם פרומן ומלכה פיוטרקובסקי (ואולי גם הרבנים עובדיה יוסף או חיים אמסלם, שלא הופיעו בסרט), ובצד השני אנשים כמו יהודה עציון והרבנים ישראל אריאל ויצחק גינזבורג. הכיפה ומקום המגורים ישייכו את שתי העמדות לימין, אבל אם חושבים עליהן לעומק אפשר לראות כיצד הן חובקות את הימין והשמאל גם יחד. אם כך הם הדברים, עתידה של הארץ לא יוכרע במאבק בין דתיים לחילונים ובין שמאל לימין כפי שנהוג לחשוב, אלא בין שתי תפיסות עולם דתיות שלכל אחת מהן פנים שונות.

התסריט הזה אמור להיות הסיוט של המרכז הרואה את עצמו כגרעין חילוני שפוי (או לכל היותר שומר מסורת אחראי). אולם כשמקלפים את הסממנים החיצוניים ובוחנים את הביביז, הלפידיז, הבוז'יז והציפיז לגופן של פעולות והצהרות, מגלים שבבסיס הפרגמטיזם והרצינות המעושה ניצבות עמדות סחי-משיחיות דוגמטיות וקיצוניות שמזכירות את הפנאטיות הג'יהדיסטית של אנשי יצהר הרבה יותר מאשר את סימני השאלה, ההכלה, העימות והחיפוש אחר שלום של אנשי גוש עציון וחלקים מסויימים בחרדיות המזרחית. אם לתרגם זאת למעשים, אפשר לומר שביבי-בנט בונים ליהודים במזרח ירושלים (מתוך מחוייבות לריבונות יהודית בירושלים), בוז'י-ציפי מדברים על הפסקת הבנייה היהודית במזרח ירושלים (מתוך מחוייבות לריבונות יהודית בירושלים), ואלה וגם אלה דופקים טוב טוב את ערביי מזרח ירושלים, עד שתיכף לא ישאר מה לייהד בריבונות הזו. בינתיים יהודה עציון עומד מהצד, מתכנן איך לגלח את הרובע המוסלמי כדי לפנות מקום לבית המקדש, ומחייך.

בצד השני ניצבים א/נשים שהופכים את האמונה מגורם מפריד לגורם מחבר. הם פועלים לקידום דיאלוג והבנה הדדית, מתעמתים באופן יומיומי עם הקשיים הכרוכים בעמדתם, ועושים את כל זה בלי לוותר אפילו על קמצוץ מדתיותם. כשצרור מבקש ממלכה פיוטרקובסקי לתאר את אמונתה היא נאנחת, ולא בגלל שקשה לה להסביר, אלא משום שהיא מעמידה את אמונתה במבחנים יומיומיים מול העוולות האיומות שהיא רואה. השוו זאת לקלישאות שמנהיגי המפלגות הגדולות מפריחים לאוויר מדי יום, ותבינו איזו עליבות ואטימות ממתינות לנו בסופן של הבחירות הקרובות, "מהפך" או "לא מהפך".

חבר מהמגזר ששוחח איתי על הנושא סייג והבהיר שגינזבורג ופרומן הם שוליים גם בקהילותיהם. הם מעמידים את הקשר עם המקום על בסיס אינדיבידואלי, ולכן מנותקים מתחושת הממלכתיות הנחוצה לרוב העם. "הרב פרומן אמנם הסכים לחיות בתקוע תחת שלטון פלסטיני, אבל אנשי תקוע היו קמים ועוזבים, לא רק בגלל החשש הבטחוני. ארץ ישראל בלי מדינת ישראל היא גלות", אמר. אני מסכים עם החשיבות הממלכתית, אבל חושב שאסור להתעלם מכך שגם הממלכתיות משתנה עם השנים. אם ב"שוליים" של הרב גינזבורג מדברים על הגאולה שבנקמה, ב"מרכז הממלכתי" של נפתלי בנט מצהירים ש"אלפיים שנה חיכיתי להיות לוחם בצבא הגנה לישראל". נכון, זה לא בדיוק אותו הדבר, אבל זה בדרך, ואם החלק הראשון של המשפט יעורר התנגדות רבה, הרי שהחלק השני יתקבל בטבעיות ובהסכמה בדיוק כפי שתתקבל גם הטענה ש"מהות הציונות היא ריבונות, ובלי ריבונות אין ציונות", כשכולנו יודעים לאיזה סוג של ריבונות ואיזה סוג של ציונות מתכוון הדובר.

אין לי מסקנה יישומית ברורה מהסיפור הזה. אני גם לא מתכוון לכתוב עוד פוסט בסגנון "השמאל חייב חשבון נפש כי…". אני כן חושב שישראל נמצאת בעיצומו של תהליך הרסני שאינו נובע מעלייתה של הדת באופן כללי, אלא מכך שמבין שלל האפשרויות הדתיות העומדות בפניה, בוחרת ישראל בגרסא העיוורת והאלימה ביותר שהיא יכולה להרשות לעצמה, ושגישה זו אינה צוברת את כוחה תוך כדי עימות עם התנגדות חילונית ודתית-ליברלית, אלא דווקא בזכותה. לכן מי שחושב שמפלגות "חילוניות" או "דתיות מתונות" יעצרו את התהליך, בסך הכל מתמסר לטנגו המתואם בין המפלגות השונות סביב מחלוקת חצי-מדומיינת. מי שיבקש לבלום את התהליך, יאלץ למצוא בני ברית יהודים ולא-יהודים גם מחוץ למעגלים שהתרגל לחפש בהם.
בשנים האחרונות נולדו מספר יוזמות חוץ מפלגתיות כאלו, דוגמת "ארץ יושביה", "ארץ שלום" של הרב פרומן, ובשנתיים האחרונות "שתי מדינות – מולדת אחת", שפועלת במקביל גם בצד הפלסטיני. על מנת לצאת מן השוליים תנועות כאלו צריכות להתחיל בפעילות ציבורית רחבה שתכשיר את הקרקע להתנחלות בלבבות.

פורסם בפייסבוק והגיע גם לכאן

From → מסביב

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: