Skip to content

אשליות מתוקות

פברואר 24, 2015

בימים האחרונים פורסמו בתקשורת הישראלית מספר מאמרים וכתבות העוסקות בשאיפת ההשתלבות של ערבים אזרחי ישראל. המאמרים מציגים סקר שמצא כי ל-70 אחוז מערביי ישראל חשוב שיפור מצבם הכלכלי־החברתי יותר מפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ויותר מ–60 אחוז מהערבים מעוניינים בכניסת הרשימה המשותפת לקואליציה.

אני לא מזלזל בצורך של אזרחים ערבים לשפר את מעמדם החברתי, הכלכלי והפוליטי, ולא חושב שיש לי זכות לשפוט את סדרי העדיפויות שלהם בנוגע למידת הזדהותם עם ערבים חסרי אזרחות המתגוררים ביהודה, שומרון ועזה. יחד עם זאת, נדמה לי שכל המאמרים שמקדמים את ההשתלבות ומצדדים בכניסה לקואליציה מציגים תמונה מוגבלת המתעלמת ממספר עובדות מרכזיות.

הראשונה נוגעת לעצם העמדת הנשאלים בסקרים בפני בחירה בין "שיפור רמת החיים" (שאיפה שניתן לפרוט בקלות לסעיפים יומיומיים ופרקטיים ברורים), לבין "פיתרון הסכסוך" (סיסמא כמעט מופשטת שפרשנותה נתונה במחלוקת הן בין שני הצדדים והן בין כל צד לבין עצמו). כפועל יוצא מהצבה לא ריאלית של בחירה בין אידיאל למציאות במקום בין שתי חלופות מציאותיות אפשריות, נמצא גם פיתרון מהיר ולא ריאלי בדמות הצטרפות לקואליציית שמאל-מרכז.

הפיתרון הזה לא ריאלי קודם כל משום שהוא לא לוקח בחשבון את כלל המשמעויות היישומיות שבצעד. מי שחושב שבלי נתניהו, ליברמן, בנט ודנון יגמרו השטיקים הלאומניים בישראל, מתעלם מהעובדה שבחסות למעלה מעשרים שנות מו"מ, רבין ופרס בנו בכל רחבי הגדה המערבית וגירשו מאות פלסטינים ללבנון, אולמרט וברק הורו על הפצצות מאסיביות בלבנון ובעזה, ואף אחד, למעט נתניהו לתקופה קצרה, לא העלה בדעתו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות.

על כן, גם אם ברור שנוכחותם של ח"כים ושרים ערבים במשרדי ממשלה ובוועדות מרכזיות יכולה לסייע רבות לבנייה, תעסוקה, חינוך, בריאות ושיפור כללי בחיי המגזר הערבי בישראל, במציאות שבה מבצעים צבאיים קטנים וגדולים, מעצרים ומאסרים ובנייה בהתנחלויות היא שגרת עבודה של כל ממשלה שכיהנה פה עוד מראשית שנות ה-90, קשה לראות רשימה ערבית שותפה למהלך כזה. במילים אחרות, כדי לצלוח חיים קואליציוניים בישראל של ימינו, הרשימה המשותפת תצטרך לבלוע צפרדעים שיהפכו אותה לתאומה של מפלגות השמאל-מרכז היהודיות ויערערו על צדקת קיומה. כי בשביל לפתח אפשרויות תעסוקה במשולש ו"לעדן" את תוכנית פראוור במקביל להפצצה אווירית ברצועת עזה, לא צריך רשימה ערבית משותפת. מספיקים קשרים טובים במפלגת העבודה.

עובדה שניה היא שבמסגרת דרדור השיח הציבורי בישראל, "השתלבות בחברה" הפכה לשם קוד ל"הזדהות עם המדינה", וזו כבר נכרכה בלא הפרד ב"תרומה למדינה", קרי גיוס לצבא ושירת התקווה. במדינה שמעמידה את ערכיה האזרחיים על יסודות לאומניים כ"כ, ספק אם משפטן כמו סלים ג'ובראן היה מתמנה לשופט עליון בימינו, שלא לדבר על שר פנים או יו"ר ועדת הכספים. מבלי להמעיט במסירותה של ההנהגה הערבית בישראל לציבור בוחריה ובפעילתה היומיומית (והלא-מסוקרת) למענם, ניתן לומר שכבר עצם העלאת השאלה האם אזרחים ערבים מעוניינים לפעול לשיפור חייהם, מביעה מצג שווא ולפיו "השתלבות" היא משהו שערבים יכולים פשוט לבחור וזהו, כך שאם רק תיווצר הזדמנות פרלמנטרית העניינים כבר יסתדרו מעצמם.

עובדה שלישית שמרחפת מעל כל הסקרים והתוכניות המשוערות היא הידיעה החותכת שאף ראש ממשלה בישראל, לא בשמאל, לא במרכז ובטח שלא בימין, לא בימי שלום ולא במלחמה, מעולם לא ביקש לצרף מפלגות ערביות לממשלתו. לא רבין ופרס, לא ברק, לא אולמרט ובטח שלא שרון ונתניהו. ספק אם הרצוג, ששינה את שם מפלגתו מ"העבודה" ל"מחנה הציוני" וכרך את גורלו בגורלה של שרה בכירה בממשלות האחראיות לטבח מצטבר של למעלה מ-3000 פלסטינים, ירצה להיות הראשון שעובר את הגדר, וגם אם ירצה, ספק אם יהיה לו את האומץ הנדרש.

כשהתקשורת מסקרת את הציבור הפלסטיני בישראל, יש לצאת מתוך המציאות הפוליטית והחברתית בארץ, ולא ליצור פנטזיות המגלגלות את נטל "ההשתלבות" בחזרה אליו.

המאמר פורסם לראשונה ב״שיחה מקומית״

 

From → מסביב

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: