Skip to content

מילה נרדפת

ינואר 24, 2015

בסוף-השבוע הודיעה מכללת ספיר על הסרת עבודתו של גיל יפמן, "היה ערב הקיץ", מהתערוכה המדוברת "כוחה של המלה". כל עוד הסערה סביב התערוכה עסקה בחאמסת "איטבח אל-יהוד" של גל וולינץ, עמדה הנהלת המכללה מאחורי צוות בית-הספר לאמנות (מנהלת המוסד מיכל שמיר, האוצר ליאב מזרחי והאמנים). אולם מרגע שרגשות דתיים נכנסו לתמונה, הוחלט להסיר את העבודה.

בעקבות ההחלטה קראתי ביום ראשון ליתר משתתפי/ות התערוכה להסיר את עבודותיהם מהתצוגה. בסוף אותו יום בישר מזרחי שהושגה פשרה שבמסגרתה עבודתו של יפמן לא תוסר ולא תכוסה. במקום זאת ייערכו במקום הדרכות ודיונים, ומבקרים שירצו יוכלו לצפות בעבודה ללא הפרעה.

פתרון סביר, ולמעשה, במסגרת של גלריה לימודית, אולי זה היה צריך להיות הפתרון מלכתחילה. עתה, לאחר גילויי הסולידריות הנדרשים וההתנגדות לפגיעה בעבודות, להסרתן וכמובן לאיומים הרבים והנוראיים שוולינץ ויפמן חשופים להם בימים האחרונים ברשתות החברתיות, יש כמה דברים שראוי לומר על התערוכה והסערה.

1. יחצנות

הסערה התקשורתית שעוררה התערוכה לא נולדה במקרה. עבודות בוטות מאלו שמוצגות בה עוברות בדרך-כלל מתחת לרדאר. להתפתחויות האחרונות יש שתי סיבות מרכזיות. האחת היא שהימין גילה את עולם האמנות, והוא משתמש בו כזירת התנצחות ותעמולה. השנייה היא שיוזמי התערוכה, שייחלו, באופן מובן, לקצת תשומת לב תקשורתית, השתמשו בפוטנציאל הנפיץ של כמה עבודות כדי לקבל כותרות. הדבר לא נעשה באופן ציני ונבזי, אבל הוא כן מעיד על קריאה שגויה של המציאות התקשורתית, הפוליטית והבית-ספרית גם יחד.

כך, אני משער, נולד ביקור הפריוויו המיוחד של ח"כ איילת שקד, שהגיעה למקום עוד לפני הפתיחה וכתבה על כך בעמוד הפייסבוק הפופולרי שלה. אני מניח שמזרחי, שמיר ויתר האמנים/ות חשבו שהעניין ייצור קצת הייפ ולא יותר, אך גילו לתדהמתם שיש הבדל בין ויכוח פוליטי ואמנותי סוער ומבורך בתנאים שמאפשרים דיון, לבין הפיכת האמנות והצופים לכלי נשק בקרב בוץ הנערך בעיצומו של קמפיין בחירות.

בית-הספר לאמנות במכללת ספיר לא ציפה לסערה כזו, אינו ערוך להתמודד איתה וודאי שאינו זקוק למחירים שייתכן שהיא תגבה ממנו בעתיד, אבל מי שהולך לישון עם פוליטיקאית שבנתה קריירה ציבורית על הסתה, שלא יתפלא כשהוא קם בבוקר עם ביטולי הרשמה, איומים תקציביים וסטודנט טמבל יוצא שייטת ששובר לו את החאמסה.

גיל יפמן, "היה ערב הקיץ" (פרט מווידיאו)

גיל יפמן, "היה ערב הקיץ" (פרט מווידיאו)

2. פרובוקציה

בעבודתו של גיל יפמן המוצגת בתערוכה מופיע האמן כשהוא לובש טלית ותפילין כאילו היו תחתונים, חזייה וביריות. את העבודה יצר יפמן בשנת 2006, בתגובה להפגנות השטנה שערכו קבוצות חרדיות נגד הומוסקסואלים, שהובילו לדקירת משתתף במצעד הגאווה בירושלים. השימוש הפרובוקטיבי בתשמישי קודש כהלבשה תחתונה נועד להצביע על האופן שבו הדת היהודית ממשטרת ופוגעת במגזרים שלמים.

תפילין הן חפץ קדוש. חילוני לעולם לא יבין זאת, אבל עבור אדם דתי פגיעה בתפילין היא משהו שחורג מסאטירה לגיטימית. זה אינו דימוי, אלא הדבר עצמו. כיוון שהתפילין של יפמן עשויות מקרטון, אין בעבודתו פגיעה ממשית בחפץ קדוש. אבל זה לא משהו שניתן להבחין בו בקלות בצפייה בסרט, ולכן אפשר להבין את הזעזוע שחשו צופים מאמינים לנוכח העבודה. האם זו סיבה להסיר או להסתיר אותה? אני חושב שלא. יחד עם זאת, אני כן חושב שאמנים צריכים לקחת בחשבון את הפער – שאמנות ידעה להשתמש בו וגם לטשטש אותו בחוכמה לאורך השנים – בין דימוי וסמל לבין המציאות. אין כל בעיה לצפות בייצוגים של אלימות למשל, כל עוד הם מתוארים בסרט או בספר. אולם אלימות כפעולה אמנותית בעולם הממשי אינה מקובלת, ובצדק. כל עוד הפעולה האמנותית נשארת במישור הסמלי, היא ראויה לכל הגנה. מרגע שהיא יוצאת מהמגרש הסמלי אל המציאות שבחוץ, עליה לקחת בחשבון שגם החוקים משתנים.

העובדה שהחוקים משתנים אין משמעה, בהכרח, שאמנות אינה יכולה לפעול ב"עולם הממשי". יש פה עניין של הקשר, וכדי להבין אותו גם האמנים וגם הצופים צריכים להתבונן ולנהוג בחוכמה. כשהאמן הבלגי וים דלווי מקעקע חזירים ומפחלץ אותם במפעלים בסין, למשל, הוא עושה דבר נורא. ממש נורא. העבודה שלו חורכת לי את הבטן. אבל כשמפרקים את העניין מבינים שדלווי בסך-הכל משקף תעשיית אופנה קיימת, שבכל מקרה מנצלת כוח עבודה זול ובעלי-חיים חסרי ישע. מי שאינו יכול לשאת את העבודה של דלווי צריך לבוא בטענות בראש וראשונה למציאות שהיא משקפת בצורה מוקצנת, לא לאמן. גם כשסנטיאגו סיירה מכניס פליטים לקופסאות קרטון בתוך גלריה הוא אינו עושה יותר מהרחבה אמנותית של מציאות קיימת. מי שיסרב לקבל את האמנות של סיירה, אבל ישלים עם המציאות שהיא מגיבה אליה, הוא בסך-הכל צבוע, או עיוור.

העבודה של יפמן אינה פועלת בצורה כזו. היא נשארת במרחב הסמלי בלבד, ולכן לא היה קורה לה שום דבר אם האמן היה מבהיר בכיתובית שהתפילין אינן תפילין אמיתיות.

3. ריבוי דעות

נודע לי אתמול שאחת העבודות בתערוכה היא "החלום הציוני מול החלום הפלסטיני", של האמן אבנר בר-חמא. העבודה מוצבת על שני סטנדים מכוסים בחול, כשחלק אחד עשוי מדיקט בצורת מפת ישראל המונח על משטח לבן ומלא בגזרי עיתונים צבעוניים שמסמלים את "החלום היהודי-ציוני, לקבל ולקלוט את כל העם היהודי לכאן", כדברי האמן, והחלק השני הוא מפת ישראל זהה, אבל עם אפר במקום גזרי עיתונים, משום ש"החלום הפלסטיני הוא לראות כך את מדינת ישראל ואותנו, כאפר".

אין לי בעיה עם עצם הצגת עמדתו הפוליטית של בר-חמא, אבל יש לי בעיה עם אמנות מפגרת, תהיה עמדתה הפוליטית אשר תהיה. יש לי בעיה עם אמנות שמלעיטה את הצופה בגסות באמנות פשטנית, מוסברת יתר על המידה מתוך עצמה, דלה, לא יצירתית וחסרת מעוף וממזריות. זה נכון בנוגע למפות של בר-חמא כפי שזה נכון ביחס לחאמסה של וולינץ.

אבנר בר-חמא, "החלום הציוני מול החלום הפלסטיני". צילום: מכללת ספיר

אבנר בר-חמא, "החלום הציוני מול החלום הפלסטיני". צילום: מכללת ספיר

כאוצר ליאב מזרחי מרבה לשלב בין אמנים מוכרים ואמני שוליים. לא פעם הוא מחדיר לתצוגות מיינסטרימיות עבודות שכמו נוצרו בעולמות מקבילים לעולם האמנות. כשזה מצליח אין מדובר רק על שבירת ההיררכיה לשם עצמה. אני נזכר למשל בתערוכה "קדושה קדשה קדישא: נשים בחטא ובטומאה", שאצר מזרחי בשנת 2012 בגלריה קונטמפוררי בהשתתפות שבע אמניות שכמה מהן אינן מוכרות כלל. התערוכה נגעה בטאבואים דתיים וחילוניים רבים. בדומה ל"כוחה של המלה", גם היא היתה מגוונת ופרובוקטיבית, והציגה עבודות של אמניות דתיות וחילוניות שעסקו במין ובמוות, בקודש, בחול, בדם, בשיער ובלכלוך. אולם חרף תכניה הטעונים ועירוב המקורות היהודיים עם סרטי טראש אמריקאיים והשפעות אחרות, זו לא היתה תערוכה גסה, והעבודות בה הצטברו למכלול ביזארי, אינטליגנטי ומעודן גם יחד.

לא ביקרתי ב"כוחה של המלה" ואני לא יודע אם גם היא מצטברת למכלול מעניין, אבל אני כן יודע שהצבת עבודות ברמה כזו מביעה חוסר כבוד לאמנות ולצופים גם יחד. זו אינה סיבה לסגור את התערוכה או לחבל בה, אבל זו כן סיבה להבהיר שכשמישהו מציג עבודות רציניות וטובות לצד תרגילים עילגים שלא היו מתקבלים אפילו במכינה ללימודי תקשורת חזותית, אין לו מה להתפלא שהקהל שלו מאבד את היכולת להבחין בין טוב לרע.

המאמר פורסם לראשונה ב״ערב רב״

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: