Skip to content

השאלה שברקע

דצמבר 23, 2014

למרות השבוע העמוס לעייפה והתוכניות הגדושות לימים הבאים, הראג ורטניאן, עורך ומייסד מגזין האמנות המקוון "הייפראלרג'יק", יושב בבית קפה בירושלים כשהוא חייכן, נינוח ושש לפתח שיחה. בימים שלפני הפגישה הספיק לבקר בשלל מוזיאונים וגלריות מקומיות כאורח משלחת בינלאומית של ארגון "ארטיס", לפגוש אמנים, אוצרים ואספנים ולהתרשם מן השדה המקומי. בהמשך השבוע יסע לאקדמיה לאמנות ברמאללה ויבקר בג'רוזלם שואו במזרח ירושלים, ולאחר מכן יחזור לניו-יורק. כששואלים אותו כיצד התרשם ממה שראה עד כה, הוא מציין את גודש היצירה ביחס לארץ הקטנה, ואת מיעוט מרכזי האמנות ללא מטרות רווח שראה, דוגמת חללי תצוגה של אמנות עכשווית וגלריות המנוהלות ע"י קבוצות אמנים.

"מעולם לא התכוונתי להיות עורך", הוא מספר בראיון שנערך בדוא"ל לאחר הפגישה. "רציתי לכתוב, אבל הבנתי שכדי לממש את החזון שהיה לי בנוגע ל"הייפראלרג'יק" אצטרך להיות העורך הראשי. אני מניח שנקלעתי לעמדה זו, אך במבט לאחור זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שעשיתי הרבה עבודות עריכה במשך השנים. למדתי תולדות האמנות, כך שכתיבה על אמנות היתה לי טבעית. לעתים קרובות אני אומר שאני בראש ובראשונה כותב, שבמקרה אוהב כתיבה על אמנות כי זה מה שמפרה את הדמיון שלי. אני אוהב גם לצלם, לעצב ולהכין קבצי GIF, ואני חושב שכל זה בא לידי ביטוי במגזין״.

הראג ורנייטן

הראג ורטניאן

הייפראלרג'יק הוקם לפני 5 שנים. מה היו מטרות המגזין כשנוסד והאם הן השתנו או התפתחו לאורך השנים?

״בהתחלה זו היתה מעבדה לרעיונות שלנו. בעלי ווקן (Veken) ואני החלטנו שאנחנו רוצים לבדוק משהו שלא מצאנו סביבנו – כתב עת דיגיטלי מקורי על אמנות. רצינו גם למצוא דרך לשלם לאנשים על עבודתם – באותה תקופה כלי תקשורת באינטרנט לא שילמו – ורצינו להוכיח משהו לאנשים שאמרו כל הזמן שאין כל דרך להתפרנס מעבודה באמנויות באינטרנט בלי פטרון עשיר, כסף ממשלתי או תמיכה כלכלית אחרת. אני שמח לומר שהם טעו״.

הייפראלרג׳יק ממומן ע״י פרסומות, ומספק כיום עבודה ל-6 עורכים וכותבים במשרה מלאה, לצד כותבים/ות פרילאנסרים ואנשי צוות נוספים. האתר מרבה לעסוק בבתי ספר לאמנות ובחיים של אמנים צעירים, תוך התמקדות בשאלות הנוגעות למצב כלכלי, יחסי עבודה, זהות ופוליטיקה.

״גדלתי במשפחה ממעמד הפועלים בטורונטו, ועד כמה שאהבתי אמנות, תמיד ידעתי שיש מכשולים כלכליים וחברתיים העומדים בפני ובפני אנשים אחרים במצבי המבקשים לעבוד בעולם האמנות״, מספר ורטניאן. ״אני חושב שאנחנו צריכים לפעול כדי להבטיח שיהיו כמה שפחות מחסומי כניסה כאלה לעולם האמנות.

״בכל מה שתלוי בנו, הייפראלרג'יק פועל להבטיח שסוגיות של מעמד, מגדר וכל זהות אחרת לא יזכו להתעלמות בדיונים על אמנות ותרבות. כמי ששייך לקהילות רבות (ארמנית, הומוסקסואלית, קנדית, סורית…), אני יודע שהרקע שלנו יכול לקבוע מה נעשה בעולם. העמדת פנים שזהות ומעמד אינן משנות היא מותרות שרבים מאיתנו לא יכולים להרשות לעצמם. חיינו מושפעים מדי יום על ידי תוויות כאלה, וגם האמנות לא יכולה להימנע מזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו מסתכלים על התמונה הכוללת ולא רק על פרט אחד״.

איך היית מתאר את ההבדלים בין האתר למגזיני האמנות האמריקאים הגדולים (ארט אין אמריקה, ארט פורום וכו')?

״אנחנו לא מגזין אמנות ולא שואפים להיות אחד. מגזיני אמנות מבוססים על מערכות יחסים נעימות עם גלריות לאמנות, ולנו ואין כאלה. בסיס הפרסום שלנו אינו הגלריות, מה שנותן לנו יותר חופש להביע את דיעותינו על תערוכות גלריה ולבחור מה לסקר. אנחנו אוהבים את הגמישות ומגדירים את עצמנו יותר כמו עיתון, משום שיש לנו בעלי טורים, אנחנו מדווחים על חדשות, מפרסמים ביקורות, קומיקס, מאמרים מצולמים וכו'. מגזיני אמנות הם יותר קונבנציונליים בסוג החומרים שהם מפרסמים״.

יצאתם פעם מהרשת?

״אנחנו עורכים אירועים באופן קבוע, אבל אין לנו עניין בפרסומים מודפסים מלבד פנזינים, שאנחנו אוהבים. אז חוץ מכמה פנזינים קטנים שיצרנו אנחנו שמחים ונרגשים להיות ברשת ולחקור את המדיום לעומק״.

בפגישה שלנו טענת שעבור צעירים, אמנות פלסטית הופכת להיות מה שמוזיקה הייתה בשנות ה-60 וה-70. באילו אופנים התופעה באה לידי ביטוי ולאן אתה חושב שהיא תיקח את עולם האמנות?

״בני נוער וסטודנטים מתעניינים היום באמנות הרבה יותר מכפי שהתעניינו לפני עשרות שנים. בשנות ה-60 וה-70, אפילו בשנות ה-80, רוב הילדים היו אומרים שהם רוצים להיות כוכבי רוק. בשנות ה-90 הם רצו להיות ראפרים, אולי, אבל בימינו זה דועך. לעיתים קרובות ילדים אומרים שהם רוצים להיות אמנים.

אני חושב שאנשים תופסים את עולם אמנות כאחד ממעוזי החופש האחרונים שלא נחנקו על ידי תאגידים, וזה מושך בני נוער. האנרגיה החדשה הזו הרחיבה את עולם האמנות, הגדילה את הקהל שלו, ויצרה גיוון רב יותר בסוגי האמנות שאנחנו יכולים לראות באופן קבוע (מיצג, אמנות רחוב, אמנות דיגיטליות). אני אוהב את הרעיון שילד צעיר בחדר השינה שלו חולם להיות אמן בעתיד״.

ציינת שבארה"ב לבדה פועלות כיום לא פחות מ-800 תוכניות MFA. כיצד האקדמיזציה משפיעה על האמנות ועל עולם האמנות?

״עלייתה של האקדמיה החדשה היא משהו שכולנו מנסים להבין, והסיבה שאני קורא לה "חדשה" היא שאני לא חושב שמאז המאה ה-19 היתה מקבילה של ממש לאקדמיה הממוסדת לאמנות. לאורך רוב המאה ה-20 הרעיון של אקדמיה זכה לזלזול והאוונגרד תמיד מרד בה, ובכל זאת, יש לנו היום אקדמיה עם חוקים ודוגמות משל עצמה. לעתים קרובות אני יכול לדעת אם לאמן/ית יש תואר שני באמנות כשאני רואה את העבודה שלו או שלה, ואני חושב שזה אומר הרבה. האם זה מדאיג אותי? כן, אבל אני גם רואה איך זה יוצר מקומות עבודה לאמנים ומציג אמנים מוצלחים לעולם חדש לגמרי שהם לא יכולים לחוות אחרת. אני חושב שהעלייה של האקדמיה היא חלק ממגמה רחבה יותר לכיוון ההתמקצעות של אמנות בכלל. כשהתעשייה גדלה אנשים נוקטים בגישה יותר עסקית כלפי התחום, וזה מחייב תארים והכשרה״.

אחרי שבוע בישראל, איך התרשמת מסצנת האמנות המקומית?

״יש הרבה אמנות בארץ הקטנה, אבל התחושה היא שאי אפשר להצליח כאן מבלי לעזוב או לפנות החוצה. זה עצוב. הלוואי שהייתה לאמנים ישראלים דרך להצליח מבלי לעזוב. חוץ מזה הופתעתי מהיעדר כל קשר בין אמנים ישראלים ופלסטינים״.

חשבת לסרב לבקר פה בעקבות המצב הפוליטי והתחזקות תנועת החרם?

״תמיד רציתי לבקר בישראל, בעיקר בגלל ההיסטוריה הארמנית העשירה באזור והעניין שלי בתרבות הארמנית. הדיון ב-BDS בהחלט השפיע על דעותיי על ישראל והשטחים הפלסטינים. צדק חברתי חשוב לי ויש כמה בעיות ברורות של זכויות אדם בישראל, שהקהילה הבינלאומית מבקרת כבר עשרות שנים, הכוללות את היחס לפלסטינים, המצור על עזה והשימוש בעינויים.

כשהגעתי לשדה התעופה בן גוריון, נאלצתי להמתין בביקורת דרכונים במשך חמש שעות שבמהלכן נחקרתי ונאלצתי למסור את השמות, תאריכי הלידה ומספרי הטלפון של בני המשפחה הקרובה ומורחבת שלי. תהליך בדיקת הגבול הפולשנית הופעל כנראה בשל העובדה שנולדתי בחאלב שבסוריה, פרט שמצויין בדרכון הקנדי שלי. התוודעתי לדפוסים הרודניים של ממשלת ישראל, ונדהמתי מעוצמתם. מעולם לא נדרשתי לתת מספרי טלפון של בני משפחה קודם לכן, וזה זיעזע אותי.

אבל כשסוף סוף הגעתי לתל-אביב ולירושלים, פגשתי הרבה ישראלים מדהימים שאני חולק איתם ערכים רבים. אני מבין שישראלים רבים מרגישים חסרי אונים לנוכח הקושי להשפיע על פעילות הממשלה, וזה משהו שאני יכול להזדהות איתו דרך הניסיון שלי עם הממשלות שאני חי תחתיהן״.

עד כמה הדיון ב-BDS נפוץ בשדה האמנות בניו-יורק?

״BDS בהחלט עומד בימינו במרכז דיונים בקהילת האמנות בניו-יורק ובהרבה מקומות אחרים. לאחר התגובת הצבאית הלא-פרופורציונאלית של ישראל בעזה בקיץ האחרון, אנשים ברחבי העולם הזדעזעו מהמצב בישראל ובשטחים הפלסטינים. אם לא יתרחש שינוי דרסטי בישראל, ל-BDS תהיה נוכחות גוברת בשנים הבאות. אני חושב שלאנשים שקשורים ל-BDS, או לפחות לאנשים שאני מכיר שתומכים בו, יש תחושה ברורה שהמערכת הנוכחית מקולקלת ויש גם אפשרויות אחרות״.

אתה חושב שסצנת האמנות של ניו יורק עדיין מובחנת ממרכזי אמנות אחרים בעולם?

״אני חושב שזה המקום היחיד בעולם שבו יש כזה ריכוז יוצא דופן של אמנים, סופרים, אוצרים, מוזיאונים, בתי מכירות פומביות, גלריות, עמותות אמנות, תקשורת, וכל דבר אחר שעושה את ניו-יורק מיוחדת. כשקורה משהו בניו-יורק, יש לו תהודה ברחבי העולם. הגיוון של עולם האמנות פה די מרהיב, וזה יוצר דרכים רבות לקהילות בינלאומיות. היא עדיין בירת אמנות עולמית – החשובה ביותר, הייתי אומר – והיא תישאר כך עוד שנים רבות. יש מעט מאוד מקומות עם רשת מוסדית ותמיכה כמו שיש בעיר הזו״.

פורסם ב״ערב רב״

From → ראיונות

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: