Skip to content

עושה סדר

אפריל 17, 2014

באחת התערוכות הראשונות שאצרה רותי דירקטור, בסוף שנות ה-90, הוצג הקשר בין אמנות חזותית לקולנוע. התערוכה, שנאצרה בשיתוף מוניקה לביא ופותחה בהמשך לתזה שנכתבה בחוג לספרות באוניברסיטת ת"א, הציגה עמדה של חשד ועוינות מצד הקולנוע כלפי אמנות עכשווית, ועשתה זאת באמצעות בחינת הופעת יצירות אמנות בסרטים הוליוודיים.

"טענתי שזה מגיע מכך שהקולנוע, שממשיך את האמנות הפלסטית אך גם מרגיש כבוד והערכה לאמנות העבר, מגדיר את זהותו העצמית תוך הפגנת עוינות לאמנות מודרנית מופשטת, מיצגית וכיו"ב, שבה אמנות "סוטה" מדרך הישר", מסבירה דירקטור את הבחירה. "הקולנוע תפס את עצמו כממשיך של הייצוג הריאליסטי והנכון של המציאות, וכל מה שחרג מזה נתפס כחשוד".

תני דוגמא.
"בסרטו של היצ'קוק "חשד", חוקר המשטרה שמגלם קרי גרנט נכנס לביתו של החשוד ועובר על פני עבודה סמי-קוביסטית. כניגוד מוצג ציור דיוקן קלאסי של אביה הגנרל של הגיבורה, וברור שע"פ הסרט הדיוקן הריאליסטי מייצג ערכים מסורתיים שעליהם אפשר לסמוך, ואילו אדם שמחזיק עבודה קוביסטית בבית הוא נוכל. תמיד נשאלת שאלה האם הקולנוע רק משקף את המצב הקיים, או שהוא גם מקצין ומחזק דיעות קדומות וסטריאוטיפים, ולמעשה משרת אותם. בפועל הוא הרי לוקח חלק פעיל בייצור הקונבנציות הללו, מגזענות ושוביניזם עד יחס לאמנות. השתמשתי במקרי מבחן של סרטים שבהם האמנות מופיעה כאביזר קיר למשל, והדהים אותי לראות כמה עקביים הלעג, העוינות והחשד לאמנות עכשווית".

רותי דירקטור. צילום: עידו פדהצור

רותי דירקטור. צילום: עידו פדהצור

הפגת העוינות לאמנות עכשווית היא אחת המשימות המרכזיות שדירקטור לקחה על עצמה מאז החלה את דרכה כמבקרת אמנות לפני 30 שנה, ועד לתפקידי האוצרות השונים שמילאה בשנים האחרונות. הפגישה עימה נערכת במשרדה החדש יומיים לאחר שנכנסה לתפקידה כאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון ת"א – תפקיד שמאוייש עתה לראשונה – וחודש לאחר שסיימה במפתיע את עבודתה כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאחר 3 שנות כהונה.

"את החשד והעוינות לאמנות עכשווית אני רואה כל הזמן, ומבחינתי אחד האתגרים החשובים הוא להמיס אותם ולייצר שבילים של הבנה, פתיחות ויכולת הבנה וקבלה", היא מספרת. "זה תמיד היה ככה, גם כשכתבתי ביקורת. בכתיבה בעיתונות, בעבודה כמרצה וכמדריכה בתערוכות שאני אוצרת, אני נתקלת בספקטרום רחב מאד של אנשים מחוץ לקהילת האמנות. הצורך בתיווך נורא חזק, ובגלל זה כשאתה מסתובב בגלריות בימי שישי אתה רואה קבוצות".

את חושבת שאת משנה את כישורי הצפייה באמנות?
"היית מצפה שהתיווך יהפוך בסופו של דבר לקביים שאפשר לוותר עליהם, אבל זה לא ממש קורה. זקוקים להם באופן מתמיד".

למה?
"אנשים מאויימים מהאפשרות לעמוד לבד מול הדברים, והאמנות העכשווית פיתחה מנגנונים משוכללים של קישור שהרגילו אותם שעדיף שיהיה מישהו שיתווך, יסביר, יתן חוטים להובלה. עניין ההדרכות הפך לרכיב בלתי נפרד מעולם האמנות, ואני אומרת את זה בחיבה".

זה לא סוד שעזבת את מוזיאון חיפה במפתיע ובתסכול.
"הבנתי שאני לא יכולה יותר לעשות את מה שרציתי. לאצור מוזיאון זה לא רק להקים תערוכות, אלא משהו הרבה יותר גדול שלא יכולתי לממש תקציבית, וכך מצאתי את עצמי פותחת שתי תערוכות בשנה כי יותר מזה אי אפשר היה, וכל דבר נוסף שרציתי לעשות נמנע. לא היה לי גיבוי מפרנסי העיר והמוזיאון והבנתי שאין טעם. יש קונצנזוס בחיפה שהמיקום של המוזיאון איום ונורא. אני לא חושבת ככה, אבל מאד קשה לשנות את זה".
"אני שלמה עם מה שעשיתי והצלחתי לעשות, שזה למוסס את הקירות של המבנה לתוך העיר, להביא אנשים חדשים למוזיאון ולהפוך אותו למרכז חי, עד כמה שהתאפשר לי. עזבתי בצער רב והיו לי תוכניות שלא מומשו ונכונות רק למקום ההוא, תוכניות שנבעו מהמיקום וההיסטוריה והבנה של הסביבה והגמלוניות של המקום. ניסיתי לממש את הפוטנציאל של חיפה כמקום נוסף, לא מרכזי, צדדי, ואני חושבת שהצלחתי בזה במובן מסויים. אני חושבת שהשוליים יכולים לדבר את עצמם בלי רגשות נחיתות, ולדעתי הבעיה של הממסד העירוני בחיפה היא שהוא שקוע ברגשי נחיתות. לכן הוא כל הזמן מונע ממבט החוצה, במיוחד על ת"א".

מצחיק שאת אומרת את זה כשגם את וגם קודמתך בתפקיד תמי כץ-פרימן הגעתן למוזיאון חיפה מת"א.
"הביאו אותנו בגלל תפיסה שצריך לייבא, ובגלגול אחר של חיי אני חושבת שהייתי עוברת לגור בחיפה. ויחד עם זאת היה בעובדה שבאתי מבחוץ משהו שאפשר לי לראות את הדברים באופן שאפשר לראות את הדברים בצורה קצת אחרת. ראיתי את הפוטנציאל של העיר וכמה היא מקסימה. אני מקווה שאני לא נשמעת כמו אוצר מערבי שמגיע לאפריקה, אבל היא באמת ריתקה אותי במורכבות שלה ובמעורבות שלה, וניסיתי לפתוח את המוזיאון לתוך העיר ואת העיר למוזיאון. אני מקווה שבהמשך לא יצטרכו לייבא אנשים, אלא שהם יצמחו מתוך העיר והשלב הבא יהיה כזה שיובל מבפנים, ממקום בטוח ושלם עם עצמו, שמבין שהדברים יכולים לקרות".

העזיבה שלך לא היתה רק עניין של תקציב.
"תקציב הוא פונקציה של סדר עדיפויות, והתחושה שלי היתה שהמוזיאון לא נמצא בתחתית סדר העדיפויות של עיריית חיפה, אלא ממש מחוצה לו. המוזיאון נתפס כעלוב ולא מפואר כמו המוזיאונים בת"א ובירושלים, המיקום שלו לא נוח, והפעילות שעשיתי שם לא עניינה את פרנסי העיר. הם לא ביקרו במוזיאון ולא התעניינו בו".

מצבם של מוזיאונים אחרים בעיר שונה?
"מוזיאונים קטנים יותר וכאלה שנמצאים על הכרמל, כמו מוזיאון טיקוטין ומאנה כץ, שמציגים אמנות תרבותית במובן המסורתי של המילה, יותר חביבים על העיר. במוזיאון חיפה הוצגה אמנות עכשווית, רלוונטית, בעלת השתמעויות על העיר ועל המציאות שבה אנחנו חיים, אבל כנראה שמאנה כץ או שאגאל יושבים ביתר נוחות על הרשתית של העין בהשוואה לפרנסיס אליס או יערה צח".

גם בת"א העירייה משקיעה הרבה באירועי חוצות ופסטיבלים של תרבות מסורתית יותר, ופחות בקיומה של סצנת אמנות עכשווית.
"ועדיין, ת"א היא המקום היחיד בארץ שבו אמנות כן מובנת מאליה וקיומו של מוזיאון ת"א לא מוטל בספק. חיי אמנות תוססים הם חלק ממה שהעיר הזו. סצנת אמנות על כל מרכיביה יש רק בת"א. בירושלים יש מוסד ממלכתי ויש פרינג', אבל אין אמצע. בחיפה יש עוד פחות".

רגבה, 2011 (מראה הצבה), קנטים ורוכסנים

יערה צח – רגבה, 2011 (מראה הצבה), קנטים ורוכסנים. מתוך התערוכה ״באופן פורמלי – קו שנוצר ע״י הליכה״, מוזיאון חיפה 2011

למה זה קורה?
"אמנות מעניינת רשויות משתי סיבות: או אם היא מצליחה לייצר תדמית תרבותית וחיובית, או אם היא מקדמת את שווי הנדל"ן. לא כי היא מעניינת, או כי חושבים שזו מחוייבות של עיר לתת לתושביה אמנות ותרבות. אולי זה חוזר לניכור לאמנות עכשווית מצד קהל שלא אמון על השפה שלה, ואולי בגלל שאין מסורת בארץ ואין תשתית של מחוייבות ליצירה פלסטית. לפני כמה חודשים הוזמנתי יחד עם עוד אוצרי מוזיאונים מישראל לסיור בפריז. הפגישו אותנו עם קובעי מדיניות התרבות הצרפתית, גם ברמה הלאומית, גם ברמה האזורית וגם עם אספנים פרטיים. אני לא יכולה לתאר איזו חוויה מתסכלת זה להבין שיש מקומות שבהם המחוייבות שאני מדברת עליה פשוט קיימת. יש מסורת והבנה שאמנות היא חלק בלתי נפרד ממה שיש לעם ומדינה, ולא תמיד צריך להרוויח מזה. אם אתה אספן פרטי ואדם שיש לו כסף, אתה לא חייב רק לנצל את האוסף, אלא גם לתרום. כשהמדינה עובדת יחד עם גופים אזוריים מתוך אמונה שצריך לתמוך באמנות. זו הייתה חוויה מטלטלת לכולנו להבין את הפער העצום".

היחס הזה אינו בלעדי לאמנות. גם שירותים ציבוריים כמו בריאות וחינוך מוזנחים בישראל.
"המדינה זונחת אמנות כפי שהיא זונחת סקטורים ציבוריים אחרים, אבל אנחנו בתחום האמנות ודואגים למה שיקר ללבנו. בעיני אחריות לתושבים כוללת כמה תחומים שאני לא רוצה לשים במדרג. תרבות אינה מותרות. היא משהו שתושבים זכאים לקבל, בוודאי בערים גדולות. יש בעיה כשהאחריות על המוזיאונים מושלכת לפתחן של עיריות ורשויות מקומיות, שהן גופים שפחות מחוייבים לאמנות, כשהפיתרון השני הוא כספים פרטיים, שביחס אליהם יש עוד פחות מחוייבות ואתיקה".

גם מקום העבודה החדש שלך הוא מוזיאון עירוני, ויש לו היסטוריה של קשרים שנויים במחלוקת עם הון פרטי.
"כאוצר במוסד ציבורי אתה לא בעל הבית. יש מעליך אנשים שהם פרנסי המוזיאון ויש להם את המטרות שלהם, וצריך להתמודד גם איתם וגם עם פניות אינסופיות מצד אמנים וגלריות. אני לא יודעת לדבר על המוזיאון הזה, אבל במקומות שבהם עבדתי בעבר לא התערבו בתכנים, אלא הבהירו מה המטרות וממה מפחדים, כשבסופו של דבר מה שכולם רוצים זה הרבה מבקרים ולא להיקלע לגרעונות".

בחיפה דווקא נשמעו בעבר טענות על צנזורה פוליטית, כשהאוצרת רונה סלע פוטרה מעבודתה כאוצרת הראשית של מוזיאון העיר חיפה.
"אני לא נתקלתי במקרים כאלה, אולי כי בתחום האמנות העכשווית צריך להיות איש מקצוע כדי להבין מה אתה עושה".

גם דרישה לריבוי מבקרים מכתיבה טעם ומדיניות מסויימת.
"כן, ופה נכנסת יושרה מקצועית ודבר "מפוקפק" שנקרא טעם והעדפות, וצריך לשלב ביניהם לבין האילוצים. ככלל, לא מעניין אותי לעצבן בכוונה אלא ליצור עניין ומחשבה. התרגשות. אנשים שלא מגיעים מעולם האמנות יוצאים מתערוכות עם תובנות וגילויים חדשים על העולם, וזה מחזיר אותנו לעניין של התיווך. בתערוכה "משולש שיקגו" שמוצגת עכשיו במוזיאון חיפה יש המון טקסטים ומבחינתי זה לא הסבר אלא חלק מהתערוכה. אני יכולה אפילו להגיד שבמקרים מסויימים אני ממש מחבבת את המצב הדידקטי ומוצאת בו ערך בפני עצמו. לא רק שזה לא פסול – זה יתרון. אתה בא ללמד משהו ולתת לאנשים משהו שהם לא ידעו קודם".

בכנס "צו כתיבה" שנערך ב-2009 אמרת שכמבקרת אמנות את כבר לא מתעניינת בתיווך.
"בתיווך של כתיבה לא, אבל בתיווך של אוצרות כן. זה ממש הופך לחלק מהתערוכה – בעזרת גרפיקה ועיצוב למשל. אנשים תמיד יעדיפו שאני אעמוד ואדבר איתם על זה, כי גם לקרוא זו עבודה, אבל מי שמעוניין לקרוא יכול לקרוא. אני מאד מקפידה על טקסט בהיר באותיות גדולות. הטקסט מזמין בפני עצמו. למה אנשים כ"כ מפחדים מהנגשה?"

בגלל תחושה שהיא באה על חשבון עומק.
"לא בהכרח. אני לא חושבת שהנגשה באה על חשבון החוויה".

תאצרי גם אמנות ישראלית?
"כן".

ותערוכות מאוספים פרטיים?
"אלה לא דברים שבאופן טבעי אני נמשכת אליהם ואין כרגע דבר כזה על הפרק, אבל אם אפשר להיעזר בחלקים מאוספים פרטיים אז כמובן".

גבריאל כהן, "דיוקן רות דבל", 1974. צילום: אוסף רות דבל, ירושלים

גבריאל כהן, "דיוקן רות דבל", 1974. צילום: אוסף רות דבל, ירושלים. מתוך התערוכה ״במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים״, מוזיאון חיפה 2013

דירקטור מדברת ברהיטות ובנעם שהקנו לה את מעמדה כמתווכת. יומיים לאחר כניסתה לתפקיד משרדה עדיין ריק, אולם על השולחן מונח קטלוג כבד של צמד האמנים הדני אלמגרין ודרגסט, שעתידים להציג במוזיאון. עדיין מוקדם לה להציג תוכניות מגובשות לעתיד, אך בינתיים היא משתלבת בפעילות שכבר נקבעה. בנוסף לאלמגרין ודרגסט, היא תאצור בשנה הקרובה תערוכה של קבוצת האמנות המקומית "תנועה ציבורית".

"לא נולדתי לאוצרות. בעצם אני די חדשה בתחום, וככל שאני מתקדמת אני מבינה כמה הוא פתוח ומאפשר. אני במוזיאון יומיים, אבל לפני 30 שנה עבדתי פה כמדריכה במשך שנה וחצי, ופתאום יש לי מבט רטרוספקטיבי על המקום. אני מבינה שכשהייתי פה לא חשבתי על עצמי כעל אוצרת. עניין אותי לכתוב וזמן קצר אחרי שעזבתי התחלתי לכתוב ב"חדשות". כל העניין שלי באוצרות היה צדדי, ורק בשנים האחרונות כשהתחלתי לאצור במקומות קבועים, הבנתי את הפוטנציאל האדיר והמרתק שבמקצוע. הבנתי גם שאוצרות עצמאית במקום אחר בכל פעם לא מעניינת אותי. אני רוצה להיות במקום וליצור כיוון מסויים ורצף מסויים, כשבמבט-על אפשר לראות קו בין תערוכה לתערוכה".

מה את שואפת לעשות בתפקיד החדש?
"הייתי רוצה שהמוזיאון יחזור להיות מקום של אנשים צעירים, דינאמי, מקום שהוא הכתובת. נזכרתי בתמונה שחרוטה בראשי מ-1982. הוצגה פה תערוכה של יהודית לוין בשם "פייטה וחדוות חיים", ואני זוכרת את האנרגיות שהיו בפתיחה. המוזיאון היה מפוצץ מאנשים וצעירים רקדו על השולחנות בקפיטריה. זו היתה רוח המוזיאון בתחילת שנות ה-80, כשהוא היה המקום שבו קרו דברים עכשוויים ורדיקליים. המוזיאון נמצא בשינוי גדול אחרי תקופת סטגנציה, סגירות ושמרנות. אפשר להרגיש בבירור רוח חדשה ורצון לנער ולשנות דברים, עם דגש מאד חזק על אמנות עכשווית ועל העכשווי שנובע ממנה, ולשם אני רואה את עצמי הולכת".

אני מקווה שזה לא ישמע לא מנומס, אבל זה לא קצת מוזר לחזור למקום אחרי 30 שנה ולרצות להצעיר אותו? גם את לא בגיל שבו היית באותה תקופה.
"אבל המוזיאון יכול להצעיר את עצמו. בלי נוסטלגיה. אין לעכשוויות הגדרה, אבל כשאתה רואה אותה אתה מזהה והייתי רוצה שהמוסד יחזור להיות מרכז לפעילות יצירתית עכשווית. "תנועה ציבורית" היא דוגמא כזו. הם מודעים, פוליטיים, נשכניים, עם מידה בלתי נמנעת של רפלקסיביות וביקורתיות. בעולם אמנות כ"כ משוכלל ומשומן, כבר אין לנו את הפריבילגיה להיות סתם תמימים".

השכלול והשימון לא הופכים את הרפלקסיביות לחסרת אונים?
"עדיין זה לא אומר שאפשר לוותר עליה. תמיד יהיה מישהו יותר ביקורתי ממך שיבין מה שאתה לא מבין. אז לא לעשות כלום? להציג רק פיקאסו וגוטמן כי זה על בטוח? בעיני זו לא אופציה".

יש מגמה אמנותית שמעניינת אותך במיוחד בימינו?
"אחד הדברים שקורים בעולם האמנות הוא שמצד אחד המרכז הולך לשוליים ומצד שני השוליים נעים למרכז. הזרמים הדו-כיווניים הללו הם הדברים הכי מעניינים שאני מוצאת בעולם האמנות. העניין הוא שהתהליכים הללו מהירים מאד. מלאו עכשיו 25 שנה לתערוכה "קוסמי ארץ" שאצר ז'אן יובר מרטן במרכז פומפידו ובלה-וילט בפריז, ונחשבת לתערוכה הפוסט-קולוניאליסטית הראשונה, עם 100 אמנים ש-50 מהם מערביים ו-50 מחוץ למערב. זה היה ציון דרך, אבל מקץ 25 שנה אנחנו כבר לא יכולים להסתכל על אמנים סינים, כי זה נראה ציני ופופוליסטי ונצלני.
אז לשאלתך, עכשיו אמנים אפריקאים הם בעיני הדבר הכי מעניין, כי להם לקח יותר זמן עד שהם הגיעו למרכזים. אבל גם פה פועל הפרדוקס של האמנות העכשווית. היא בולעת בחיבוק דב את כל מה שמנסה לבעוט בה ולנער אותה".

תנועה ציבורית

תנועה ציבורית

גם האוצרות שלך נעשתה רפלקסיבית עם השנים. שתי התערוכות שתאצרי השנה יעסקו במוזיאון גם כמושא מחקר ולא רק כקופסא להצגת אמנות. הן מצטרפות לסדרת תערוכות שאצרת בחיפה ועסקו בקווי הגבול השונים של המוזיאון, בין המוסד לעיר, בין המקובל ללא-מקובל, בין שומר הסף לסמן של פתיחות וכיו"ב. את מדברת על הפרדוקס שבעשיה המוזיאלית, אך גם מתחזקת אותו.
"האתגר שלנו הוא למצוא דברים ששומרים על הייחוד שלהם, ויש כאלה. הבעיה היא שתמיד זה יהיה "אנחנו" שבאים ממרכזים שונים ועמדות כוח, שמחפשים את הייחודי והשונה. את הפרדוקס הזה אי אפשר לפתור. אין תערוכה של אמנים אאוטסיידרים שאצרו אוצרים אאוטסיידרים. אין אוצרים כאלה. יש אוצרים פוסט-קולוניאליסטים כמו אוקוואיי אנווזור, אבל לא אאוטסיידרים, כי מטיבם הם לא ירצו לעשות תערוכה".

זה מחזיר אותי לרתיעה מהנגשה, ולתחושה שלפעמים הטיפול באמנות מחסל את החריגות שלה ובולע אותה.
"בהרבה מובנים כן. המוסדות המרכזיים מצד אחד פתוחים למופעים הכי רדיקליים של האמנות, ומצד שני ככל שהמנגנון יותר משומן ומהוקצע ורווי במהלכים כלכליים, ההיבט החתרני, הבועט והחריג לא מתאפשר. זה בהחלט אחד הפרדוקסים של האמנות ואפשר היה לראות זאת בביאנלה האחרונה בונציה, שמצד אחד מאד עניינה ורגשה אותי, ומצד שני ראיתי את הפרדוקס שבבסיסה. זו היתה ביאנלה של אאוטסיידריות שיושבת בליבה של האמנות ואולי יוצא ממנה העוקץ".

נטילת העוקץ היא לא משהו בלעדי לאמנות אאוטסיידרית או רחוקה. בתנאים מסויימים אפשר להפנות האשמה כזו גם כלפי תהליכי שוק שיכולים להחליש אמנות, או סתם לא לאפשר לאמנים לעבוד במקום מסויים בגלל יוקר המחייה. דיברנו על ת"א כמרכז אמנותי, אבל בקצב הנדל"ן בעוד כמה שנים אנשי האמנות היחידים שיוכלו להישאר בה יהיו אספנים וגלריסטים.
"יכול להיות שזה יקרה בעתיד, אני לא יודעת. כרגע ת"א היא עדיין המקום היחיד בארץ שכולל את כל המרכיבים הדרושים לקיומה של סצנת אמנות. זה קורה פה כי הדברים צומחים מלמטה, ולא מגיעים מלמעלה או מונשמים באופן מלאכותי. אולי זה כי הארץ קטנה ולא יכולה להכיל יותר ממרכז אחד. אם אתה מדבר על אמנות בכלכלה ניאו-ליברלית, אני חושבת שאם האמנים מספיק חכמים ורגישים ומבינים את מקומם, הם יצליחו לנווט".

"ניווט" בהקשר הזה נשמע כמו מהלך קרייריסטי זהיר של הליכה בין הטיפות.
"לא רק – זה גם לדעת לצאת בשלום מהלחצים ולעשות משהו שלא יכנע באופן מוחלט לציפיות. אבל אין ספק שקשה לנהל קריירה של אמן כיום. זה לוקח בחשבון הרבה מאד דברים, ולא רק כישרון ויכולת ורעיונות".

אלמגרין ודרגסט - מות האספן, 2009. מקור תמונה

אלמגרין ודרגסט – מות האספן, הביאנלה בונציה, 2009. מקור תמונה

את חושבת שבעידן גלובלי צריך לשמור על הפרדה בין מחלקות לאמנות ישראלית ובינלאומית?
"הקירות בין המקומי לגלובלי הולכים ונעלמים, אבל יש עדיין הבדלים מתוקף היסטוריה שונה. כל מקום שאינו חשוף לעולם הוא מקומי, גם באמנות אמריקאית. נדמה לנו שאנחנו מכירים אותה, אבל בעצם אנחנו מכירים רק את האלפיון העליון של האמנות האמריקאית שזוכה להכרה בינלאומית. במובן זה אמנות מקומית עדיין קיימת וזה ערך טוב שקשור לאבות ואימהות וידע מקומי, אבל כמובן ששפת האמנות הולכת ונהיית אותה שפה גם כשמדברים על עניינים מקומיים. רוב האמנים הישראלים שמצליחים בעולם הם אמני וידיאו. זה תחום חדש יחסית שבו האמנות הישראלית התחילה בלי פער של דורות. האמנים הישראלים של המחצית הראשונה של המאה ה-20 היו בפער בסיסי ביחס למאות שנות ציור, אבל אמני וידיאו מתחילים לעשות יחד עם אמני וידיאו בכל העולם, ואולי יותר קל להם להיות חלק מזה.
חלק מההבדלים קשור לעין הפרשנית. אנחנו מתבוננים באמנות ישראלית דרך העין שלנו וזה אחרת. גיא בן נר אמנם מוכר בשדה הבינלאומי, אבל אנחנו תמיד נראה אותו בהקשר מקומי שבמובנים מסויימים הוא מרובד יותר. גם על יעל ברתנא, עם כל ההצלחה הבינלאומית שלה, אני חושבת שיש בעבודות שלה משהו שאפשר להגיד שזר לא יבין".

פורסם ב״ערב רב״

From → ראיונות

One Comment
  1. לאור הדיון המעניין על מקומה של הפעילות הממסדית בתחום האמנות העכשווית בחיפה ובכלל, מוזמנים לקרוא את הפוסט של מכון ירושלים לחקר ישראל: בין תל אביב לירושלים – גלריות לאמנות עכשווית. http://www.jiis-jerusalem.blogspot.co.il/2014/07/blog-post_14.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: