Skip to content

סטיית תקן

אפריל 17, 2014

בשנת 1974 פרסם הפסיכולוג האמריקאי סטנלי מילגרם תוצאות ניסוי שערך באוניברסיטת ייל, ובו ביקש מקבוצת נבדקים להעניש קבוצה נוספת באמצעות מכות חשמל בעוצמה הולכת וגוברת. תוצאות הניסוי, שזכה מאז לפרסום רב ולביקורת, היכו את המעורבים בתדהמה. אם לפני הניסוי חשבו רבים שלמעט קומץ סדיסטים עיקר הנבדקים יסרבו לחשמל את קורבנותיהם, הרי שהניסוי הוכיח בדיוק את ההיפך. רובם המוחלט של הנבדקים, שסוננו בקפידה דווקא על מנת לוודא שאין ביניהם בעלי דחפים אכזריים מיוחדים, צייתו להוראות ולא חדלו גם כשהגיעו לדרגות עינויים גבוהות ביותר.

מילגרם היה פסיכולוג וכמוהו גם רבים מעמיתיו ומבקריו. זיגמונט באומן, המקדיש לניסוי פרק בספרו "מודרניות והשואה", הוא סוציולוג. במקום בו פסיכולוגים מחפשים הסבר נפשי, הוא מזהה דפוס ומבנה חברתי. בשעה שאחרים הסיקו מן המחקר שבכל אדם ישנו סוכן רדום – "איש אס אס קטן הממתין לשעת כושר" – באומן מצא בו מתאם בין אכזריות ליחסי סמכות. הגורם להפיכתם של תלמידי קולג' רגילים למענים ומקרבנים, טען, כלל לא נעוץ במבנה הנפשי שלהם, אלא בסדר הכוחות והסמכויות שנוצר, ובסוג האלימות הסטרילית יחסית שהופעלה ע"י כפתורי החישמול. אם יש סוכן פנימי רדום שהתגלה בניסוי הזה, הוסיף באומן, הרי הוא דווקא הסוכן שהוביל קומץ נבדקים לסרב לבצע את הפקודות, ולא זה שגרם לרובם לציית.

לא מזמן פורסמו לראשונה מכתבים שכתב הבכיר הנאצי היינריך הימלר לבני משפחתו. מאמרים שתיארו את המכתבים זכו לכותרות כמו ״כיצד הופך אדם לחיה״, ״לידתה של מפלצת״ וכיו״ב. ככלל, התייחסויות רבות לשואה מתארות אותה ברוח זו. היא מוצגת כסטייה, הפרעה, בור עמוק ורגע של כישלון בדרכו של העולם המודרני אל הנאורות. ספרו של באומן, שראה אור לראשונה בשנת 1989, מתייחד בכך שהוא אינו תופס את השואה כסטייה מן המודרניות או כבגידה בה, אלא כתוצר בלתי נפרד שלה. במילים אחרות, באומן טוען כי תפיסת העולם המודרנית ומאפייניה לא רק שלא מנעו את הרצח הנורא, אלא אף עמדו בבסיסו. המודרניות, או ליתר דיוק פרשנות מסויימת ותנאים מסויימים שלה, היא שהובילה למעשה ויצרה את המנגנונים הרבים שאפשרו אותו.

ספרו של באומן מבקש לספק הסבר סוציולוגי למה שעשו לפניו ראול הילברג כהיסטוריון וחנה ארנדט כפילוסופית פוליטית. המשותף לשלושתם נעוץ בהבנה של מנגנוני החברה והמדינה המודרנית, הבנה שמובילה לדחיית תפיסתו של הנאציזם כרוע דמוני ומוחלט לטובת התחקות אחר שורשיו ומנגנוניו הטוטאליטריים, הבירוקרטיים והחברתיים, הניתנים לאיתור גם בחברות אחרות. ב"מנגנונים" אין הכוונה לטכנולוגיה של רכבות ותאי גזים – זה הרי מובן מאליו – אלא לתפיסות עולם, מדע, בריאות, מוסר, חברה, מנהל ועוד, שאלמלא גרסתן המודרנית ספק אם ניתן היה להגיע להכרעת הפיתרון הסופי, וליישומה תוך שיתוף פעולה מצד התליינים, הקורבנות, הסייענים והעומדים מנגד. זו עמדה שכמעט אינה עושה הנחות לאף צד. ככזו היא קשה לעיכול ומעוררת מחלוקת, ונדמה שלא במקרה הן ספרו של באומן והן ספריהם של הילברג וארנדט תורגמו לעברית רק בשנים האחרונות, עשרות שנים לאחר שחוברו.

כריכת הספר

כריכת הספר

באומן פותח בניסיון להבין את מעמדם החברתי של היהודים לנוכח המודרניות. את פיזורם בארצות שונות ואת יחסיהם המסוייגים עם בני האומות השונות הוא מזהה כאחרות המתקיימת בעולם שביקש לתת לכל דבר הסבר רציונאלי. בעת המודרנית, טען באומן, היהודים הם "עמימותו של עולם שלחם לבהירות".

שאלת הרציונאליות חוזרת ועולה לכל אורך הספר, כאשר גם כאן באומן מבקש להבין את הנאציזם לא כשיגעון לא רציונאלי אלא בדיוק להיפך – כתוצר של ניסיון לסדר, להסביר, לייעל ולבנות עולם חדש המבוסס על היגיון מדעי, לוגי ומנוהל היטב. כך מתאר באומן כיצד מדענים תחת המשטר הנאצי לא רק שלא דוכאו אלא אף עודדו וקיבלו תקציבי מחקר נדיבים לצורך קידומו של "מדע מקצועי" נטול "הטיות מוסריות". "סיפור ארגונה של השואה יכול היה להיכתב כספר לימוד בתחום הניהול המדעי. ובלי ספק היה הופך לספר לימוד אילולא נאלץ העולם להוקיע מוסרית ופוליטית את תכליתו – עקב מפלת מבצעיו", הוא כותב. כך מתאר באומן גם את המרחק שיצרה המודרניות בין הקורבנות למקרבנים ובין האלימות למבצעיה. במילותיו של הילברג המצוטטות בספר: "יש לזכור שרוב המשתתפים לא ירו ברובים בילדים יהודים או יצקו גז לתאי גזים… רוב הבירוקרטים כתבו מזכרים, שרטטו תוכניות, דיברו בטלפון והשתתפו בישיבות. הם יכלו להשמיד עם שלם באמצעות ישיבה ליד השולחן".

סוגיית הבירוקרטיה שעוררה את חמתם של רבים על הילברג כשעסק בה, נידונה גם אצל באומן באריכות. הילברג הראה כיצד בסיכומו של דבר לא רק שההנהגה היהודית לא הצליחה לעצור את ההשמדה, היא אף סייעה לה באמצעים ארגוניים. באומן, שאינו היסטוריון, עוסק בנושא דרך פרספקטיבה של סדר חברתי. "היהודים", הוא כותב, "יכלו אפוא לשחק לידי מדכאיהם, להקל עליהם את מלאכתם, לקרב את חורבנם שלהם, וכל זאת בתוך כך שמעשיהם מונחים בידי פרשנות רציונאלית של תכלית ההישרדות". את התוצאה הוא מתאר כ"יכולתה של שררה מודרנית, רציונאלית ומאורגנת בירוקרטית, להניע פעולות הכרחיות מבחינה פונקציונלית למטרותיה, אפילו כשהן סותרות בעליל את האינטרסים החיוניים של הפועלים".

ב-25 השנים שחלפו מאז פורסם, זכה "מודרניות והשואה" לביקורות ולמחקרי המשך רבים. חלק ממסקנותיו נראות היום מובנות מאליהן, כפי שבאומן כותב בעצמו באחרית דבר שחיבר בשנת 2000, אולם בחברה שמקדשת התייעלות, פיתוחים טכנולוגיים ומקצועיות חסרת "הטייה", נדמה שהן רלוונטיות מתמיד. "במערכת שבה הרציונליות והאתיקה מצביעות בכיוונים מנוגדים, האנושיות היא המפסידה העיקרית", מסכם באומן. תרופת המנע היחידה שהוא מזהה היא פלורליזם. "הנאצים היו חייבים להרוס תחילה כל שריד לפלורליזם פוליטי כדי לפתוח בפרויקטים כמו השואה", הוא כותב, ולכן "פלורליזם הוא הרפואה המונעת הטובה ביותר נגד השתלבותם של אנשים רגילים מבחינה מוסרית בפעולות לא נורמליות מבחינה מוסרית". 25 שנה לאחר פרסום הספר, בעידן של כלכלת שוק עריצה ופלורליסטית גם יחד, עולה השאלה האם מסקנה זו לא דורשת הסתייגות.

מודרניות והשואה – זיגמונט באומן
מאנגלית: יניב פרקש
רסלינג, 337 ע"מ, 99 ש"ח

One Comment
  1. דן גלשר permalink

    הסרט הגרמני "סרט לבן" המתאר את הבסיס החינוכי עליו הושתת הצבא הגרמני, עושה שימוש בטיעון של באומן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: