Skip to content

הויזואלי כמפלצת החוויה

פברואר 17, 2014

הציירת אלין אלג'ם עומדת לצד ציור גדול והיפר-ריאליסטי המתאר דימויים מקוטעים מסרטי פורנו – בלילת איברים חתוכים שקשה לזהותם, אבל קל להבין את תפקידם. הדימויים מוסתרים בחלקם על-ידי להקת פלמינגואים, שמביניהם מציצה עין של אשה. בציור אחר מופיעה מזרקה מעוטרת בפסלי סוסים צוהלים במעין רגע שיא. גם כאן סוס אחד מתבונן היישר בעיניו של הצופה.

"העין שמסתכלת עליך היא הרגע הפוליטי", אומרת אלג'ם. "הוא פוליטי כי הוא אומר לך פתאום איך אתה מתפקד פה כצופה. כציירת אני פחות נזהרת כשאני מייצרת קשר עין. אני כאילו אומרת לצופה, עצור, שים לב, תשאל שאלה".

מה את מצפה ממנו לעשות?
"אני מקווה שהוא יעמוד מספיק זמן מול הציור כדי שהשאלה הראשונה שהוא ישאל תיעשה פחות מובהקת. אני רוצה שהמפגש יעבוד ברמת פני השטח, אבל לא ייגמר שם".

אלין אלג׳ם - ללא כותרת #4, 2013. צילום: רואי פיינבורג

אלין אלג׳ם – ללא כותרת #4, 2013. צילום: רואי פיינבורג

לפני שבועיים נפתחה תערוכת יחיד של אלג'ם בגלריה ארטסטיישן שבמתחם התחנה בתל-אביב. הפגישה, שנערכה זמן קצר לפני הפתיחה, התקיימה בסטודיו באזור פלורנטין שאליו עברה לאחרונה אחרי שנים של עבודה בקריית-המלאכה, ולאחר שהרגישה שאינה מסוגלת יותר להישאר במקום השורץ פעילות של זנות וסחר בסמים. לאחרונה היא שותפה למאבק להסדרת תנאי עבודה של אמנים מול העירייה, דוגמת הנחה בארנונה על סטודיות.

"המאבק הוא על ההחלטה של עיריית תל-אביב לרדוף אמנים שמלמדים בסטודיו. מילא שהם לא מאפשרים תת-סיווג בחוק שיאפשר לאמנים ללמד, אבל לשלוח חברות בילוש שיחקרו אמנים?".

הנחה בתשלומי ארנונה על סטודיו ניתנת משום שבדרך-כלל גם אם הוא פועל בחלל מסחרי, הוא לא בדיוק עסק רגיל. אם הוא הופך גם למקום לימוד שמכניס מזומנים, למה שימשיך ליהנות מהנחה?
"כמה אתה מכניס? 2,500 שקל? אלה סכומים מגוחכים, שלא לדבר על העובדה שבקריית-המלאכה למשל, אתה צריך לדלג על קונדומים ושפיך וחייב לנעול את הסטודיו מבפנים. אני יכולה למצוא את עצמי עם כיתה בסטודיו ולגלות שבחוץ עומד סרסור שמזיין את הזונה שלו, ואחר-כך עוד לנקות אחריהם, ואז ב"אוהבים אמנות" העירייה באה ואומרת, היי, שימי שלט. מכל הדברים שנעשים בעיר הזו בהתעלמות או אוף דה-רקורד, בוחרים לעשות מסע ציד דווקא אחרי אנשים שנמצאים בשוליים ולא מסוגלים להתקיים".

את מרגישה בשוליים?
"אם לא הייתי בשוליים היו מסדרים פה את התאורה והמשטרה היתה טורחת להגיע כשאני מתקשרת אליה".

נכון, ובכל זאת אמנים הם לא השכבה הכי נמוכה במערכת.
"אבל תראה את השגרה שלנו. האספלט נמצא בה גם אם אנחנו מישירים אליו מבט וגם אם מנסים להדחיק אותו, ואם נסתכל לצד השני הוא לא ייעלם. תפסתי את הרכבת הראשונה שיצאה מקריית-המלאכה, אבל יש עדיין דברים שצריך לטפל בהם. לפני תערוכה צריך אנרגיות שכולן טוטאליות וכולן סותרות זו את זו. בשביל מהלך אקטיביסטי ופוליטי צריך די הרבה מוג'ו, וכרגע המוג'ו חייב להיות מתועל לציור. אחר-כך אחזור".

בעבר שמרת על הפרדה – אמנות לחוד ועסקנות לחוד. גם הפעם על פניו אין קשר בין הדברים, ובכל זאת נדמה שחוויות מהעבודה בקריית-המלאכה חדרו אל בדי הציור.
"ימים יגידו איך הדברים נארגים זה בתוך זה וקשה לומר את זה בזמן אמת, אבל ברור שהם משפיעים. זה מאד לא סקסי לדאוג לחיים הריאליסטיים ולייצר סחף אחרי מצוקה בסיסית, ויש דרך הרבה יותר סקסית לדבר על הציורים מאשר להגיד שהזונות בקריית-המלאכה השפיעו עלי לעבוד עם דימויים מפורנו. אבל מצד שני, זה עזר לי ליצור את הפער בין ההרמטיות של הדימוי הפורנוגרפי לבין החיים עצמם. אולי החיים עצמם בצורת האספלט והקונדומים בקריית-המלאכה לא נמצאים בציור, אבל ברגע שעוד דימוי פורנוגרפי מוחלק ומחומצן ומטופל, נכנס אליהם הגודש היוצר את הווליום ואת הבלתי אפשריות של הדבר הזה".

תסבירי.
"כשאתה פותח אתר פורנו חינמי גדול, אתה מקבל תגיות לכל דבר: אחד שחור ואחד אסיאתי, עם דודה שמסתכלת מהצד וכו'. יש ספציפיקציה של כל-כך הרבה נארטיבים שכל-כך מאופיינים, ואי-אפשר שלא להרגיש שזו אפוקליפסה".

בגלל שזה כל-כך מאופיין?
"בגלל המקום שממנו מגיע הצורך לאפיין, כשהמימד הוויזואלי הפך למפלצת שהיא-היא החוויה. זה איום כי האינפלציה כאילו מרמזת ללגיטימציה במימד הוויזואלי בלבד. מה שמפריע לי זה לא שמשהו ספציפי ידליק מישהו ספציפי, אלא שהאינפלציה היא רק ברמת הדימוי ולא באמינות. שחקני פורנו לא נהיים שחקנים יותר טובים. הכל נשאר במקום, ורק הדימויים ממשיכים לשבט את עצמם כמו סרטן. זה סף הכלה וקשה לי לסבול את הריקון של הדימוי".

אלין אלג׳ם - ללא כותרת #5, 2013. צילום: רואי פיינבורג

אלין אלג׳ם – ללא כותרת #5, 2013. צילום: רואי פיינבורג

אלג'ם שולפת ציור נוסף ושונה בתכלית, המבוסס על תצלום לוויין שמתעד תזוזת קרחון וניתוקו מהחוף.
"זה דימוי מפרספקטיבה שבחיים לא תהיה לי, ודווקא בגלל שבסופו של דבר אני, באופן מאד אנלוגי, צריכה להחליט איך אני מתרגמת את הכתמים שלו, שיכולים ללהיות שום דבר אם אתה לא יודע מהם, זה קצת מערער את ההיפר-דימוי של הציורים האחרים. הציור הזה הוא כמו שיר ערש, כשיתר הציורים הם כמו מצב של הסנפה, בין אם של קוק ובין אם רטלין".

אם הדימוי הקיטשי והמרוקן כל-כך מרתיע אותך, למה בחרת לצייר סוסים דוהרים מתוך המלה Dior על רקע שמים סוערים?
"יש פה דימוי רומנטי וילדותי, ואני עושה אותו בציור שמן, אז זה עוד יותר רומנטי. בשפת ה-pr האמנותי אפשר לשאול כמה אפקטיבי להוציא סוסים משמים אפורים, אבל מבחינתי זה גם קצת וודו לדימוי שהיה קיים פעם ואנשים ממש התכוונו אליו בלי אירוניה".

למה את רוצה לחזור לשם?
"כי אני מבינה שאני לא מרוקנת מזה כמו שהייתי רוצה לחשוב. גם אני מחפשת את הבשר שמתחת לעור המתוח. זה פתי ונואש, אבל הדרך היחידה להיות במקום שיוצר איזשהו רגש היא להגיע מספיק פנימה כדי למצוא דימוי שנגע בך לפני שאיפרת אותו. לרוע המזל זה אומר שאתה כאילו ברגרסיה וחוזר להיות טמבל, ובגלל שכשהייתי בת 12 ציירתי סוסים, אני פתאום חוזרת לצייר סוסים".

אלין אלג׳ם

אלין אלג׳ם

כשמתבוננים במכלול הציורים מבינים שבעצם זו לא תערוכה על פורנו, אלא על המשמעות והכוח של דימוי.
"פורנו זה כל דבר. זו תמונת הפרופיל שלך ותצלומי האוכל באינסטגרם וזה שכולם יודעים איפה אתה ומה אכלת ואיך סידרת את השניצל, וזה שכולם עושים על זה לייק למרות שלאף אחד לא אכפת. שמעתי קודם רעש מהחלון וכשהתקרבתי ראיתי קבוצת דררות יושבות בחוץ ומקרקרות. היה מדהים פשוט לראות את זה, אבל במקום לחוות את הרגע, מיד עולה המחשבה אם לצלם אותו ולהעלות לפייסבוק".

גם הריגוש הבסיסי שלך מתוכיים שצווחים מחוץ לחלון הוא תוצר סביבתי.
"אני לא חושבת שאנחנו חייבים להתרגש מהרגע, אלא שאנחנו כבולים לאנטי-רגע. המיתוג הוא הרגע. לא הדבר עצמו. אם אין טייטל לחוויה היא לא קורית, ודרך פורנו אפשר לדבר על זה. כשאתה אוכל אתה לא צריך לראות תמונות של אוכל יותר 'סקסי' כדי לאכול. באוכל כל החושים פועלים. גם בסקס. אבל פורנו, על אף היותו השטחה טואטלית ובזכות הזמינות הויזואלית שלו, הפך להיות מוביל ומנסח של תסריט שמבוסס רק על חוש אחד, אובר (uber) חוש, ועכשיו התסריט משעבד אותנו כי אנשים בחיים עצמם מנסים להתנהג כמו כוכבי פורנו בתת -ז'אנרים כמו הסבתא החורגת עם האסייאתית והמנקה בבריכה. אבל האורגזמה המתוסרטת היא בנאלית במקרה הטוב, כך שבסוף היום, כשגבר גומר כמו כוכב פורנו, זה לא באמת מרגש אותו, אלא להפך – מעצים את הריקון שאחרי. זה ריקון שהולך וגדל והופך לאנרגיה אלימה שמחפשת עוד תסריטים קיצוניים להתבטא בהם, וכך המעגל נמשך".

ובכל זאת, מי שמכיר את התשוקה שלך לגלאם מעבודות קודמות, לא יכול שלא להרגיש שיש אצלך גם כמיהה ואהבה לעולם הנוצץ, המלאכותי והמוגזם, להפקה המושקעת ולמופע שלה.
"כשהייתי בת 14 הייתי פאנקיסטית. הפאנק רוצה לערער על המובן מאליו, המוסכם והמובנה. אז אתה שם מוהיקן וניטים וטלאים, ואז אפשר לשאול אם הכל בשביל 'טו גיב א פאק', למה לעשות כזה עניין צבעוני? למה צריך שמי שאתה בז להם יראו אותך? אם הפאנק הוא דרך חיים, למה הוא צריך להיראות כמו תחפושת? אבל זה קטע של ווליום – אתה מגביר אותו ומייצר דיסוננס. אתה צריך את הפלקט. אז פה אני מגבירה את הדימויים והוורודים. אפשר להגיד שאם אני מקשיבה לאספלט אני מקבלת את המרות שלו, עם האפור והביוב. אבל כנראה שזה לא ככה, כי הנה, הפאנק אומר, אני בשוליים, אבל עם מוהיקן סגול וכל הכוח שנלווה לו".

אלין אלג׳ם - ללא כותרת #1, 2013. צילום: רואי פיינבורג

אלין אלג׳ם – ללא כותרת #1, 2013. צילום: רואי פיינבורג

על המדף לצד הכיסא של אלג'ם מונח הספר "שוברות קירות – אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל", שיצא לאור לאחרונה בעריכת קציעה עלון ושולה קשת. עלון כתבה בספר על ציור דיוקנה העצמי של אלג'ם שהוצג לפני שלוש שנים, כי הוא נראה כדיוקן של טרנסג'נדרית. אלג׳ם מספרת שהופתעה מהפרשנות, אבל הבינה אותה. "כשציירתי את זה הייתי כל-כך מזוהה עם הפרסונה המצוירת ולא חשבתי בכלל על טראנג'נדריות ופסאדה. אבל עכשיו אחרי כמה זמן יש מרחק ואני יכולה להתבונן בזה ולהבין את הפירוש של עלון, בגלל האובר-אקספרסיביות והיכולת לייצר את הדימוי של עצמך".

גם אותי ההקשר הזה קצת הפתיע, אולי בגלל שאנחנו מכירים. אני גם לא חושב ששמעתי או ראיתי אותך מתייחסת להקשר מזרחי בעבודותייך בעבר.
"עד גיל 16 בכלל לא ידעתי מה העדה שלי. לא היה עיסוק בזה. אחר כך הסתייגתי כי הרגשתי שזה סוגר עלי, כי אני לא אוהבת שאומרים לי איך לייצר את הזהות שלי. אבל אז אתה אומר, 'זה לא מספיק להגיד לא בא לי, אלא גם מה בא לי'. אני מרגישה שזה פותח לי את הטריטוריה ומביא אותי לעוד מקום שאפשר לפעול בו".

והטריטוריה החדשה באה לידי ביטוי בציורי שחקניות בלונדיניות מאתרי פורנו אמריקאיים?
"כשבלונדינית מדברת על בלונד היא חייבת כל הזמן להזהיר שהיא מודעת לעצמה. היא תמיד צריכה לצאת חכמה, מרוחקת, הפוך על הפוך, ומה שקורה הוא שכשאתה כל-כך נזהר, אתה יוצר אמנות משעממת שיש בה פחות חומר ויותר מקום לשיח על המורכבות והמרחק. לעומת זאת, שחרחורת מהשכונות שכמוני שמדברת על בלונד יכולה להיזהר פחות ולטבוע בתוך המשטחים הבוהקים, ולא כל הזמן לכונן את המרחק. המרחק ברור. אני פה וזה שם. זה לא שלי. אבל זה שלי כי זה מוצר אוניברסלי, ולכן זה של כולם. יחד עם זאת אני מרגישה הרבה יותר את הקושי שבלהיות אשה מאשר מזרחית".

באיזה אופן?
"נתחיל מזה שהאיש שבא להתקין את המזגן אומר משהו על קידוחים ואני עונה שאני יודעת לקדוח, והוא אומר, 'אז תלמדי אותי'. בהקשר של העבודות, כשנכנסים לאתר פורנו חינמי רציני מקבלים מדגם סטטיסטי של העדפות, ומגלים שכמות הפאנישט, דסטרויד, רייפד, פורסד, פאבליק יומיליאיישן, עולה ביחס אדיר ביחס לדברים אחרים. אני בכלל לא מדברת על יחס הצרכנים, גברים, נשים וכל זה. גם אם נניח שזה מצרך לכל המינים, עדיין נקבל את גוף האשה ככלי להשחתה וריקון משפיל של הרס. אני בתור מישהי שנכנסה לזה בשביל מחקר וקופי-פייסט של דימויים, קיבלתי בחילה. לא בחילה מסטיות פטישיסטיות, אלא מקריסה כל-כך חמורה שאין אפילו כוח להתחיל לדבר על זה. כולם מקבלים כסף בשביל להשתתף בפריימים האלה, ונותנים מידע שאמור להרגיע אותך ואומר שמדובר באונס מבוים. זה הקרחון שנדד ללב הים ברמות שלא יעזור מה נעשה, זה אבוד".

אלין אלג׳ם - ללא כותרת #2, 2013. צילום: רואי פיינבורג

אלין אלג׳ם – ללא כותרת #2, 2013. צילום: רואי פיינבורג

עד עכשיו דיברת על דימויים באופן כללי, על אשליות, קיטש, פאנק ותרבות וירטואלית, בלי להזכיר את הצד של ניצול נשים.
"אבל תסתכל איך הגברים ואיך הנשים פה… זו קריסה לתהום. גם כשהבחורה מישירה מבט למצלמה זה ברור שהיא לא בשליטה".

אני מסכים, אבל אם כך, למה את צריכה את ההרים הוורודים ואת דיור? למה לא לקרוא לילד בשמו?
"כדי לשמור מרחק. אין לי סיכוי לדבר על זה בלי המרחק, כי ברגע שזה נהיה פתטי לאף אחד אין כוח לשמוע. אם תציג את הדיבור כמניפסט זה יישאר מניפסט, וכיוון שלמינפסט אין דימוי, הוא לא מפתה. כמו שהפאנק צריך מוהיקן, הדיבור הזה צריך את המושלמות המלאכותית של הדימוי המצויר, את הסימטריה והוורוד. אני קודם כל רוצה לגרום לך להיות שם מספיק זמן כדי שתהיה שם מספיק זמן כדי שאפשר יהיה להתחיל לדבר. ולא אמרתי פמיניזם".

יש בעיה להגיד?
"להפך. אני פשוט חושבת שזה מושג שמביא איתו דימויים שכל הזמן חושפים את המטרה שלהם ומכילים את היעד עוד לפני שהם מתפענחים. יש רתיעה להשתמש במושג פמיניזם כי לא בטוח אם הוא משטיח את העשייה שלי או מציב רף שאני אמורה לעמוד בו. אבל אם אקח את הפמיניזם כמודעות לעמדה שלי כאשה בעולם ומבט פעיל וביקורתי מהמקום הזה, אז כן, לגמרי, זו תערוכה פמיניסטית שהמימד הביקורתי נוכח בה, אבל הוא לא חד-ממדי. אני מאמינה בפסגות ורודות ומאוהבת באיפור ובחומר ובפלסטיות ובאסתטית שיא, אבל לוקחת את דוגמיות האיפור מעיתוני נשים ועושה להן קופי-פייסט על הפרצוף והכוס והעיניים של בחורות מסרטי פורנו. יש פה גוש צללית שמסתיר את הפרצוף הכל-כך מודע למצלמה שנמצא מתחתיו, ובמהלך הפשוט הזה יש משהו אלים".

אלין אלג׳ם
גלריה ארטסטיישן, תל-אביב
נעילה: 15.3.14

פורסם בנוסח מקוצר ב״טיים אאוט״

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: