Skip to content

ניצחון או מוות

פברואר 8, 2014

ב-18 באפריל 1945 עמדו חיילים אמריקניים בשערי העיר אנסבאך שבדרום גרמניה. היו אלה ימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. הכוחות הגרמנים הוכו קשות, צמרת המשטר הלכה והתפוררה והאוכלוסיה הגרמנית ישבה במקלטים וסבלה מהפצצות יומיומית, רעב ומחסור. סטודנט בן 19 מאנסבאך שראה חודש קודם לכן כיצד מחריבים מפציציה של בעלות הברית את בנייניה ורחובותיה העתיקים של העיר וורצבורג, ביקש לקדם כניעה ללא מאבק על מנת למנוע את השמדת עירו. הוא ניסה לנתק את כבלי הטלפון בין מפקדת העיר לבסיס הצבאי הסמוך, אך שני נערים הבחינו במעשיו ומיהרו לדווח לרשויות. הסטודנט נתפס, הועבר לבית דין שדה ובתוך כמה דקות נגזר דינו למוות. הוא נמלט אך נתפס בשנית ע"י השוטרים ובעידוד התושבים, ונתלה בכיכר העיר. מפקד העיר הורה להותיר את גופתו תלוייה "עד שתסריח", וכעבור זמן קצר נמלט מן המקום על אופניים. 4 שעות לאחר מכן נכנסו הכוחות האמריקאים לאנסבאך ללא כל התנגדות.

סיפור זה פותח את ספרו של ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו "הסוף", העוסק בנעשה בגרמניה בחודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. אין מדובר בספר היסטוריה צבאית. מהלכים צבאיים מתוארים בו בקצרה בלבד, כאשר השאלה המרכזית המעסיקה את המחבר אינה הסיבות לתבוסת הגרמנים, כי אם המניעים להמשך פעולתם גם כאשר לא הייתה ללחימה כל תכלית והתבוסה הפכה לעובדה מוגמרת. הסיפור על הסטודנט מאנסבאך הוא דוגמא טובה לכך, שכן כל אחד מן הדרגים השונים שטיפלו בו יכל לעכב ולמנוע את ההוצאה להורג. כולם ידעו שאלו שעותיו האחרונות של השלטון, ובכל זאת התעקשו לקיים את ההליך כסדרו. האם היו אלה צייתנות ללא עוררין, פחד, עיוורון מוחלט, משאלת מוות או שמא אכזריות לשמה, שהובילו אותם, כמו גם את יתר אזרחי המדינה, להמשיך לפעול ולדרדר את גרמניה גם כשסופה כבר היה ברור, ותוך שהיא ממיטה על אזרחיה ועל כל המעורבים במלחמה עוד ועוד סבל וקטל?

קרשו הוא היסטוריון זהיר הנמנע מהשערות וניתוחים שאינם מבוססים על תעודות. ספרו, הכתוב בלשון עניינית ובהירה ומגובה בלמעלה מ-200 עמודי הערות שוליים ומקורות, נפתח בקיץ 1944. ב-20 ביולי באותה שנה נכשל ניסיון התנקשות בחייו של אדולף היטלר. כישלון ההתנקשות לא רק שלא עירער את המדיניות הנאצית – הוא אף סייע לביצורה. מאותו רגע החל המשטר בתהליך הקצנה, כאשר מנגנון התעמולה תיאר את המתנקשים כקושרים לא רק נגד הפיהרר עצמו אלא כנגד האומה הגרמנית בכללותה, ציד "בוגדים" ו"תבוסתנים" הפך למטרה עליונה, והקצונה הבכירה עשתה כל מאמץ לבדל את עצמה מן הקושרים באמצעות גילויי נאמנות לפיהרר שבאו לידי ביטוי בצעדים קיצוניים, חלקם התאבדותיים לגמרי. ההתעקשות להמשיך במלחמה האריכה גם את ייסוריהם של יהודים, אסירים פוליטיים ושאר שנואי נפשם של הנאצים, אולם בראש ובראשונה היא פגעה בגרמנים עצמם. כניעה בשלב זה יכלה למנוע הרג ופציעה של מיליונים חיילים ואזרחים גרמנים והרס מוחלט של ערים רבות, אולם כניעה שכזו עמדה בניגוד מוחלט ליסודות תפיסת עולמו של היטלר, שעוצבה ע"י הכניעה המשפילה של גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה, ולכן לא באה בחשבון.

את ההסבר לנכונות הגרמנית להמשיך בלחימה תולה קרשו בשלושה גורמים עיקריים. האחד הוא הפחד מפני הנפילה בידי הכוחות הסובייטיים, שתודלק בשנים של תעמולה נאצית בוטה נגד "חיות האדם" מן המזרח. לזכותם של הגרמנים יאמר שפחדם אכן היה מוצדק, ובישובים ויחידות צבאיות שפלו בידי הסובייטים סבלו הגרמנים ממעשי רצח המוניים, ביזות, אונס נשים ועינויים (לזכות הסובייטים יאמר שהכיבוש הגרמני בארצותיהם שנים ספורות קודם לכן לא היה אכזרי פחות). יותר מאשר שירות מטרותיו הנעלמות זה מכבר של הפיהרר, אם כן, נומק המשך הלחימה ברצון להגן על המולדת, על החיילים הנותרים ועל בני משפחותיהם.

סיבה שנייה להמשך הלחימה מוצא קרשו בטרור פנימי שהופעל ע"י המפלגה הנאצית והנהגת הצבא, בניסיון לעצור את גלי העריקה בקרב חיילים וקצינים זוטרים ואת התמיכה בכניעה. באותם חודשים הוצאו להורג למעלה מ-20 אלף (!) חיילים ועוד אלפי אזרחים גרמנים באשמת בגידה. ככל שהחמיר מצבה של גרמניה, החמירו גם העונשים שהטילו הגרמנים על עצמם.

לגורמים אלו ניתן להוסיף טעויות טקטיות שנעשו ע"י בעלות הברית וסייעו להמשך המערכה, כמו גם את דרישתן הבלתי מתפשרת לכניעה ללא תנאי, שנתפסה כבלתי אפשרית אפילו ע"י גורמים מתונים ופרגמטיים יחסית בהנהגה הגרמנית. אולם הנימוק המרכזי והמעניין שמציג קרשו אינו קשור בצעדים כאלו ואחרים של ההנהגה או במהלכים צבאיים מוצלחים או כושלים, אלא בשילוב בין דמותו הכריזמטית והאימתנית של היטלר למבנה השלטון הריכוזי-אך-מבוזר שנוצר לדרישתו. קרשו אינו מקל ראש בסמכותו ויכולת השפעתו של היטלר – גנרלים קשוחים ומפוכחים היו נכנסים לפגישה עם המנהיג ביאוש ויוצאים ממנה אפופי היקסמות ומלאי אמונה וכוחות מחודשים – אולם לטענתו הדבר אינו יכול להוות הסבר בלעדי לנעשה, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שככל שהמצב החמיר הקשר בין מפקדתו של היטלר לשטח נעשה מוגבל יותר ויותר. כאן נכנס לתמונה ה"שלטון הכריזמטי", המציית אמנם לדמות כריזמטית העומדת בראשו, אך בנוסף לציות מוחלט נוקט הקצנה יזומה ומאולתרת על דעת עצמו. כפועל יוצא מכך,  אפילו כאשר התמיכה העממית בהיטלר ובמפלגה הנאצית הלכה והתפוררה, ההנהגה המשיכה בשלה, הלוחמים המשיכו להילחם, תאי הגזים הוסיפו לעבוד ואמצעי התעמולה המשיכו לבשר על "הנשק החדשני" שאוטוטו עומד להגיע לחזית ולהכות מכה ניצחת בבעלות הברית.

עבור היטלר, חורבן מפעל חייו כמנהיג גרמניה הנאצית ניבא בוודאות גם את חורבנו האישי, ולכן ניתן להבין את דבקותו בעיקרון "ניצחון או מוות". אולם עבור האומה הגרמנית להמשך הלחימה בשלב זה הייתה משמעות אחת בלבד – הארכת סבלה של האוכלוסיה הגרמנית ומותם של חיילים ואזרחים נוספים. התעקשותם של פוליטיקאים, קצינים, חיילים ואזרחים להמשיך ולקיים את הוראותיו המופרכות של היטלר גם כשהלך ואיבד כל קשר עם המציאותו, ונטייתם להקצנה דווקא ברגעים שדרשו חשיבה מפוכחת, נובעות, לטענת קרשו, בראש ובראשונה מן הסמכות שיצקה דמותו של היטלר במורד פירמידת השליטה במדינה. "למרבה הפרדוקס", כותב קרשו, "באותם ימים כבר היה השלטון הכריזמטי נטול כריזמה. הקסם שהילך היטלר על ההמונים נעלם זה מכבר, אך המבנים ודפוסי החשיבה של השלטון הכריזמטי שלו נותרו בעינם".

הסוף – איאן קרשו
מאנגלית: כרמית גיא
עם עובד, ספרית אופקים
518 עמודים
מחיר: 118 ש"ח

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: