Skip to content

תרחיש אימים

מאי 2, 2013

האמנים רירקריט טיראוואניג'ה ורפרם חדד התרוצצו בערב יום שני בין המוזמנים הרבים למה שהוגדר כ"התרחשות אמנותית" במתחם ארטפורט ביפו. בידיים מוכתמות בשומן, פחם ושאריות מזון, תיחזקו השניים את עמדות הצלייה והבישול המאולתרות וחילקו מנות למשתתפים. באולם עמדו שולחנות פינג-פונג, ולצדם ערימת חולצות לבנות שעליהן הודפסה כותרת ה"התרחשות" בואו ביחד" בשלוש שפות. המוזמנים אכלו ושתו, מדדו חולצות, שיחקו ובעיקר פטפטו. זה היה נורא.

רירקריט טיראוואניג'ה ורפרם חדד - בוא ביחד (פרט). צילום: דגן ואלד

רירקריט טיראוואניג'ה ורפרם חדד – בוא ביחד (פרט). צילום: דגן ואלד

את אירוע האירוח הראשון שלו, שכלל מחווה לחדר אוכל שיתופי שיצר האדריכל והאמן גורדן מאטה קלארק, הציג טיראווניג'ה באמצע שנות ה-90 בגלריה בסוהו ששכנה בקרבת חלל ש-20 שנה קודם לכן שימש כחדר אוכל משותף לאמנים שהתגוררו במקום כשהיה חור זול ומוזנח ולא שכונת יוקרה. מאז מסתובב האמן בעולם ומציג וריאציות שונות על עיקרון שהפך לאחד המזוהים ביותר עם המושג "אסתטיקת יחסים" (אמנות שאינה מבוססת על אובייקט אלא על היחסים הבין-אישיים שהיא יוצרת ומייצגת). עבודותיו הן "התרחשויות אמנות" המשתפות את הקהל וכוללות אירוח, אוכל ולעיתים אמצעים נוספים ליצירת קשרים שונים ומשונים בחללי הגלריה או המוזיאון. זו בעצם פתיחה משוכללת של תערוכה – בלי התערוכה.

מראשית דרכו התמודד טיראווניג'ה עם הטענה שההתרחשויות משתמשות במושגים כמו דמוקרטיה, שיחה ומפגש, אך יוצרות בסופו של דבר אירועים סגורים – גם אם לא באופן רשמי – שמיועדים לקהל יעד אליטיסטי ומוגדר. "המיקרו-אוטופיה של טיראוואניג'ה מוותרת על האפשרות ליצור שינוי בתרבות הציבורית, מפני שהיא מצמצמת את השפעתה בכך שהיא מספקת עונג אך ורק לקבוצה הפרטית של חובבי אמנות", כתבה התיאורטיקנית קלייר בישופ במאמרה המצוין "אנטגוניזם ואסתטיקת היחסים"*. "עבודותיו פוליטיות רק אם אנו מבינים את הפוליטי כיצירת דיאלוג במקום מונולוג", הוסיפה. אירוע "בואו ביחד" – שהכניסה אליו, בניגוד לאירוע המקורי בגלריה בסוהו, הותנתה בהרשמה מראש שנבדקה ע"י שומרים בכניסה למתחם – כמובן מקצין את העניין, אולם העובדה שמדובר באירוע ברנז'אי מוחלט היא רק סימפטום לחולשה העקרונית של העבודה.

טיראוואניג'ה יצר מבנה אמנותי אינסטרומנטלי המקדש מושגים כמו "מפגש" ו"שיחה" באדיקות המונעת ממנו לתת את הדעת על אופיים המשתנה. כך באיצטלה של אמנות חברתית ומעורבת, יוצר האמן התרחשויות ריקות וחסרות כל מטען פוליטי. במצב כזה תנאיה הספציפיים של כל עבודה – במקרה הנוכחי אירוע סגור במתחם אמנות יוקרתי ובמימון קרן תד אריסון – מכתיבים את אופי המפגש באופן שהופך את האמן ויתר המשתתפים לשחקנים ותו לא. "שיחה" ו"מפגש בין אישי", הופכים כך להצגה שמערכות היחסים בה מוגדרות מראש.

טיראוואניג'ה וחדד - פרט מה"התרחשות". צילום: דגן ואלד

שאריות מהאירוע. צילום: דגן ואלד

על מנת להבין את הבעיתיות של "בואו ביחד" אפשר לחזור לעבודה שיצר שותפו הישראלי של טיראוואניג'ה רפרם חדד. לפני שנה השתתף חדד ב"בין אדום לירוק" – באסטת אבטיחים שהוקמה על כביש מספר 1 כפרויקט משותף לקבוצת האמנות מוסללה ולעונת התרבות בירושלים. הימים היו ימי צום הרמאדאן. חדד המציא מנהג "מסורתי" לכבד את הצמים בעלה חסה טרי. מדי ערב יצא מהבאסטה בקצה שכונת מוסררה אל עבר העיר העתיקה כשהוא דוחף עגלת חסה וכיבד את שוברי הצום בעלה. על פניו מדובר בעבודות דומות הכוללות אוכל ואירוח, דיאלוג ומפגש, אולם המאפיינים הספציפיים שלהן הופכים אותן לשונות בתכלית. האחת הוצגה במרחב ציבורי והשנייה במתחם סגור, האחת באיזור של קונפליקט והאחרת בבועה מלאכותית של שלום. האחת יצרה בפועל, מכורח המצב הפוליטי שבמסגרתו נערכה, מפגש של גישור וכיבוד בין בני דתות ולאומים מסוכסכים. באחרת הוזמנו המשתתפים לנבור בנתחי בשר צלויים בעודם חוגגים את העובדה שהצרות נותרו מחוץ למרחב המוגן.

כל זאת לא נכתב במחשבה שטיראוואניג'ה וחדד צריכים היו לחלק אוכל לנזקקים במקום לאנשי הברנז'ה – אמנות אינה בית תמחוי והיא לא אמורה להיות כזו – אלא בכדי להדגיש את הפער בין ההוליסטיות החברתית העמומה שמזוהה עם הפרויקט לבין תוצריו בפועל, ובין יצירת יחסים בין-אישיים כפרקטיקה אמנותית לבין מינגלינג אקסקלוסיבי בחסות קרן אריסון. "בואו ביחד" אינו אירוע נורא בגלל החביבות המעושה שמאפיינת כל פתיחה ולא בגלל השילוב בין מבוכה לעליצות אינפנטילית שמאפיין השתתפות ב"התרחשויות אמנותיות", לא בגלל היעדר כל אלטרנטיבה קולינרית לצמחונים כמו הח"מ, ואפילו לא בגלל המנקות המבוגרות שהתרוצצו בעייפות בין החוגגים והידיעה שבמרחק יריקה מן המתחם היוקרתי מתגוררים רעבים אמיתיים. כל אלו מאפיינים את העולם בכל מקרה ואינם בלעדיים לעבודתם של חדד וטיראוואניג'ה. "בואו ביחד" הוא אירוע נורא באופן ייחודי משום שהוא מדגים שוב וללא בושה את היכולת של אנשי אמנות, ובכללם כותב שורות אלה, להפוך את עצמם מרצונם החופשי לשותפים פעילים בבכחנליה חזירית – ליצנות חצר אמנותית המסוגלת לעכל אפילו פרקטיקות המזוהות עם אקטיביזם – ולהמיר עמדה פוליטית ועימות אמנותי במבנה אסתטי חסר חוט שדרה ובשירות אידאולוגיה רוחניקית אלימה ותובענית. הטייקון מתחיל בתוכי.

* מאמרה של קלייר בישופ "אנטגוניזם ואסתטיקת היחסים" פורסם לראשונה ב-2004 בכתב העת אוקטובר, ותורגם ב-2009 לעברית עבור קטלוג התערוכה "פאקטורי" במוזיאון בת-ים.

בואו ביחד – רירקריט טיראוואניג'ה ורפרם חדד
ארטפורט ת"א, 22.4.13

פורסם ב"ערב רב" (שווה להיכנס לדיון בתגובות באתר)

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: