Skip to content

לטפס אל הלימבו

אפריל 14, 2013

ביולי 1941 נאסר חוקר הספרות הגרמני ויקטור קלמפרר לשמונה ימים בעוון "התרשלות בהאפלת חלון". בשמונה השנים שחלפו עד אז מעליית הנאצים לשלטון כבר הספיק קלמפרר, יהודי שהמיר את דתו ונישא לנוצריה, לספוג רבות בשל מוצאו הדתי, אולם המאסר תואר על ידו כנקודת משבר חדשה. לאחר ארבעה ימי מאסר קיבל קלמפרר, שחיבר יומן אוטוביוגרפיה במשך כל חייו וביתר שאת בתקופת השלטון הנאצי, עיפרון שהשיב לו את היכולת לכתוב. "אמנם טיפסתי מהגיהנום על גבי עיפרון", כתב אז, "אולם לא ממש הגעתי אל פני האדמה, רק אל הלימבו".

ה"לימבו" – אותו שטח הפקר ללא יציאה המעיד גם על חוסר אונים, עומד במוקד ספרו של ד"ר עמוס גולדברג "טראומה בגוף ראשון – כתיבת יומנים בתקופת השואה" שראה אור לאחרונה. זהו ספר היסטוריה הנעזר במושגים ושיטות ניתוח מתחומי הפסיכולוגיה והספרות. גולדברג עוסק ביומנים בלבד ולא בזיכרונות אוטוביוגרפיים, שכן אחד ממאפייני היומן הרלוונטיים לדיון קשור בהיותו דיווח ישיר, מקוטע ולא מאורגן. בכך הוא נבדל מן האוטוביוגרפיה, שלרוב נכתבת ונערכת ממרחק הזמן. האוטוביוגרפיה יכולה למצוא פיתרונות שיגשרו על פערי זיכרונות, לשייף את פינות הטקסטים והסתירות שבהם ולהפוך גיבובי מחשבה לא אפויים לטקסט קוהרנטי וקריא. היומן, לעומתה, מושפע במישרין וללא תיווך מחוויותיו של המחבר. כאשר המחבר מבולבל – גם הטקסט מבולבל. כאשר הוא מפורק – יתפרק גם הטקסט. הלימבו שלו כרוך ללא הפרד במעשה הכתיבה, ומשום כך חרף הזלזול שיומנים זוכים לו בחוגים מסויימים המתייחסים אליהם כטיוטות לא מעובדות, יש בהם מימד של תיעוד היסטורי רב ערך שאינו בא לידי ביטוי רק באירועים המדווחים אלא גם ברקמת הטקסט עצמה. במקרה של קלמפרר למשל, מראה גולדברג כיצד מושגי הזמן מתערערים ביומניו עד כדי קושי להבחין בין עבר, הווה ועתיד ובין תיעוד לבין פנטזיה. ביומניו של חיים קפלן מגטו ורשה, ניתן לראות בבעתה כיצד מדי פעם מפנים הקורבן דווקא את נקודת מבטו של הרוצח. לו היו נערכים בדיעבד ניתן היה לשפר את הרצף העלילתי של היומנים ו"לפצות" על "מעידותיהם", אולם באופן פרדוקסלי הדבר היה פוגם באותנטיות שלהם והופך אותם לתעודות פחות אמינות למצב מחבריהן.

פליקס נוסבאום - בלאגר, 1940. שמן על בד, 42/47 ס"מ
פליקס נוסבאום – בלאגר, 1940. שמן על בד, 42/47 ס"מ

אחת האבחנות שעומדות בבסיס מחקרו של גולדברג נוגעת בהבדלים שבין משבר לטראומה. ניתוח היסטורי של תקופת משבר יכתב לרוב בהנחה שגם אם השפיעה באופן רדיקלי על ההווה והעתיד של המעורבים בה, הרי שעדיין הייתה זו תקופה חולפת שהסתיימה. טראומה, לעומת זאת, מאופיינת כמצב המשכי וטוטאלי. סימני המצב הטראומתי ותופעות הלוואי שלו עשויים לפעול בעוצמה וללא הרף גם זמן רב לאחר שהגורמים הישירים לו חלפו, והשפעותיו נוכחות בעולמו של האדם באופן טוטאלי שאינו מותיר מקום פנוי לתהליכי עיבוד. אפילו אירועים שקדמו לטראומה עשויים להיצבע בדיעבד בצבעיה ההרסניים. כך, אם סיפור חיים נכתב במטרה לסייע לכותב לגבש זהות עצמית, את סיפור הטראומה מתאר גולדברג כתופעה הפועלת בדיוק בכיוון ההפוך, ואת יומני השואה כ"שדה מערכה שבו מתעמתים כוחות אלה – הכוח המכונן של סיפור החיים, והכוח המפרק של הטראומה – באופן שלא מאפשר הפרדה ביניהם. הטקסט מארגן את המציאות הנפשית וההיסטורית, ובה בעת מדווח על הפירוק היסודי שלה".

ספרו של גולדברג מבוסס על עבודת הדוקטורט שחיבר ומחולק לשלושה חלקים. בראשון נערך דיון תיאורטי במושגים הרלוונטיים, ובשניים הבאים מוכלים המושגים על יומניהם של ויקטור קלמפרר, שסבל מן המשטר הנאצי אך נותר יחסית חופשי ושרד את המלחמה, ושל חיים קפלן, שחיבר יומן בגטו וורשה עד שנשלח אל מותו בטרבלינקה ב-1942. גולדברג אינו מנסה לייפות את מציאות חייהם של הכותבים ולתארה במושגים של עמידה איתנה וגבורה. למעשה, מושגים אלו עומדים במוקד הביקורת שלו על ההיסטוריוגרפיה המקובלת של השואה, והצעתו לקריאה שונה של המציאות המתגלה ביומנים. "ההיסטוריוגרפיה  של תולדות היהודים בתקופת השואה, אשר נכתבת מזה שבעה עשורים, הגיעה אמנם להישגים חסרי תקדים בכל הנוגע לשחזור החיים היהודיים בתקופת השואה", הוא כותב, "אולם עם מלוא עומקו של חוסר האונים נדמה שהתקשתה להתמודד". את ההסבר לכך תולה גולדברג בשתי סיבות. האחת קשורה בשמרנות הבסיסית של הדיסיפלינה ההיסטורית, שלרוב מבכרת ראיות ונתונים על פני עדויות ותחושות סובייקטיביות. הסיבה השנייה קשורה בהבחנה בין משבר וטראומה שהוזכרה לעיל. האסכולה הישראלית המרכזית בחקר השואה ביקשה לתאר את קורות היהודים בתקופת השואה כמצב משברי, ולכן גם כמצב חולף. השימוש שעשו במושגי הגבורה והעמידה ביטא, בין השאר, ניסיון ליישב את הסתירה בין הדימוי הציוני והחלוצי החזק לדימוי היהודי הנרפה המובל אל מותו ללא התנגדות. כך, במשך השנים הורחב טווח התקפות של המושגים הללו, והחל לכלול לא רק לוחמים, מורדים ופרטיזנים, אלא גם את מיליוני הקורבנות הדוממים. "לאדם היהודי ולכל מעשיו בתקופה החשוכה של השואה נאצלה הילה של גבורה – בין אם נאבק על פת לחם, הציל ילד, הדליק נרות חנוכה, כתב עיתון נוער או רק החזיק מעמד בחיים ושרד". זוהי היסטוריוגרפיה שנכתבת על פי מודל של הצלחה ואפילו ניצחון, וככזו היא מתעלמת במידה מסויימת הן מן התוצאות הקטסטרופליות של השואה, והן ממה שעומד במרכז מחקרו של גולדברג: תחושת חוסר האונים והקיום המתפורר, חסר הרחמים והמוחלט, של הפרט – אותו אדם שהציג פרימו לוי בספרו כששאל, ככלות כל המאורעות, "הזהו אדם?".

כריכת הספר
כריכת הספר

ניתוח יומנים באמצעות מושג הטראומה, טוען גולדברג, מאפשר לצלול אל תחתית הדברים ולהתקרב לסיפור הנמצא בשטחים האפורים שבין הדיווח למה שנעדר ממנו ובין הצהרותיו של המספר למסרים הנסתרים הארוגים בין שורות יומניו. גישה זו מחלצת מן הטקסטים סיפור היסטורי נוסף ומציגה פרספקטיבה אחרת על התנהגות אנושית. בתשובתו לשאלה מהי דמות האדם העולה מן היומנים נמנע גולדברג מכל ייפוי והאדרה, כמו מאמץ את תיאורו של המסאי ניצול אושוויץ ז'אן אמרי את האדם במחנה כמי ש"לא היה לו עוד מרחב של מודעות שיכיל את ההבחנות בין טוב לרע, בין נשגב לנחות, בין רוחני ללא-רוחני. הוא היה גופה מתנודדת, צרור של תפקודים פיזיולוגיים בפרפוריהם האחרונים". שם – דווקא שם, לא במרי, בניצחון או בהתאבדות הירואית, אלא בגוף המתנודד כשהוא נטול הבחנות בין טוב לרע – מבקש גולדברג להבין לעומקה את תמונת האדם המורכבת, בשואה ובכלל.

עמוס גולדברג – טראומה בגוף ראשון – כתיבת יומנים בתקופת השואה
הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר ומכון הקשרים, אוניברסיטת ב"ג
447 ע"מ
96 ש"ח

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: