Skip to content

המצב התחפושתי

פברואר 26, 2013

לרגל חג פורים הזמינה מערכת "טיים אאוט" את הכותבים להתחפש לבעלי טורים מעיתוני עבר. מכיוון שהופעת הביקורת בעולם לעולם אינה נעשית פנים אל פנים, הרי שבאופן פרדוקסאלי הכרזה פומבית על המצב התחפושתי – לעת עתה נכנה את התהליך כך – אינה אלא הענקת שם ופנים למאפיין פתולוגי נסתר שאפשר ומתקיים גם בימי שגרה. הביקורת מבוססת על חוזה לא-כתוב בין הקורא לכותב, כאשר הראשון מתבקש להאמין לשני שהוא אכן הוא ושמושאי כתיבתו הם אכן מושאי כתיבתו. על הטקסט הנוכחי חתום יונתן אמיר, אולם על הקוראים לקחת בחשבון שיתכן שהוא נכתב ע"י שבא סלהוב. הטקסט הנוכחי עוסק בעבודתם של שני ציירים צעירים, אולם מי ערב לקוראות שלא מדובר בתרגיל זהויות בדיוני חדש מבית מדרשו של רועי רוזן? למעשה, גם הכותב ומושאי הכתיבה עצמם עשויים להשתכנע בהיברידיות ובנזילות הסגנונית של עבודתם, עד כדי טשטושו המוחלט של הגבול בין מקור ותחפושת. המצב התחפושתי, אם כן, אינו אלא דופלגנגר ביקורתי נצחי – נגזרת של טראנספורמציה איידנטיקלית פוטנציאלית, אינהרנטית למצב של "היות כותב" בתרבות ריזומטית (להרחבה: קראו בגיליונות קודמים את מאמרו של אורי דסאו על חיים דעואל לוסקי, וכן את מאמרו של חיים דעואל לוסקי על אורי דסאו).

לפיכך, הביקורת שלפניכם מתאפיינת קודם כל בכנות הצהרתה העצמית (לא מן הנמנע כי ישנו קשר אטימולוגי בין הצהרה לצרה, ועל כך בהמשך), כי מדובר בטקסט בתחפושת, טקסט שנענה בצייתנות מזוכיסטית כנועה ומתענגת לצו ההתחפשות, לאותה עודפות פולחנית שבמדינת יהודה אמנם מתוארת כטקס ייחודי המכונה "פורים", אולם הגישה הסטרוקטורליסטית לחקר הדתות כבר הוכיחה כי הפרברסיה המאפיינת אותה נוגעת ביסוד טרום-הומניסטי החבוי בתרבות ככללה. ה"הומו קאסטומוס" הדיסקורסיבי שטופל עד כה בחוגים פנימיים, עובר אם כן בביקורת זו לקדמת הבמה ומסמן את תנאי האפשרות של רב-שיח.

רן ברלב - ללא כותרת, שמן ואקריליק על בד, 240/151 ס"מ, 2012
רן ברלב – ללא כותרת, שמן ואקריליק על בד, 240/151 ס"מ, 2012

במוקד הביקורת עומדות עבודות של שני ציירים המציגים כעת תערוכות בגלריה 121 ("כי רק ציור זה לא מספיק" של רן ברלב), ובגלריה נגא ("הליכות ירח" של מתן בן טולילה). שני הציירים צעירים יחסית. ברלב סיים את לימודיו בתחילת העשור שעבר, חבר לקבוצת פלורסנט ולאחר מכן מיעט להציג. בן טולילה סיים את לימודיו בתוכנית לתואר שני בבצלאל לפני שלוש בשנים. שניהם מציגים ציורים פיגורטיביים בפורמטים בינוניים וגדולים. ברלב מצייר ע"פ דימויים מקטלוגים של חברות עיצוב. לא מצויין אילו חברות, אולם דומה שכולן יכלו להשתלב באיקאה. הציורים מתארים סביבות משרדיות וביתיות המרוהטות בסגנון נקי ואופנתי. פה ושם מופיעים סימנים לבלאגן מעוצב, בין אם בלאגן עיצובי (בגד "זרוק" על מסעד הכורסא, כרית צבעונית מקומטת), ובין אם ציורי (משיחת צבע פרועה ומעט כתמי נזילות, שכבר הפכו למכת מדינה בציור המקומי).

בן טולילה מציג סדרת ציורי נוף מדומיין וקטוע בצבעוניות משחקית וזורחת. הוא שותל בנופי טבע הרריים חצי מופשטים מבנים כצריפים, תחנת רוח, פרגולת עץ וצורות מופשטות. הדימויים מונחים במשטחי צבע אחידים הנושקים זה לזה כהדבקות של ניירות צבעוניים. שכבות היסוד הכתומות מבצבצות פה ושם, ומדי פעם מופיעים גם קרעים במעטפת הצבע המשתלבים ברקמה הציורית ובה בעת חושפים את הבד הלבן שמתחתיה. הדימויים מופיעים בציורים כשהם נטולי תכלית, כספק שריד היסטורי משוחזר ומצועצע וספק פנטזיה הצובעת רסיסי זכרונות בצבעים מלאכותיים ושותלת אותם מחדש בסביבות מדומיינות.

אם ציור היה משקה חריף, אפשר היה לומר שבשני המקרים יש לנו עסק עם לגימה מהסוג העגול, הארומטי אך עדין, זה שהחלקתו בגרון מזכירה משקה מתוק יותר מאשר נייר זכוכית. זו לא בהכרח בעיה, הכל שאלה של טעם וציפיות. בשני המקרים מדובר על ציורים שנעשו ביד מוכשרת ומיומנת, ושניהם מציגים מודעות למהלכים מרכזיים בציור העכשווי הבינלאומי. הם מכליאים סביבות וסגנונות ציור שונים בטבעיות אופיינית למי שצמחו על ברכי הפוסט-מודרניזם המאוחר, הכלכלי, זה שכבר מזמן הפנים את המאפיינים הצורניים של שפה חזותית מנופצת והפך אותם לשפת אם אורגנית. מינימליזם גיאומטרי חובר לקולאז'יות פרגמנטרית, צבעוניות מלאכותית וסטייה מהקווים כקו בפני עצמו, הערה על צרכנות ועל תרבות הדימויים, טיפהל'ה סוריאליזם, אסתטיקה יפנית ומסתורין גרמני.

מתן בן טולילה - Six Boxes, שמן על בד, 135/200 ס"מ, 2012
מתן בן טולילה – Six Boxes, שמן על בד, 135/200 ס"מ, 2012

הן ברלב והן בן טולילה עוסקים במודלים מרוקנים, בין אם זו ריקנות הנפש שתבניות עיצוב החיים אינן יכולת למלא את החור שנפער בה (ברלב), ובין אם ריקנות מושגית של מודלים ציוריים המאבדים את מסורותיהם ומשובצים מחדש באופן אקראי וארעי (בן טולילה). ברלב שם דגש על האימה המתבקשת מן הדימויים המנוכרים, ומנסה להשתמש בציור על מנת להעצים אותה. בציור אחד שמסגרת אדומה של מראה שחורה עומד במרכזו זה עובד יותר טוב מאשר בעבודות אחרות, כאשר המשטחים הכהים מזמינים את הצופה לראות ובה בעת משבשים את יכולתו לעשות זאת. גם אצל בן טולילה יש לא מעט הצלחות, במיוחד בציורי ההפשטה המוותרים על דימויים ברורים לטובת אקלקטיות צורנית היוצרת הפתעות מבניות.

שני הציירים עושים את עבודתם יפה. קצת יותר מדי יפה. יפה במובן הממושמע של המילה, זאת אומרת יפה שבעצמו יוכל להשתלב במהרה ובטבעיות בקטלוגים לעיצוב הבית. בשל כך עולה תמיהה שיתכן שהתשובה עליה מונחת בגוף השאלה: מדוע שני ציירים מוכשרים ומשכילים, ציירים טובים ומקצועיים המפגינים מיומנות וביטחון בשפתם הציורים המקוטעת, ציירים שזכו לחינוך האמנותי הטוב ביותר שבנמצא, הפועלים מעמדה בטוחה מספיק על מנת שיוכלו להפתיע מבלי לחשוש להיפגע, מחליטים ללכת על הדבר הבטוח ולהסתפק בציור מוצלח ומהוגן של מטאפורות קלות לריקנות, המנומס מכדי להנכיח את הריקנות במלוא עוצמתה.

מתן בן טולילה – הליכות ירח
גלריה נגא, עד 8.3
רן ברלב – כי רק ציור זה לא מספיק
גלריה 121, עד 9.3

פורסם בנוסח מקוצר בגיליון פורים של "טיים אאוט"

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: