Skip to content

סוף ידוע מראש הממאן להגיע

אוקטובר 2, 2012

במשך חצי שנה צילם יורם קופרמינץ את אימו אביבה השוהה במחלקה סיעודית. מבין מאות או אלפי תצלומים בחר כמה עשרות המוקרנים בגדול על קירות גלריה שי אריה באמצעות חמישה מקרנים. החלל גדוש עד להתפקע והעיניים מתרוצצות ללא הרף בין הדימויים המתחלפים. הצילום של קופרמינץ לופת את הגרון גם בדפוס ומשהו מאיכויותיו של התצלום הבודד הולך לאיבוד בהקרנה, אולם קשה להתעלם מעוצמת הרצף המזפזפ כמעין יומן סיזיפי ומרצד שסופו ידוע מראש אך ממאן להגיע, ובמקום זאת הוא חוזר על עצמו שוב ושוב. הזיקנה ותחושת האבל המקדים את המוות עוטפות את המבקרים במקום, וכל מי שטיפל פעם בבני משפחה או מכרים השוהים במחלקות סיעודיות בבתי אבות יזדהה בקלות עם התצלומים. אולם הזדהות, מתבקשת ככל שלא תהיה, היא רק תוצר אחד של התערוכה המפעימה הזו, הפיוטית והחומלת אך גם חותכת בבשר החי.

יורם קופרמינץ – תצלום מהתערוכה

בשנים האחרונות מרבה קופרמינץ לצלם נושאים שגורים, סחטניים אפילו, כמו בובות בחלונות ראווה, פרחים, נברשות, בתים בודדים בנופים מושלגים ומסדרונות המצולמים בזוויות אקספרסיביות ומופיעים ברבים מתצלומיו. אולם מה שבכל מקום אחר היה מתקבל כקיטש טהור היאה לספרי סלון המציגים 100 חלונות ראווה מעוצבים או 500 רגעים פריזאיים, מקבל בתצלומיו האקספרסיביים של קופרמינץ תחושת דחיפות של מה שחייב היה להצטלם, ולהצטלם רק כך ולא אחרת. אלו תצלומים של רגעי בעירה ויופי מכאיב – תפאורה דוממת שנתפסה לא מוכנה כך שהיא חושפת את חזותה השלמה ואת פגמיה גם יחד. היכולת ללכוד רגעים פרטיים-גלובליים שכאלה נוכח גם בתערוכה הנוכחית, אך בניגוד לפרספקטיבות הקורסות אל תוך עצמן, לצבעוניות המוגזמת ולקונטרסטים החדים שהופיעו בתצלומים קודמים, הפעם הצילום של קופרמינץ ישיר יותר. הקריסה כמו מתרחשת מאליה והדימויים כמו מחריגים את עצמם כמעט ללא סיוע, וזאת מתוקף תודעת הסוף המרחפת באוויר.

התצלומים אינם מתארים פרוצדורות רפואיות אלא דווקא "רגעי נחת" של בהייה בתחפושת של שלווה. ברבים מהם מצטלמת האם האלגנטית במלוא הדרה בסביבתה ה"טבעית" באיזור הביקורים במחלקה או בטיולים בעיר. גופה הלאה ופניה הרכות מופיעים לצד פריטים אקראיים כקופסת ממחטות, פרחים, לחצני מצוקה והשתקפויות בחלונות, המשמשים כסימנים אנקדוטאליים. על הכל שורה תחושת ההמתנה הנלווית לטיפול באדם תוך צפייה בהפיכת הנפש הקרובה לגוף מתפורר – צרור איברים ברמות תפקוד שונות המוחזק באופן מלאכותי ובהכרה מעורפלת, בחיים שתכליתם הולכת ומצטמצמת לקיום בסיסי של שינה, אכילה, נטילת תרופות, טיולים קצרים בכסא גלגלים, שתיקות ארוכות ורגעי צלילות המתמעטים לטובת טשטוש מכדורים ומזיקנה. לעיתים האם נראית מנותקת ולעיתים היא משתפת פעולה כילדה שהתבקשה לחייך למצלמה, ובשני המצבים נוצר שילוב בין תחושה פתאומית של קרבה גדולה לאשה שמעולם לא פגשתי, לאי נוחות מן ההסכמה המפוקפקת משהו שנתנה לפלישה לפרטיותה. ההאחזויות בסימני הכרה ומחזורי חיים כמו פרטי הלבוש האלגנטיים של האם, הפרחים המופיעים מדי יום על כל שולחן או לוח ימי ההולדת של דיירי המחלקה, מביעים ספק ניסיונות לשפר את הרגשתו של המטופל ולשמור על שפיותו, וספק את הרגשתם של האנשים המטפלים בו.

יורם קופרמינץ – תצלום מהתערוכה

רבים מן התצלומים מציגים צורות חיים שונות במצבי השהייה, קיפאון או חניטה בשלבים שונים. פרח שצבעו ועליו מושלמים על גבול המלאכותיות מסתיר פנים מחורצות שהזמן הותיר בהן את אותותיו, בובות חסרות פנים בחלון ראווה מציצות מאחורי האם הישובה בכסא ולצדן הכתובות "REPLAY" ו-"NEW COLLECTION". בתצלום רחב והיחידי שמוקרן ברציפות מבלי להתחלף, קבוצת קשישות מנמנמות בכסאות גלגלים מופיעות מבעד לזגוגיות של אקוואריום צבעוני ומטופח. העניין פה אינו בהכרח ההנגדה בין החיים שבאקוואריום השוקק למתים-חיים שבכסאות הגלגלים, אלא דווקא הדימיון המגולם בהנשמה המלאכותית שמאפשרת את שניהם. תעשיית הארכת החיים ותעשייה הטיפוח המצועצע של בעלי חיים מוצגות פה כשני צדיה של אותה תפאורה הומניסטית וחומלת.

יורם קופרמינץ – אביבה
גלריה שי אריה, עד ה-19.10

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט" וב"ערב רב"

יורם קופרמינץ – תצלום מהתערוכה

 

 

 

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: