Skip to content

תורת הנסתר

ספטמבר 21, 2012

בסצנה יפיפיה בסרטו של דאגלס סירק משנת 1955 "כל שהשמיים מרשים", ילדי אלמנה בורגנית (ג'ין ויימן), שרומן שלה עם גנן צעיר בן המעמד הנמוך (רוק הדסון) עומד במרכז הסרט, קונים לאמם מקלט טלוויזיה במתנה. הם מניחים את המכשיר במרכז סלון ביתה של האם ויוצאים, הערב יורד והאלמנה נותרת לבדה. היא עומדת בחדר ודמותה מתגלה לצופים כהשתקפות במסך הכבוי. כך, אימת הבדידות והזיקנה, ההבטחה והאבטחה הגלומות במכשיר שנועד לספק בידור ותוכן ובו בזמן להותיר את חייה של האם בגבולות חברתיים הנתונים לפיקוח, כמו גם כזבי האשליות הקמות לתחייה ומתפוגגות בכל לחיצת כפתור, מתמצים בתמונה סטטית בת שניות ספורות של חדר חשוך, מסך כבוי והשתקפות אישה שמתבקשת למות בעודה בחיים.

תמר הרפז – פרט מהמיצב (צילום: אריאל קן)

התמונה מסרטו של סירק, הניצבת בתווך שבין אמנות הקולנוע כתיאור של חיים ובין חיים שגבולותיהם מעוצבים ונמתחים באמצעות הקולנוע, היא אסוציאציה אחת מני רבות לרגעים קולנועיים וטלוויזיוניים שבהם המדיום חושף את עצמו ואת תכונותיו העולים מתערוכתה של תמר הרפז "Girl-to-Gorilla" בגלריה זומר. הרפז יצרה מיצב וירטואוזי של חפצים, גופי תאורה וזכוכיות בעלות תנאי השתקפות שונים, החולש על החלל המרכזי בגלריה והופך אותו לספק סט תפאורה של סרט וספק חלום, ולמעשה ניסיון לצעוד על הגבול הפרוץ בין השניים. בניגוד לעבודות קודמות של הרפז אין במיצב מכשירי הקרנה. מערכת הצגת הדימוי מוחלפת הפעם במערכת הייצור שלו, כאשר הפיסול הלואו-טקי-אך-מלוטש אינו מחבל יותר באמצעי התיווך ומותח את גבולותיהם עד כדי אבסורד, אלא מזמין את הצופים לחדור אל בין שכבותיו של הדימוי עצמו.

חלל הגלריה מחולק לחללי משנה שקופים למחצה המשתלבים או חוסמים זה את זה באמצעות מחיצות הזכוכית וגופי התאורה. לום ברזל מפציע במיטה ונעלם כלעומת שבא, כשיר לנפץ את גולגלתו של האדם המדומיין הישן במיטה, או לחילופין את הזכוכית המדמה את עצם נוכחות הלום ומשנה את מיקומו. קופסת ממחטות הניצבת בקצה השני של החדר מתקרבת פתאום לכרית כאילו הונחה לצדה, כסא שחור משנה את צבעו ללבן וחוזר חלילה, רגע אחד הוא עומד בפינה וברגע אחר מופיע פתאום למראשות המיטה כמו כסא מטפלים, בקבוקי קוקה קולה הופכים לבקבוקי תבערה ומתמלאים לסירוגין במשקה המוגז ובחומר בעירה, פטיש ענק נלכד באמצע פעולת ניפוץ, כד מתכת מקושט או מקומט מוטל לצד הפטיש, קשור ולא קשור לפעולתו, הכל שאלה של השקפה.

תמר הרפז – פרט מהמיצב (צילום: אריאל קן)

הרפז יצרה מיצב המורכב מעדות לפשע שהיה, ראיות לפשע שמתרחש בזמן הווה, ובה בעת איום מפליל של פשע עתידי שנוכחותו מרחפת בחלל כעובדה היסטורית שנועדה לחזור על עצמה. זוהי פירוטכניקה אופטית המנכיחה אימה מתמשכת – רגע מכריע נצחי שעוצמתו נובעת בין השאר ממסמוס הגבולות בין אובייקט לדימוי ובין דמיון למציאות. היציאה מחדר המראות מתגלה רק כדי שתוכל לשוב ולהיעלם בתנועה מעגלית, והעובדה שתנועתו של המבקר בין קירות הזכוכית מפעילה, מצמצמת או מבטלת את נוכחותם של הדימויים ואת מיקומם האחד ביחס לשני, כמו גם נוכחות גופו שלו המשתקף במראות ונכנס לסצנה המדומה, הופכת אותו מצופה פאסיבי לשותף פעיל ליצירת הדרמה, אך גם למי שמוזמן לפרק אותה למרכיביה בעודו משמש כניצב בסט.

כאמור, כמו בעבר, גם בעבודה הנוכחית של הרפז בולט מימד קולנועי מפורק לגורמים הממוסס גבולות בין אשליה ומציאות, אולם אין מדובר בעוד ניסיון פוסט-מודרני לחשוף את אמצעי התצוגה ולנפץ את האשליה לרסיסים אלא בדיוק להיפך – ליצור מן הרסיסים אשליה. זהו קולנוע ביתי (ואל-ביתי) במובן הישיר ביותר של המושג, עם עלילה ללא תסריט, תנועה ללא מצלמה ומכשיר עריכה וסרט ללא מקרן. אם הקולנוע הוא מדיום שמספר סיפור אשלייתי, המיצב של הרפז מציג שברי סיפור שיוצרים אשליה של מדיום. מה שנראה תחילה כסיוט קולנועי מתגלה כסיוט של קולנוע.

תמר הרפז – Girl to Gorilla
גלריה זומר, עד 20.10

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט" וב"ערב רב"

 

 

 

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: