Skip to content

מחיר הדלות השלדית

יוני 27, 2012

באופן מפתיע, תערוכת הגמר של בוגרי התוכנית לתואר שני בבצלאל כמעט אינה כוללת שיעתוקי עבודות של מורים. אם עד לפני שנה נדמה היה שהבוגרים הצעירים מתקשים שוב ושוב להשתחרר מצילם של מוריהם, פתאום נעלמו האחרונים כלא היו. אין פה פסלים נחום טבתיים, מיצבים יהודית סספורטסיים, תצלומים שרון יעריים וציורים בסגנון יצחק לבנה, כאילו דורות ע"ג דורות של מורים מרכזיים ומשפיעים נמחו באחת, ולו רק באופן זמני, לוקחים עימם את הידיעה, הביטחון וההבנה כיצד "ראוי" ליצור אמנות, להציבה בחלל התצוגה ולדבר עליה.

ממכלול התערוכות המוצגות בקומה התחתונה של בניין בית הספר ברחוב סלמה ובמספר חללים במגרש החניה שמאחוריו עולה תחושת גמגום. לא גמגום במובן המשתהה וחוזר על עצמו כעומד על זכותו להציע שתיקה או דיבור מסוג שונה דווקא בעולם של שטף מילים רהוט ואחיד, אלא גמגום הנובע מבלבול ואי-וודאות. גמגום שאת מקורותיו ניתן לאתר בגורמי המחאות החברתיות המתקיימות ברחבי העולם, ונדמה שהוא קשור בשיתוק לנוכח עוצמתה של המערכת, על פיתוייה הידועים זה מכבר וסכנותיה המתגלות לאחרונה. אם רק לפני 3-4 שנים ביקש כל בוגר בית-ספר לאמנות לייצר את האובייקט הנחשק ביותר שיסלול את דרכו לקריירה אמנותית מוצלחת, פתאום מאמצים התלמידים עמדה אמביוולנטית וחשדנית יותר כלפי אופני עשיית האמנות השגורים, רוצים-לא-רוצים, משתוקקים אך מסוייגים. זוהי הופעה ראשונית, על טריותה ובוסריותה. מאחר ומדובר במקבץ של 22 תערוכות איכות העבודות משתנה. ברגעיה הטובים היא יוצרת הסטה מן המקום הצפוי והבטוח בעצמו. ברגעים אחרים זהו סתם חוסר מיקוד או עניין.

עדן אורבך עפרת – פרט מעבודת וידאו

בתערוכה בולט היעדר כל ניסיון להסתיר את אמצעי הייצור, הפיגומים והתשתיות העומדות בבסיס העבודות. אין מדובר על "עבודות תהליך" – סוגה שכבר הפכה לקלישאה – אלא על עבודות שנרתעות מקסמים ואשליות, מצגי שווא, קופסאות אור ושאר מסיכות שכסף יכול להשיג. לאווירה תורם אופיו התעשייתי-מוזנח של החלל ששימש בעבר כמחסן של חברת אופנה, אולם הדבר בא לידי ביטוי גם בעבודות עצמן, בין אם מדובר בטריקים פשוטים שמגלים את עצמם במכוון כמו עבודות שקיומן תלוי במאוורר וטלוויזיה ישנה כבויה (יעל פרנק), מחול ממחטות אף משומשות על רקע פסקול מלודרמטי (אורי לוין), ריטוש גס של תצלום וקולאז' מגושם (שלי אלכסנדר) ועוד. אפילו שתי העבודות ההיי-טקיסטיות-רובוטיות של איתמר שמשוני ואבי מילגרום, חושפות את מנגנוניהן כמצבור מפרפר של חוטי חשמל, נורות, קרשים, לוחות מתכת חתוכים וכיו"ב. יפה במיוחד עבודתו של שרון פדידה, שחצה לשניים את חלל התצוגה הנמצא בקומה השניה ומשקיף על רחוב סלמה. את חציו האחד של החלל חסם בקיר גבס וחלון, ואת חציו השני השחית כשהוא שובר את התקרה, הזכוכיות וקורות האלומיניום, קורע צינורות וכבלים ומאיר את ההריסות בתאורה חמה וחזקה. היחס בין הרחוב המוזנח הנשקף דרך חלון החלל ההרוס וההריסות ה"אמנותיות" הנשקפות דרך חלון החלל השלם, הופך את העבודה להערה על מעשה האמנות וסיטואציית התערוכה, שבצדה האחד המציאות ובצדה השני הצופה, ובתווך ערימה של זבל שעבר תהליכי סובלימציה, אסתטיזציה ועידון.

עופר כהן – ציור

את מחיר הדלות השלדית והמחוספסת של כלל התערוכה משלמות עבודות שבכל זאת זקוקות למרחב הנשימה של הקוביה הלבנה. זה קורה למשל לעבודתו של עופר כהן, המציג במקביל יחד עם זמיר שץ ואבי נבו גם בגלריה רוזנפלד. כהן עוסק בבד הציור. הוא מכין אותו בקפדנות באמצעות שכבות ע"ג שכבות של חומרי יסוד וצבע שבסופו של דבר חונטים את הבד בתנועת מתיחה. זהו פורמליזם מושגי שמבקש לאצור במצע הציור היגיון ומתח ציורי שלם, אולם את כל זאת אני כותב לא מפני שהדבר ניכר בתערוכה, אלא כי ראיתי עבודות דומות בגלריה רוזנפלד. אלו עבודות שזקוקות לשקט וניקיון שכלל אינם קיימים בחלל התצוגה בבצלאל, ואם לא די בכך, הן נלחצו בין שתי הצבות דחוסות של זמיר שץ ומשה גרשון כשופט בקרב איגרוף המנסה להפריד בין שני יריבים ולבסוף חוטף את הסנוקרת בעצמו.

***
בכנס "אמנות, כוח וכסף" שנערך בחודש שעבר במוזיאון ת"א וביוזמת איגוד האמנים הפלסטיים ובצלאל, נשא נשיא בצלאל הפורש פרופ' ארנון צוקרמן נאום שחולק לשלושה חלקים. בחלקו הראשון טען צוקרמן שהעולם בכלל והכלכלה בפרט מורכבים ומסובכים, לאחר מכן עבר לספר שבצלאל הוא בית הספר הטוב ביותר שבנמצא, ולבסוף הסביר שלמען האמת הלימודים בבצלאל אינם יכולים לתת מענה של ממש לאתגרי החיים בימינו, ולכן הוא ממליץ לתלמידים להצטיין ביצירת אובייקטים אמנותיים טובים שיסייעו להם לשחק בשוק הגלובלי וכך להשאיר את הראש מעל המים. על רקע הדברים ניתן לחשוב על תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל כהתנגדות שפופה משהו לחזון האימפוטנטי והכוזב שמציג נשיא בית הספר שלהם. זו תערוכה שדוחה על הסף את היסוד הנובורישי המובהק והמלוקק שמולך בבית הספר בשנים האחרונות, אך מתקשה, לפחות בינתיים, להציע לו חלופה של ממש.

בצלאל, התואר השני – סלמה 60
נעילה: 30.6

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט" וב"ערב רב"

From → ביקורת

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: