Skip to content

זירת המחאה האחרונה

פברואר 15, 2012

1: בסרטו של רענן אלכסנדרוביץ' "שלטון החוק", זוכה פרס סאנדנס המוקרן בימים אלה בסינמטקים, מספר השופט אמנון סטרשנוב על בעיה שהציב בפניו המעצר המנהלי בתפקידו כפרקליט הצבאי הראשי. מעצר מנהלי הוא אמצעי כליאה שנוי במחלוקת המאפשר לעצור אדם בלא משפט, מבלי שיתעורר צורך לחקרו ושלא לצורך הגנה עליו. המעצר המנהלי מיושם בישראל ובשטחי יהודה, שומרון ובעבר עזה במשך שנים רבות, לרוב נגד פלסטינים ולעיתים גם נגד פעילים פוליטיים ישראלים. ע"פ החוק הצבאי שחל בשטחים, חובה להביא עציר מנהלי בפני שופט לא יאוחר מ-96 שעות ממעצרו. בראשית האינתיפאדה בסוף שנות ה-80, קפץ באחת מספר המעצרים המנהליים שביצעו כוחות הביטחון, מה שיצר עומס בלתי רגיל על בתי המשפט הצבאיים. במקרים רבים לא הספיקו השופטים לטפל בענייניהם של עצירים, מה שהוביל לשחרורם מטעמים טכניים. סטרשנוב, המציג את המקרה, מספר כיצד נאלץ להתמודד עם טענות אנשי צה"ל, המשטרה והשב"כ, שזעמו על החלטתו לשחרר את העצירים כפי שמחייב החוק.

מי שמפסיק לצפות בסרט באותו רגע עשוי להתרשם מעמידתו האיתנה של סטרשנוב, שגם אם אישר את ביצועם של מעצרים מנהליים עדיין נתפס כמגן העצירים המונע את רמיסת זכויותיהם. אולם אז ממשיך סטרשנוב את סיפורו ומציג את הפיתרון שמצא לבעיה: המרת חובת הבאת העציר בפני שופט בזכות שהעציר זכאי לדרוש במידה והוא מודע לה. כך מתבהר לו באחת סדר העדיפויות המכונן את תפיסתו המשפטית של הפצ"ר לשעבר: אין זה החוק שמיועד לשמור על האדם, אלא האדם שתפקידו לשמור על החוק. במקרים בהם מתנגשים צרכיהם של השניים והחוק משתנה, הדבר לא נעשה על מנת להיטיב עם האדם, אלא בכדי לאפשר לו לקיים את החוק כסדרו.

מתוך הסרט "שלטון החוק"

2: שלטון החוק נמשך כמובן גם מחוץ לגבולות הסרט "שלטון החוק". ע"פ דיווחו של חגי מטר, בבתי הכלא בישראל כלואים כיום 310 עצירים מנהליים. אחד מהם הוא שובת הרעב חדר עדנאן, שנעצר בחשד לפעילות בארגון הג'יהאד האיסלמי. עדנאן החל היום (15.2) את היום ה-60 לשביתת הרעב. בובי סאנדס, חבר המחתרת האירית שדמותו הונצחה בסרטו של סטיב מקווין "רעב", מת ביום ה-66 לשביתת הרעב שלו.

בראיונות על סרטו סיפר סטיב מקווין כי דמותו הגוועת של סאנדס זכורה לו מדיווחי התקשורת, שעסקה בפרשה בהרחבה בראשית שנות ה-80*. בישראל של שנת 2012, לעומת זאת, התחקות אחר סיפורו של עדנאן משולה, אם להשתמש במילותיה של עמירה הס בהארץ, ל"משחק בניחושים או תופסת כשצד אחד קשור עיניים והשני – גלוי עיניים". בשעה שבכל רחבי הגדה ורצועת עזה ובערים ברחבי העולם נערכות הפגנות, שביתות ומחאות לשחרורו, עד שלשום הופיע הסיפור רק בדיווחים שוליים בתקשורת הישראלית המרכזית, וגם כעת הוא אינו תופס את הכותרות. בפני עדנאן ופרקליטיו מעולם לא הוצגו כתב אישום או ראיות (למעשה, רק שלושה וחצי שבועות לאחר שנעצר נודע לו כי הוא נתון במעצר מנהלי), ואפילו החשדות נגדו מסווגים ע"י התובעת סגן תמר לג'לם כ"חסויים" ומסתכמים בהצהרה כי מדובר ב"פעילות ארגונית המסכנת את ביטחון האיזור".

איני יודע על אילו חשדות או ראיות מדברים כוחות הביטחון. אני גם רחוק מכל אהדה לארגונים כמו הג'יהאד האיסלאמי, שעדנאן שימש בעבר כדוברו (ונכלא על כך). אולם במקרים בהם מתעורר חשד ממשי לפעילות טרור ניתן לעצור את החשוד באופן רגיל ואין כל צורך בשימוש במעצר מנהלי. העובדה שעדנאן נתון במשך למעלה מחודשיים במה שאינו אלא מאסר ללא משפט, ושאפילו לאחר שנחקר ועונה לא נמצאה כל עילה להעמידו לדין, מציבה סימן שאלה גדול מעל ל"מידע רחב יותר ופרטים נוספים שלא משתקפים מחקירתו בשב"כ", כפי שטוענת נגדו התובעת. בינתיים הסכנה לחייו הולכת וגוברת וברור שלא יוכל להמשיך כך עוד זמן רב. מטר מציין כי ביום חמישי התקיים בבית המשפט הצבאי דיון שעסק בערעור שהגיש העציר על צו המעצר המנהלי שהוצא נגדו, ובסופו הודיע השופט הצבאי שייתן את תשובתו "במהלך השבוע הבא". בינתיים, כצפוי, הערעור נדחה.

חדר עדנאן מובא לדיון

3: ע"פ הדיווחים, כל הדיונים בעניינו של עדנאן מתנהלים ע"פ חוק, בהשתתפות אנשים ששמירה על החוק היא תפקידם. שום דבר כאן אינו חדש או מפתיע, ומבחינות רבות גם אינו המעשה החמור ביותר שעושה ישראל בתחומי הפרת זכויות אדם. זו בסך הכל דוגמא נוספת לאופן שבו השילוב בין סמכות בטחונית בלתי מעורערת למערכת משפטית סגורה ומוגבלת, שילוב שמגדיר אפילו מחאה לא-אלימה כפעילות לא חוקית, יוצר מצב שבו הגוף הפרטי הופך לזירה היחידה שבה יכול האדם להביע את מחאתו. הבושה שיכול הנכבש המכלה את גופו שלו להמיט על הכובש גדולה לאין שיעור מאי הנעימות הנגרמת כשמשליכי אבנים נורים באש חיה ע"י כוחות הביטחון.

לפני שנה כתבתי על ספרם של פיליפ גורביץ' וארול מוריס "הבלדה על אבו-גרייב", כי "בסיכומה של פרשת אבו-גרייב, אף לא חייל אחד מעל לדרגת סמל הוכנס לכלא ואיש לא הואשם בעינויים ובביצוע פשעי מלחמה. איש גם לא הועמד לדין על רצח, אולם בשלב מסויים הואשמה אחת החיילות בכך שצילמה גופת נרצח שמת בזמן חקירה. צילום הפשע הפך לסעיף אישום בעוד הפשע עצמו הושכח, שכן לא ההתעללות הממוסדת הדירה שינה מעיני מנהיגי הדמוקרטיה הגדולה בעולם, אלא עצם החשיפה של מעשים אלו, והמבוכה הכרוכה בדבר".

אם לא יהיו אירועים לא צפויים בעוד כמה ימים חדר עדנאן ישוחרר או ימות. אם ימות יהיה זה רגע מביך מאד לישראל, שלאחריו אולי תוקם ועדת חקירה פנימית וכמה נהלים יעברו ריענון. הפרקליטים והשופטים ימשיכו להתקדם בחייהם אך יתכן שסוהר זוטר כלשהו, ככל הנראה מזרחי, ינזף על פגיעה בזכויות האסיר.

Richard Hamilton, The citizen, 1981-3. Oil on canvas, 207 x 210 cm. Tate Collection

* סיפורו של סאנדס העסיק יוצרים רבים. ריצ'ארד המילטון צייר את דיוקנו כשהוא מכוסה בשמיכה (האסירים האיריים סירבו ללבוש מדי אסירים), להקת הגרייטפול-דד הקדישה לו שיר ולפחות 4 סרטים נעשו על דמותו.

פורסם בנוסח דומה ב"ערב רב" ו"העוקץ".

From → מסביב

2 תגובות
  1. מנחם permalink

    כמה עמוק הוא וכמה חלקלק המדרון. אין אנו חשים בסיבוב כדור הארץ, אין אנו מודעים לכיוון במרחבי היקום, כך אין אנו חשים בקצב המטורף של החלקתנו במדרון. ומי יאמר עצור ?!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: