Skip to content

לפעמים יותר קל ככה, לייחל ממרחק

ינואר 7, 2012

בספרו הרביעי "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", נכנס אסף שור לטריטוריה חדשה. לא עוד סיפורים סבוכים המתחוללים בנפשן של דמויות הלכודות בעימות פנימי, מותחות את גבולות הלגיטימציה החברתית וקורסות אל תוך הסדק הנפער כמעט באחת בין האדם לעולם ובין הספרות למציאות, אלא רומן משפחתי קלאסי עם אבא, אמא, ילד וילדה, חיית מחמד ומעטפת כמעט מושלמת שמנסה בחוסר הצלחה לכסות על חוסר התפקוד של כל אחת ואחת מן הדמויות ועל כישלון התקשורת ביניהן. גם דמותו של המספר המתערב הזכורה מספריו הקודמים של שור, מספר החודר שוב ושוב לסיפורים, מסיט בתכססנות את תשומת ליבו של הקורא רק כדי להוכיח לו שמדובר בסיפור, ושבזמן שדעתו הוסחה ע"י המספר התרחשה התפתחות משמעותית בעלילה, נעדרת כמעט לגמרי מן הספר החדש. גם הכתיבה שונה. כמו קודמיו "עמרם", "מוטי" ו"סיגל", גם הספר הזה כתוב בתנופה קצבית, אולם זו כתיבה פחות דחוסה ומהודקת, בין השאר בשל המעברים התכופים בין הדמויות השונות.

גיבורי "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש" הם עמיקם, פסיכולוג בגיל העמידה המבועת מן הזקנה המתקרבת ומלא תשוקה לאחוז שוב בנעורים האבודים, ורעייתו נטע, ש"ביקשה לכבול את עצמה אל חייה בקסם של הדברים הפשוטים", ולכן אינה עושה כמעט דבר בחייה מלבד נסיונות כושלים לאחוז את הדברים הפשוטים לכאורה ולמעשה מורכבים מכל. לצד השניים מופיעים ילדיהם המתבגרים אוריה ומתי. הוא חוזר בתשובה ומתבודד המסתגר בחדרו ומטפל בחיות חולות ופצועות, והיא תלמידת בית ספר עם הפרעות אכילה. שני הילדים חשים תלישות מן העולם. לאוריה "היה צורך להאמין באלוהים כברייה עצומה שמעל לעולם, וזאת משום שגם את עצמו ראה, כמו שנהוג אצלנו, כחיצוני לעולם, כלומר, זר בו", ולמתי "עור ועצמות ממש, כאילו מנסה להימלט מבין הסורגים של העולם". הגיבור החמישי בסיפור הוא גור חתולים אבוד שנאסף לחדרו של אוריה.

כריכת הספר

על פניו, רומן ריאליסטי נוסף על המשפחה המושלמת-מתפרקת מהמעמד הבינוני עם הורים צבועים ומרוחקים, ילדים מבולבלים ומנוכרים וחיית מחמד פרוותית הוא מתכון לשיממון, אולם זה בכל זאת ספר שכתב אסף שור, ואצלו גם הריאליזם המשפחתי יכול להיות פנטסטי ואילו הפנטזיה, שבאה לידי ביטוי בסצנות בוטות, קצרות, ישירות ומהפכות קרביים, ריאליסטית עד אימה. וכך גם אם כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל אחת אומללה בדרכה, המשפחה בספר הזה אומללה קצת אחרת, ואולי לא בדיוק אומללה אחרת אלא שקורותיה מסופרות באופן פרוע ושונה, בכתיבה כוריאוגרפית הנעה לכיוונים שונים ולעיתים אף פונה נגד עצמה.

הסיפור נפתח עם גור החתולים שאוריה מטפל בו במסירות אף שהוא יודע שמצבו חסר סיכוי. אחותו של אוריה מסייעת לו בעבודה, והטיפול המשותף הוא גם דרכם של השניים לתקשר זו עם זה. ההורים, שאינם שותפים לעולמם של ילדיהם ואינם מבינים אותו, מתבוננים בשניים בשפתיים קפוצות ובמחוות מסורבלות, כבולים ע"י תיאוריות פסיכולוגיות מחד ונורמות חברתיות מאידך, המונעות מהם כל אפשרות חיבור עם ילדיהם. הם פועלים בפול-גאז-ניוטרל, עושים מעל ומעבר במקומות בהם אין למעשיהם תכלית ותוחלת, וכושלים פעם אחר פעם לפעול במקומות שבהם מופיעה הזדמנות. נטע מכינה לאוריה ארוחות שהיא יכולה לנחש שיסרב לאכול, עמיקם יוצר נזילת מים בקיר חדרו של בנו כדי למצוא לעצמו תירוץ להיכנס ולשוחח, ושניהם מפספסים את ההזדמנויות שיצרו בידיים מגושמות וברגשות חצויים. גם הילדים עצמם מתקשים לתקשר ביניהם מלבד בנושאים הקשורים לטיפול בחיות. אוריה דואג מאד לאחותו הרזה, אך במקום לשוחח עימה בוחר להתפלל. "למה לא יצא לשם ופשוט דיבר איתה? לא יודע. לפעמים יותר קל ככה, לייחל ממרחק", כותב שור.

האירועים הללו מתוארים לאורך מחצית הספר, עד שכצפוי, בשלב מסויים גור החתולים מת, ובשלב קצת פחות צפוי הוא קם לתחייה והופך ליצור מניפולטיבי וגס רוח המזהה בנקל את נקודות התורפה של אוריה ומשתמש בהן בהנאה סדיסטית. מכיוון שכפי שטוען החתול, "אסור להימחק מן העולם בלי להשאיר סימן", מכאן מובילה הדרך לשורת התפרקויות והתפרצויות נפשיות וגופניות של כל אחד ואחת מבני המשפחה, התפרקויות שלאחריהן תבוא גם ההקלה המיוחלת, ואולי גם התיקון.

"כה אמר וינסנט, החתול הטיפש" הוא סיפור על שליטה ואמונה, על פריכותן של מסיכות נורמטיביות שאינן מסוגלות לעצור את הרגשות המבעבעים, ועל השיאים שאליהם צריכים בני אדם להגיע על מנת שיוכלו לקבל את מה שאמור היה להיות מובן מאליו. במובן זה ממשיך הספר את הקו ההומניסטי והמופרע בעת ובעונה אחת ששלט בספריו הקודמים של שור, זה שהביא את דמויותיו לקיצוניות כי ידע שרק כך יוכל לחשוף את עוצמת הרגשות הטמונה בהן. אולם נדמה כי שור מפוייס יותר הפעם, לא רק כלפי דמויות ספרו אלא גם כלפי קוראיו. בספריו הקודמים לא רק הדמויות נותרו תלושות. גם הקורא עצמו הובל למעין קצה מצוק ספרותי ונאזק אליו כשהוא תלוי על בלימה, רגל אחת על קרקע רעועה ורגל שנייה כבר מושלכת לתהום. הספר הנוכחי קצת פחות דחוס מקודמיו, וגם סיומו אינו מותיר את הקורא לבדו דווקא ברגע שפיו סכור ונשימתו נעתקת.

אסף שור – כה אמר וינסנט, החתול הטיפש
הוצאת כתר, 202 ע"מ

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: