Skip to content

הארה בכוס תה

דצמבר 14, 2011

שום טקסט אינו מופיע על כריכת "כוס התה שלי" – ספר ילדים שיצרו יחד הסופר דרור בורשטיין והצייר מאיר אפלפלד. הן חלקה הקדמי והן האחורי של הכריכה מעוטרים רק בדימוי לילי של יער סבוך בשחור-לבן העוטף את הספר מקצה לקצה. אין זו החלטה שגרתית בעולם הספרים של ימינו, קל וחומר שלא בתחום ספרי הילדים, אך כמו דברים רבים ב"כוס התה שלי", גם בנושא הזה הוא מציג עמדה שונה ומוכרת פחות ביחס לספרות, לילדים, ולאיור ספרי ילדים. "עיצוב הכריכה הוא הכרזה על ספר כסוג של מרחב", מסביר בורשטיין, "מרחב שאפשר ללכת בו לאיבוד".

עלילת "כוס התה שלי" פשוטה מאד. ילד חולה שוכב במיטה, שותה תה שאביו הכין לו ומתחיל לתהות על מקורם של מרכיבי המשקה שזה עתה שתה. אם בתה יש דבש, זאת אומרת שיש בו גם צוף פרחים ששתו הדבורים שהכינו את הדבש, ופרחים שיצרו את הצוף, ומים ואור שגרמו לפרחים לפרוח, ועננים שהורידו גשם, ותהום שאגרה את המים עבור השורשים, וכך מה שהיה לפני רגע רק משקה חם להקלה על כאב הגרון, התגלה כמערכת גדולה הכוללת פרחים, דבורים, מים, תהום, עננים, רוח, אדמה, שמש, לימון, תה ובני אדם. התוצאה היא מסע שמתחיל בכוס תה ומסתיים בעולם ומלואו.

מאיר אפלפלד – מתוך הספר

בורשטיין ואפלפלד משתפים פעולה כבר זמן רב, בעיקר בתערוכות מציוריו של אפלפלד שבורשטיין אצר והרצאות משותפות על אמנות. "כוס התה שלי" הוא ספר הילדים הראשון שהשניים מפרסמים. אחד המניעים לעבודה המשותפת, הם מספרים היה תסכול מצורת הכתיבה והאיור הרווחת בספרי ילדים בימינו.
"יש ציפייה שנובעת מתרבות הילד בחברה המערבית, שספר ילדים יהיה כמו ממתק", מספר בורשטיין. "אנחנו נותנים לילדים ממתקים, ואחר כך גם נוזפים בהם כי אכלו אותם. בהרבה ספרי ילדים הסיפור והאיורים נוצרים בשפה מאד מתוקה, ויש הרגשה שאפשר לכתוב אותם על נושאים לא חשובים. אפשר לכתוב משהו כמו "צחי הלך לגן, אכל גלידה, הגלידה נזלה והבלון עף". זה יכול להיות נחמד לפעמים, אבל הרגשתי שאני לא רוצה לכתוב ככה.
בורשטיין מספר שכילד, הספרים שאהב יצאו בסדרה שנקראה "אבני יסוד במדע". "אהבתי אותם יותר מאשר ספרים עלילתיים ויכול להיות שזה השפיע עלי. רציתי לכתוב ספר שיגיד משהו חשוב לילדים".

מה הופך סיפור על כוס תה למשהו חשוב?
"יש בספר מימוש של רעיון בודהיסטי ידוע. זה בסך הכל תיאור של מציאות, אבל ההצבעה על המציאות הזו, שאינה עיקרון פילוסופי אלא עובדות פשוטות כמו העובדה שגם פלח הלימון שבתוך כוס המים גדל באמצעות מים, מגלה בפשטות יופי ומורכבות גדולה. אני לא מעוניין להעביר את כל המורכבות של הדבר בדוגמא אחת, אלא להציע לכל קורא לקחת אותה ולעשות איתה את מה שהוא רוצה, להבין שכל דבר בעולם הוא גם דברים אחרים. אפשר להתקדם מהדוגמא הקטנה לאדם עצמו, ולשאול אם האדם פועל כמו כוס מים, מה זה אומר על תפיסת האני שלו ועל היחסים בינו לבין העולם".

מאיר אפלפלד – מתוך הספר

איורי הספר נוצרו בחיתוך עץ בטכניקה ייחודית שבה לוח העץ נפרס לרוחב במקום לאורך, כך שהוא חסר את טקסטורת הסיבים שמאפיינת חיתוכי עץ רגילים ומאפשר עבודה מפורטת ועדינה יותר. אפלפלד מתייחס לדימויים כאל ציורים המלווים את הטקסט יותר מאשר מאיירים אותו.
"יש מין הפרדה מלאכותית בין איור לאמנות. רציתי לשבור את ההפרדה ולהציג אמנות כאיור שאינו מתאר באמצעות דימוי את מה שכבר נכתב במילים, אלא מונח ליד הטקסט כחלק משלים המשיק לו. בספרי ילדים הקורא בד"כ מקבל את המידע עוד לפני שהוא קורא את הטקסט. מסתכלים על האיור, ואז הטקסט חוזר על המידע בדרך אחרת. כאן זה לא יכול לעבוד. אם תראה רק אחד מהחלקים לא תוכל לומר דבר על החלק השני".
"בסופו של דבר זה ספר שנכתב לילדים", ממשיך אפלפלד. "הוא לא כתוב בצורה פטרונית אלא רצינית, אבל הוא עדיין פונה לילדים. ילד הוא כמו פרח שצריך להשקות אותו, ואתה לא משקה אותו במים מסוכרים אלא במים חיים. הספר הזה הוא ניסיון לגעת בפרח בצורה עקיפה. לא לעשות דרמטיזציה אלא לתת לדברים לקרות ולקוות שההכרה או ההארה שהוא נותן תתגלה מעצמה".

כדי להסביר את היחס בין הדימויים לטקסט מצביע אפלפלד על איור של חדר ריק שאור השמש חודר אליו דרך החלון. בטקסט שלצד האיור מסופר כיצד יוצר הילד בכפות ידיו דימוי הנראה כצל של ציפור.
"בציור היה מאד מפתה להניח ציפור על החלון, אבל החלטתי שהיא צריכה להישאר בטקסט. הדימוי חזק. אתה קורא אותו והוא עולה בראש, והכנסה שלו כפרט קטן בציור היתה מצמצמת את האפשרויות שלו. הציורים משאירים לקורא את האפשרות לדמיין – הם מבקשים מהקורא לעצור לשנייה, להתבונן ולחשוב".
"האיורים לא מראים את הכל", מוסיף בורשטיין. "אתה רואה משהו, ורואה גם את העובדה שיש דברים שאתה לא רואה אבל יודע שהם נמצאים. זה בדיוק ההיפך מהשפה האיורית המקובלת. במובן הזה מאיר הוא האדם היחיד שיכול היה לעשות את האיורים לספר הזה".

מאיר אפלפלד – כריכת הספר

הן מיכל, בתו של אפלפלד, והן ילדיו של בורשטיין נדב ואלה, כבר הגיעו לגילאי חטיבת הביניים והתיכון. השאלה אם הייתה השפעה לעובדה שילדי היוצרים כבר אינם קהל היעד של הספר, מובילה להתלבטות שאפיינה את הוצאת הספרים והמחברים לאילו גילאים להפנות אותו.
בורשטיין: "אין לי תשובה ברורה. מישהי כתבה שזה מתאים לגילאי 5 ומעלה, אבל אני יודע על ילדים בני 4 שהקריאו להם את הסיפור וגם הילדים שלי קראו את הטיוטה והעירו הערות שמאד התרשמתי מהן. אני שמח שזה ככה כי ילד בגיל שונה יקרא את הספר אחרת ויגלה בו דברים אחרים. בספר הזה יש משהו שבא מעולם ספרי המבוגרים. למרות שכל ילד יכול להבין מה קורה בו הוא עדיין מבקש סוג של מעורבות. זה נכון גם לגבי הציורים. אתה לא יכול להתבונן בהם בדפדוף. אתה חייב להתעכב עליהם כי אחרת לא תבין מה יש שם. יש כאן גם בקשה להשתהות וגם לקריאה נוספת. זה ספר שצריך לקרוא פעמיים לפחות".

מעניין שאתה אומר את זה, כי בסופו של דבר הטקסט מאד פשוט ואינפורמטיבי.
"הוא מתאר מצב, אין בו עלילה. הילד בסיפור לא זז חוץ מפעם אחת שהוא קם מהמיטה. זה כמובן מכוון, כי הרי כל תנועה שלא תיצור בסיפור לא תוכל להגיע למרחקים שהספר מגיע אליהם. אנחנו נוטים לחשוב על מה יקרה ומה קרה ועסוקים בעלילות של העתיד והעבר. המטרה של הספר הזה צנועה יותר. מי שקורא אותו בפעם השניה לא אמור לקרוא כדי לדעת מה קורה בסוף, אלא כדי לפתוח הבנה אחרת של המציאות".

כוס התה שלי – דרור בורשטיין
אייר: מאיר אפלפלד
הוצאת עם עובד, 48 ע"מ
מחיר קטלוגי: 68 ש"ח

2 תגובות
  1. זה מאוד יפה כול זה.
    שלושתיכם יחד – שילוב תרבותי מנצח
    לי.
    תודה יונתן.

  2. משמח מאד שספר ילדים מכיל אמנות ברמה גבוהה ולא איורים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: