Skip to content

מוזיהון תל-אביב / לא על האוהל לבדו

אוגוסט 6, 2011

בתחילת השבוע פרסמתי בערב רב מאמר שעסק בחילופי התפקידים הצפויים בראשות מוזיאון ת"א לאמנות, והגיב לדברים שפורסמו בסוף השבוע שעבר במוסף גלריה. במקביל החלה התארגנות של אמנים, אוצרים, ארגונים וכתבי עת בתחום האמנות, בניסיון לייצר דיון ציבורי על עתיד המוזיאון.
אני מפרסם פה שני טקסטים – האחד הוא המאמר מתחילת השבוע, והשני הוא קול קורא והזמנה לכינוס שיערך ברחבת המוזיאון ביום חמישי בערב.

מוזיהון תל-אביב

קראתי בעניין ובסלידה את כתבתם של אלי ערמון אזולאי ודניאל ראוכוורגר "לכתר אין מלך", שעסקה במצבו של מוזיאון ת"א חודש לאחר מותו של מוטי עומר וחודשיים לפני פתיחת הבניין החדש. זו כתבה מצויינת שמזכירה, שוב, מי הם הנושאים והנותנים, קובעי הטון ומכתיבי המינויים בעולם האמנות הישראלי. בין אם זה עורך דין בשם חיים סאמט, שזיקתו לאמנות מעולם לא הוצגה לציבור (דבר שלא מונע ממנו לשמש כסגן יו"ר דירקטוריון המוזיאון), המכריז בצער כי "נעשה טעות אם נחפש את מוטי עומר הבא. לא נמצא אותו", ובין אם זה דורון סבג – בעלים של חברת כוח אדם גדולה, אספן אמנות היושב בדירקטוריון המוזיאון וחבר בוועדה לבחירת המנכ"ל החדש – שמספר כי במשך שנים אמר למוטי עומר "בוא ניקח מישהי כמו תמי כץ פרימן וניתן לה שתעשה שם תערוכות של אמנות ישראלית, 'מטא-סקס', 'מגה-סקס', כל הדברים שהיא אוהבת לעשות. גם אם בעוד עשר שנים, בדיעבד, יגידו שכל התערוכות שם היו גרועות – זה לא מפחיד אותי".

כשעומר נפטר ציינתי שלצד הערכה על היקף פעילותו, זכה מנכ"ל המוזיאון לביקורת רבה על דרכי עבודתו, על שמרנותו ועל רתימת המוזיאון לשירותם של בעלי הון. חשבתי שזה מובן מאליו, אולם אז החלו סופדים שונים להלל את האיש ולספר כמה אהב אמנות, כאילו אהבת אמנות היא סגולה ייחודית ולא תנאי בסיסי עבור אדם שמבקש לנהל מוזיאון. מעבר לכך, קשה לומר שאהבת אמנות ניכרה בתערוכות שאצר עומר בעשור האחרון. הפורמטים הגסים, גיבובי הציטוטים שכונו "מאמרים", מיון היצירות ותלייתן בשיטת "אכול ככל יכולתך" ובולמוס הפקת הקטלוגים המעוצבים לעילא אך דלי הרוח, יצרו תחושה שלא אהבה אלא אדישות וחוסר רגישות לאמנות מאפיינות את האיש. סופדים אחרים ציינו שגם אם היה שנוי במחלוקת, סיפק עומר עמדה שהזמינה התנגדות, כאילו התנגדות למנכ"ל שהפך את המוזיאון לדיקטטורה מבוצרת, לא הייתה אלא הטחת ראש חסרת תכלית בקירות הבטון של המוסד.

בכתבה מסופר כי בימים אלה מקים מוזיאון ת"א פורום בינלאומי לדיונים על אמנות שינציח את שמו של מוטי עומר. הנה הצעה לנושאי דיון למפגש הראשון של הפורום, שעתיד להתכנס בשנה הבאה: כיצד להסביר את המבוכה שמעורר מנהל מוזיאון במאה ה-21 הנוקט בגישה אוצרותית שמפנה עורף לרוב המהלכים האמנותיים שגובשו במחצית השנייה של המאה ה-20; כיצד לכפר על התנהלות כוחנית ומנוכרת של המוסד מול אנשי האמנות בישראל; כיצד לשקם את האמון בין המוזיאון לאוצרים ואוצרות שחטפו מעומר מכתבי איומים, ובינו לבין אמנים שגרר לבית המשפט (לפני שנזרק בנזיפה מכל המדרגות); כיצד הוביל עומר את פארסת סמי ואביבה עופר; כיצד השלים הציבור עם התדרדרות מקצועיותו של המוסד עד להצגת מכוניות יוקרה ותערוכות רייטינג זולות ומביכות; כיצד לא הקים הציבור יותר מקול מחאה רפה כשבניין המוזיאון הוסב לאולם השמחות של חברי האלפיון העליון; כיצד אישר הדירקטוריון מצב בו למעט רטרוספקטיבות ספורות תחום המחקר והעבודה המוזיאלית הוזנח כמעט לגמרי לטובת תערוכות פרסים ותערוכות שנראות כמו תערוכות פרסים; כיצד התנער המוזיאון מכל זיקה פוליטית וכל נגיעה לסוגיות הבוערות שמעסיקות את החברה בישראל עד שהפך למתחם מנותק שאינו קשוב ואינו רלוונטי עבור הציבור שאותו התיימר לשרת, וכיצד קיבל עומר יד חופשית לכינון שלטון יחיד נטול יורשים וחסר שקיפות דווקא במוסד ציבורי.

אחרי 16 שנות דיקטטורה, השאלה הראויה להישאל ע"י אנשי מוזיאון ת"א אינה כיצד להנציח את פועלו של מוטי עומר, אלא כיצד למחות את החרפה שהמיט על המוזיאון השני בגודלו בישראל בשנות כהונתו, כיצד להפקיע את ניהול המוסד מידיהם הבלעדיות של בעלי ההון, להשיבו לידי הציבור ולהפוך אותו למרכז למחשבה ויצירה חיה ורלוונטית. למעשה, אולי לא פורום ההנצחה הוא הגוף הראוי לתת מענה לבעיה, אלא מנהל/ת חדש/ה, יצירתי/ת ובעל/ת חזון, שיוביל את המוזיאון יחד עם צוות העובדים לעידן חדש. אולם כל עוד וועדת איתור המנכ"ל החדש מאויישת ע"י ראש העיר, עורך הדין סאמט, חבר דירקטוריון נוסף (ד"ר רון פונדק) וכמובן דורון – מיידלע, בואי תעשי לנו מגה סקס כמו שאת אוהבת – סבג, כל עוד אין בוועדה אפילו אמן, אוצר או חוקר אחד (שלא לדבר על סתם נציג ציבור אוהב אמנות שלא מרוויח מספיק כדי להתמנות לוועד המנהל), קטנים הסיכויים שאדם כזה אכן יקבל את המשרה.

איגוד האמנים הפלסטיים, כתבי העת מיס.יוז, ערב-רב והחדש והרע, אמניות, אוצרים, כותבות וחוקרים עצמאיים מזמינים:

ביום חמישי 11.08 ב-18:30 נתכנס מול מוזיאון תל אביב לאמנות לישיבה עממית.

בשבועות הקרובים יוחלט מי ירש או תירש את תפקידו של מרדכי עומר המנוח כמנהל ואוצר ראשי של מוזיאון ת"א לאמנות.
ארבעה גברים ואשה אחת יושבים בועדת איתור המועמדים למשרה. חברי וחברת הוועדה הם בני המילייה השליט בישראל. תפיסתם את האמנות צרה ואינה מבטאת את האינטרסים של היוצרים/ות, האוצרים/ות והציבור הרחב, שזכאי ליהנות מהסביבה האמנותית כחלק מחברותו בקהילה אזרחית. מוזיאון ציבורי אינו יכול להיות כפוף לאינטרסים של בעלי הון או לתפיסת עולמם, והוא צריך לשרת שתי קהילות מרכזיות – את קהילת היוצרים/ות ואת קהילת האזרחים/יות.

העדיפות שהוענקה בשנים האחרונות לשיקולים של רייטינג, הכנסות, יעילות, כדאיות, רווחיות, יחסי ציבור, שיווק ועוד, הובילה את המוזיאון לקטסטרופה מקצועית וניהולית המחייבת מחשבה מחדש על יעדיו. אולם נוסח המכרז לתפקיד והתבטאויות של כמה מחברי הוועדה בתקשורת, מלמדים שהם מבקשים למצוא מנכ"ל ולא מועמד/ת בעל/ת שיעור קומה אמנותי ואינטלקטואלי, שיוכל להתוות למוזיאון חזון ודרך שתאפשר לו להתאים את עצמו לשינויים האמנותיים והאזרחיים שמאפיינים את היצירה האמנותית בימינו. כך, שבועות ספורים לאחר פריצת המחאה החברתית הגדולה בתולדות ישראל, ממשיכה הנהלת מוזיאון ת"א לקדם סדר יום שמשרת בעיקר את האינטרסים של חברי ההנהלה, ולא של אנשי ונשות האמנות והציבור הרחב בישראל.

מוזיאון ת"א לא המציא את השיטה, אך בעשור האחרון נדמה שהוא מייצג את צדו האמנותי של הקשר "הון שלטון" והשפעתו על הפעילות המקצועית באופן הברור ביותר. בשנים של פעילות, יצר המוזיאון ניכור כמעט מוחלט בינו לבין קהילת האמנות בישראל. בזמן שהכשרון והפעלתנות בסצינת האמנות המקומית הביאו את האמנות הנוצרת בישראל לשיאים חדשים ולהתקבלות הולכת וגדלה במסגרות בינלאומיות, המוסד הציג קו עבודה שמרני, הזניח את עבודת המחקר והפעילות המוזיאלית, הפנה את גבו לקהילת האמנות המקומית והפך לגן המשחקים הפרטי של בעלי ההון. מקצתם הציגו בו את אוספיהם הפרטיים ואת מכוניות היוקרה שלהם, אחרים פתחו בתחרויות ופרסים על שמם, ואחדים אף סגרו את המקום כשחיתנו באולמותיו את בני ובנות משפחתם. האמנות נפגעה מהמצב, ובעקבותיה האמנים, שרבים מהם החליטו להחרים את המוסד במשך שנים, והציבור הרחב. אולם המפסיד העיקרי הוא המוזיאון עצמו, שיצא נפסד בכך שאיבד את תוקפו כבמה אמיתית ורלוונטית לאמנות המקומית, והפך למוסד פרובינציאלי ותלוש.

בהרכב ועדת איתור המנכ"ל החדש ובעובדה שהיא זו שקבעה את הפרופיל של התפקיד הנדרש, אנו מזהים ביטוי ועדות מובהק\ת להמשך מדיניות המניחה לשיקולים כלכליים צרים דריסת רגל גסה בלב ליבו של מוסד ציבורי שטובת האמנות אמורה לעמוד לנגד עיניו מעבר לכל שיקול או אינטרס כלכלי צר. לאור המצב והאפשרות להמשיך כאילו לא קרה דבר, החלטנו שלא נשתוק עוד. כאזרחים ואזרחיות שמשלמים שכר דירה ושכר סטודיו, כהורים לילדים, כמורים ומרצות, אנו לוקחים/ות חלק במחאת ההמונים שיצאו לרחובות. כאנשי ונשות אמנות, אנו מבקשים/ות להעלות מספר נקודות נוספות:

ביום חמישי 11.08 בשעה 18:30 נקיים ישיבה עממית ודיון פומבי ורב משתתפים מול מוזיאון ת"א.
בין הנושאים והדרישות שיעלו:

שקיפות בתהליכי קבלת החלטות.

שילוב אמנים/ות, אוצרים/ות וחוקרי/ות אמנות בוועדי המנהלים של מוזיאונים ציבוריים בישראל.

כניסת אמנים למוזיאון ולספריה ללא תשלום.

נגישות המוזיאון לציבור הרחב (לא רק לאמנים), באמצעות הורדת מחירי הכניסה לא רק לבעלי כרטיסי לוקסוס.

ייעוד יום שבועי שבו הכניסה למוזיאון מותרת בחינם כמקובל במוזיאונים ברחבי העולם.

שימוש מסובסד במתקני המוזיאון לארגונים ולקבוצות עצמאיות.

תשלום שכר לאמנים המציגים את עבודתם במוזיאונים.

תיקון בייצוג מיגדרי, אתני ומעמדי בכל המישורים כדי שההרכבים הניהוליים, הבוחרים והממיינים לא יהיו על טהרת הגברים בעלי הממון, וכדי לאפשר דריסת רגל לקהילות של אמנים/יות שלא זוכות להיכנס למוזיאון בתערוכות היסטוריות, תערוכות נושא וכיוב'.

בשנים האחרונות, פחות מרבע אחוז מתקציב המוזיאונים בישראל הוקדש לרכישת אמנות ישראלית. אנו דורשים כי בדומה לחוק הקולנוע המעגן בחוק תמיכה שנתית ביצירה קולנועית, ובדומה לחיובן של רשתות הטלוויזיה המקומיות להשקיע אחוז מסויים מתקציביהן בהפקות מקור, גם מוסדות אמנות יחוייבו לרכוש ולהציג אמנות מקומית.

חיוב המוזיאון ומוסדות ההוראה לקיים תנאי העסקה הוגנים בהעסקה ישירה בכל המחלקות, כדי שיהיה ברור שמדובר במובילי תרבות ולא בגוררי עבדות.

* יודגש כי איננו יוצאים נגד מוזיאון ת"א באשר הוא ונגד אנשי הצוות שלו. להיפך, אנו מזמינים את עובדי ועובדות המוזיאון להצטרף לדיונים, להציג את הבעיות העומדות בפניהם/ן ולהאיר את הדברים מנקודת מבטם/ן.

מוזמנים ומוזמנות להגיע עם מחצלות, שתייה ורעיונות במטרה לפתח שיחה פתוחה ושיוויונית שבה נעלה דרישות ורעיונות נוספים.

לעמוד הפייסבוק של מאבק האמנים הפלסטיים

3 תגובות
  1. יוזמה מבורכת מבורכת מבורכת!

    (פריגנתי כאן: http://doritnahmias.wordpress.com/?p=3050&preview=true
    )

    דורית

  2. קראתי על הפריצה למוזיאון. יופי של דבר
    גלנדון

  3. הי יונתן,

    לאחרונה ביצעת עם שותף מיצג במוזיאון ישראל,
    המיצג מדבר בדיוק על הנושא הנ"ל
    יש לי אותו מתועד בוידאו וסטילס.

    אלבום סטילס בפייסבוק:
    http://www.facebook.com/media/set/?set=a.175765152491178.44270.100001730844089

    סרטון ביוטיוב:
    http://www.youtube.com/user/payura#p/u/0/yGIByr6jtfA

    אני מעוניין להפיץ אותו בצורה נרחבת, כדי שהאפקט יפרוש כנפיים.
    לאן אתה מציע לפנות?

    תודה מראש ,
    יניב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: