Skip to content

על גבול הכתיבה

יולי 17, 2011

לפני הכל, מתנגד ספרו החדש של דויד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" לפולמוס הרכילאי הנוגע לקשר הביוגרפי של המחבר ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, ולאמונה במימד התרפויטי של הכתיבה. הספר, שמאופיין בסדרה של הרחקות, דוחה על הסף את הדיון הזה, וכמובן שגם את תחושת החמימות הקיבוצית והמעושה שהוא משרה על העוסקים בו.

ההרחקות שמאפיינות את "נופל מחוץ לזמן" מהוות עדות רב-משמעית הן לתחושותיהן של הדמויות בספר, כולן שכולות, החיות במרחבי ביניים, בעולמות פנימיים בעלי קשר רופף לעולם שבחוץ, הן לזיכרון הבן המת שדמותו הולכת ומתרחקת ונותרת קפואה בזמן, והן למעשה הכתיבה כמהלך של סינון, הנצחה וטשטוש בעת ובעונה אחת. ההרחקות באות לידי ביטוי בדרכים רבות, החל בבחירה לכתוב ספר במבנה של מחזה, בדיאלוגים קצוצי שורות ובמעברים בין קולות ודוברים שונים בסגנון המזכיר מחזות קלאסיים ואינו שכיח בספרות העברית, עבור דרך ההימנעות מציוני מקום וזמן העלילה, המתרחשת במין כל-מקום שהוא גם שום-מקום, וכלה בהחלטה שלא להעניק לדמויות בספר שמות ולהותיר אותם בכינויים כ"איש ההולך", "מיילדת", "אישה" וכיו"ב.

כריכת הספר (דימוי של מיכל רובנר)

הכתיבה בכלל והספרות בפרט משמשות כתימות מפתח בספר המיוחד הזה, שעלילתו אינה מתרחשת רק מחוץ לזמן אלא גם מחוץ למקום. ציוני הדרך היחידים שמופיעים בספר אינם ציונים גיאוגרפיים או היסטוריים כי אם ספרותיים. להחלטה זו יש שתי תוצאות. הראשונה היא יצירת סיפור שכול גלובלי שמרחיק את הקורא – במיוחד הישראלי, שכאמור יתקשה להפריד את הספר מסיפור השכול האישי-ציבורי של גרוסמן – מן העיסוק הספציפי בקורבן שנפל במהלך צבאי מיותר בסיומה של מלחמה נואלת, והשניה היא הפיכת המרחב הספרותי למרחב של עשייה ולא רק של תיאור. ספרו של גרוסמן הוא עדות פרדוקסאלית ומודעת לעצמה למאמץ הספרותי להמחשת הריק הנפער עם בוא השכול. ריק שהכתיבה אולי מבקשת למלא, אך יכולה לכל היותר לסמן את גבולותיו. בלשונו של גרוסמן:
"נזעק
להם מבעד לשפתי
החור אשר קרוע
בנו, שבעדו
אוזלים חיינו
בפעימות גדולות".

הספרות והשירה הן ציוני הדרך של "נופל מחוץ לזמן", משום שהכתיבה בספר אינה מהווה רק אמצעי לתיאור ההתמודדות עם השכול, אלא צורת התמודדות בפני עצמה. היא ממקמת את סיפור השכול, הקושר את תהליך האבל במעשה הכתיבה באופן בלתי ניתן להתרה, במרחב טראומתי שגיבוריו, רובם ככולם, עוסקים בסיפורים. החל מדמותו של "רושם קורות העיר", שאמור לשמש כהיסטוריון מקומי ובפועל מתעד רק את מעשיהם של הורים שכולים כמותו, עבור דרך קנטאור, יצור מיתולוגי שבמקור הינו בעל גוף פלג גוף תחתון של סוס ופלג גוף עליון של אדם, ובסיפור זה הופך לסופר – אב שכול גם הוא – שגופו הופך לשולחן כתיבה, המשך דרך המורה למתמטיקה שבאמצע הלילה פותר משוואות על הקיר (גם זו כתיבה), וכלה במשוררים וסופרים היסטוריים המצוטטים לאורך הספר.

הכתיבה – למעשה אמנות הסיפור, בין אם היא נעשית בכתב ובין אם בפעולה שבעל פה – משמשת לפרקים לצורך שחזור הטראומה, רגע המוות, הבשורה האיומה והתחושות שבאו לאחריה. במקרים אחרים זוהי כתיבה שמבקשת, בחוסר הצלחה, להקל על כאביה של הדמות (או הכותב), אולם לרוב משמשת הכתיבה בספר כהד לדברים שלא ניתן לכתוב. "כל היש / מעכשיו / יהדהד את האין", שכן "תם ונשלם / ונשבר / לרסיסים".

נופל מחוץ לזמן – דויד גרוסמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
186 עמ'

פורסם בנוסח מקוצר ב"ישראל היום"

One Comment
  1. לא קראתי עדיין ולא בטוחה שאוכל לקרוא… אבל אנסה.
    הרשימה מעולה, רגישה וחכמה.
    האם אפשר באמת לעשות את ההפרדה? ולמה בכלל?
    הציטוטים שהבאת מאד חזקים, מזוקקים וצרופים, שירה אמיתית. מושכת.
    תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: