Skip to content

עבודה בעיניים

מאי 31, 2011

התערוכה הקבוצתית "שש בש", שאצרה הדס מאור במוזיאון פ"ת, היא תערוכה חסרת אחריות. לא מדובר על חוסר אחריות שמתבטא בבחירת האמנים או היצירות, אלא בשילוב בין שרירותיות לשטחיות בטיפול ביצירות, ובעובדה שמוסד מוזיאלי ציבורי שאמור להציג חזית מחקרית, רצינית ומעמיקה המשוחררת מתלותן של גלריות בקוני האמנות, משתמש בכספי ציבור על מנת להציג תערוכה שאינה אלא מקבץ אקראי של אמני גלריות צעירים, שמציגים את עבודתם במין ווריאציה מהוקצעת ומינימליסטית על תערוכת בוגרי בית-ספר או על מקבילתה המתקדמת, הלא היא תערוכת הפרס.

פרט מעבודת וידיאו של נבט יצחק
פרט מעבודת וידיאו של נבט יצחק (מתוך התערוכה)

לאור העובדה שחלק גדול מהעבודות המוצגות ב"שש בש" הן עבודות יפות ומוצלחות, הביקורת על המוזיאון עשויה להתפרש כקטנונית, אולם וויתור על העיסוק בהיבט הזה הוא הרבה יותר עקרוני מכפי שנדמה. עבודות של תמר הרפז המשתתפת בתערוכה, למשל, ראיתי כבר בשלוש תערוכות גלריה בשנה האחרונה. זה לא הופך את הרפז לאמנית פחות ראויה להצגה (במקרה שלה להיפך), אבל זה כן אומר שאם מוזיאון בוחר להציג עבודות שלה בשעה שהיא מציגה בכל רחבי ת"א, ראוי שיעשה זאת באופן מעמיק, באמצעות ניתוח המהלכים הפנימיים בעבודות, ובחינת מידת החידוש והעניין תוך התייחסות להקשרים התרבותיים והפוליטיים שבהם נוצרו. אותה הביקורת תקפה גם להצגת עבודותיהם של פלג דישון, אלונה רודה, לאה גולדה הולטרמן וכל אחד ואחת מיתר האמנים והאמניות שמשתתפים בתערוכה, שהטקסטים המלווים אותה משלבים בין סגנון של מאמר פילוסופי לפילוסופיה של כתבת סגנון.

במצב של שוק אמנות רותח הגורם לצמיחת כוחן של הגלריות המסחריות והאספנים הפרטיים על חשבון תקציבים ציבוריים, מוזיאונים הם המוסדות האחרונים שיכולים לבחון אמנות בהקשרים רחבים הכוללים מחקר היסטורי ותרבותי, האחרונים שיכולים לספק לאמנים תנאי יצירה שונים מאלו שמוקצים לה בגלריות ובירידים, והאחרונים שיכולים להביע עמדה אופוזיציונית לכל אחד מן המהלכים הבולעניים שמציבה הכלכלה המודרנית בפני האמנות. קבלה מוחלטת של ההיגיון הכלכלי ונורמות התצוגה שהוא יוצר אפילו במקום בו ההיגיון הזה אינו מהווה פאקטור, היא רגע עגום של וויתור והתרפסות.

שש בש – קבוצתית
מוזיאון פ"ת

אוצרת: הדס מאור

מוסר סלוני

בתערוכתה "תאומים – מוסר כפול", מציגה נוגה שטיינר סדרת תצלומי תאומים ותאומות שצולמו בכפר ברזילאי בשם קנדידו גודווי, שהתפרסם משום שאחוז לידות תאומים בו גבוה פי חמש מן הממוצע העולמי. רבים מבני הכפר הם צאצאים למהגרים גרמנים שהתיישבו במקום לפני למעלה מ-100 שנה, ובעבר נטען כי בשנות ה-60 הגיע לכפר רופא שזוהה כמדען הנאצי הנמלט יוזף מנגלה, שביצע בנשות המקום ניסויים שגרמו לילודת התאומים הגבוהה. בהמשך נדחתה טענה זו על הסף, וכיום מניחים שקרבה גנטית היא שאחראית לתופעה.

 
נוגה שטיינר

אל המקום המשונה הגיעה שטיינר לשהות בת שלושה שבועות שבהם ביימה תאומים ותאומות בתצלומים זוגיים, מהוקצעים ומוקפדים, לעיתים בצבע ולעיתים בשחור-לבן. התצלומים מודפסים בגדול, כשלצד כל תצלום מופיעים שמות המצולמים. רבים מן התצלומים מעוררים תחושת תעלומה סמי-מיסטית המושגת באמצעות שילוב בין תפאורה כפרית לתאורה דרמטית. הטקסט הלא ממש אחראי שמלווה את התערוכה קושר את תחושת המסתורין לתעלומת האדם שנחשד כמנגלה, ומוצא בתצלומים שאלות מוסריות פתוחות הנוגעות ב"לידה בחטא", "מניפולציה גנטית הנענית במניפולציה צילומית", "חשיפת אמת", "יחסי כוח בין צלם ומצולם" וכיו"ב. אולם מאחר ותעלומת מנגלה הופרכה כבר מזמן, לא ברור איזה חטא ואיזו אמת מגולמים בתצלומים הללו או במציאות שאיפשרה אותם, ומה מאתגר כל-כך ביחסים שהתהוו על סט הצילום.

בתצלומי תאומים זהים יש תמיד תחושה מוזרה, כאילו הדמות המוכפלת היא תוצר של מניפולציה טכנית ולא זוג בני אדם בשר ודם. הצלמת האמריקאית דיאן ארבוס – חובבת פריקים ידועה – עשתה מטעמים מהתכונה הזו. אולם בעוד ארבוס השתמשה בדמויות קיצוניות על מנת להקצין ולבקר דווקא את פניה של החברה הנורמטיבית, בתצלומיה של שטיינר נדמה שאנו נותרים עם הצגה מנומסת המבקשת לתפוס טרמפ על "דילמות מוסריות".

נוגה שטיינר – תאומים, מוסר כפול
גלריה חזי כהן, ת"א

רואים עולם

תערוכתו של הצלם יוסי ברגר "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד" במוזיאון ת"א, מתמסרת בקלות רק למבטו של מי שמוכן להתבונן בה כמו שהיא, מבלי להתעקש ולחפש בה נושא, תחום עיסוק או עמדה מובהקת בענייני יומיום. הדבר אינו נובע מהיעדר עמדה או נושא בתערוכה, אלא מן העובדה שנושא התערוכה קשור בהתבוננות עצמה ולא רק במושאיה. כך, תצלומים המתארים מקטעים ארכיטקטוניים, יצירות אמנות ידועות יותר ופחות, מראות רחוב יומיומיים, תפנימים, נופים, שאריות ארוחה ועוד, שצולמו בארבע השנים האחרונות בתל אביב, ברלין, קלן, הוואנה, פריז, בריסל, רומא, בייג'ין וסטוקהולם, יכולים להיתלות זה לצד זה, ולעיתים זה מעל זה, בסדר כמעט אקראי, או לפחות לא סדר המושתת על עיקרון מארגן וברור, וזאת ללא כל הסברים מלבד פסקת מידע יבש המוצגת בכניסה לתערוכה.

יוסי ברגר - חלון, בריסל, 2008
יוסי ברגר – חלון, בריסל, 2008

ברגר, 51, הוא צלם וותיק שעבר כמה תחנות בחייו היצירתיים, וגם שימש במשך 6 שנים כראש המחלקה לצילום בבצלאל. בתערוכה הנוכחית הוא מבקש להחזיר את הצילום לרגע מכריע אך זנוח בתולדותיו, כשעוד ניתן היה לתפוס אותו כטכנולוגיה המאפשרת להקפיא רגעים ומבטים בעלי ייחוד. ברגר אינו מביע עניין מיוחד במשמעות הדימויים המצולמים עצמם, אלא בתמונת הרגע שמציגים תצלומיהם: עולם שלם הנפרש בפני הצופה כשהוא מנוסח בקצרה ובתמציתיות, תוך התבוננות מתמסרת בתמונה קצרה שהיא עולם – תמונת עולם. ברגר מספר כי הוא משתמש במצלמה דיגיטלית רגילה ובעדשת 50 מ"מ, הקרובה ביותר לזווית הראייה של העין האנושית. מבחינה זו ניתן לראות בעבודתו התנגדות למגמות הרווחות בצילום בעשורים האחרונים, שעושות שימוש רב באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ויוצרות תמונות ספקטקולריות והיפר-מציאותיות. ברגר מבקש לחזור ולהתייחס למצלמה כאל המשך ישיר של היד והעין, ולהציג צילום שמשקף עולם, בניגוד לצילום שיוצר אותו.

יוסי ברגר – ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד"
מוזיאון ת"א לאמנות
אוצר: פרנסיס מקי

זעם מתורבת

"מוזיאון על התפר" השוכן בעמדת תורג'מן המפרידה בין מזרח ירושלים למערבה, מוגדר כ"מוזיאון חברתי לאמנות", אולם למעשה נדמה שהשם המתאים צריך היה להיות הפוך: "מוזיאון אמנותי לחברה". כל התערוכות המוצגות במקום עוסקות בסוגיות חברתיות ופוליטיות שונות, ובכולן משמשת האמנות לצורך הדגמות של הנושאים הללו. זאת בניגוד למקובל במוזיאונים מסורתיים, שבהם על פניו לפחות, האמנות היא זו שעומדת במרכז בעוד הפוליטיקה והחברה משמשות על מנת למקם אותה בהקשרים היסטוריים ותרבותיים (בעבר התייחסתי בהרחבה לבעיות שאני מוצא במוזיאון).

"זכות המחאה" המוצגת כעת במקום, עוסקת במחאות שונות הנוצרות או מתוארות ע"י אמנים. לעיתים אלו כרזות, מיצגים ודימויים הנוצרים מלכתחילה לצורך מחאה, לעיתים מדובר בתיעוד של מחאה שהתרחשה בעבר, ולעיתים בעבודות שמידת המחאה שבהן נתונה לפרשנות האוצר. בדומה ליתר התערוכות שהוצגו במוזיאון, גם הפעם משתתפת בתערוכה שורת אמנים ישראלים ובינלאומיים מהמובילים בעולם, ביניהם ברברה קרוגר, ברוס נאומן, יעל ברתנא, דוד טרטקובר, סוזן הילר, משה גרשוני ועוד, וכפי שקרה בעבר, גם הפעם מגבלותיו האדריכליות של הבניין יוצרות תנאי צפייה שאינם תמיד הולמים וראויים.

מנאר זועבי - פרט מתוך עבודת הוידאו "בין לבין", 2004
מנאר זועבי – פרט מתוך עבודת הוידאו "בין לבין", 2004

"זכות המחאה" תוכננה לפני חודשים רבים (היא נפתחה לפני חצי שנה), ומארגניה לא יכלו לתאר לעצמם כי בשעה שיציגו מחאה במוזיאון, משטרים דיקטטוריים ברחבי המזרח התיכון יקרסו או יתערערו בזה אחר זה בזכות מחאת אזרחים אמיצים. ההתפתחויות האחרונות אמנם אינן קשורות לעבודות בתערוכה, אולם הן תורמות למחשבה על המגבלות והיתרונות של העיסוק במחאה במסגרת מוזיאלית. רבות מן העבודות מתגמדות על רקע התמונות מכיכר תחריר והידיעות על הנעשה בסוריה ובלוב. דימויים שנועדו למחות נראים פתאום כבריחה מן המציאות אל חיקו החמים, הממוגן אך לא פעם חסר אונים, של מרחב התצוגה המהוגן, ומעניין שהעבודות בהן המחאה אינה מאבדת את עוצמתה הן בעיקר אלו שמחאתן כוונה מלכתחילה אל המרחב המוזיאלי. כזו היא עבודת הוידאו של מנאר זועבי "בין לבין", שצולמה בין כתלי אחד מחדריו הלבנים של המוזיאון. בעבודה עומדת האמנית במרכז שלולית זפת ומנסה לקפוץ בחבל. במהרה נדבקת הזפת לחבל ולשמלתה הלבנה של האמנית, מכתימה את הקירות והופכת דילוג קליל למשימת התחפרות אובדנית בבוץ עכור. בפעולה פשוטה ואפקטיבית להפליא שולחת העבודה חיצים הן אל עבר קדושתו של מקום התצוגה והן כלפי התפקיד המוגדר מראש שהוא מסדר עבור זועבי כאחרת האולטימטיבית שלו – תפקיד שבאופן פרדוקסאלי היא גם ממלאת בהצלחה. רבות מן העבודות המוצגות בתערוכה הן גרסא מתורבתת של זעם. עבודות אחרות, וזו של מנאר זועבי ביניהן, מכניסות את הזעם אל היכל התרבות.

זכות המחאה – קבוצתית
מוזיאון על התפר, ירושלים

אוצר: רפי אתגר

פורסם בערב רב

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: