Skip to content

אדישותו של "בעל הבית"

אפריל 30, 2011

שלושה סיפורים היסטוריים שונים מוצגים בספרו של ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו "היטלר, הגרמנים ו'הפתרון הסופי'", שפורסם לאחרונה בתרגום לעברית. הסיפור הראשון, הגלוי ביותר וזה שמתואר כבר בכותרת הספר, הוא סיפורה של גרמניה בימי שלטון הנאצים בכלל ומלחמת העולם השנייה בפרט. השני הוא סיפור התפתחות תחום חקר השואה וההיסטוריוגרפיה של גרמניה בעת המודרנית, המוצג בזכות חלוקת הספר לארבעה שערים לא כרונולוגיים העוסקים ב"היטלר והפתרון הסופי", "דעת הקהל והיהודים בגרמניה הנאצית", "הפתרון הסופי בהיסטוריוגרפיה" ו"ייחודו של הנאציזם", ומבחירתו של קרשו לנהל במאמריו המאוחרים דיאלוג הן עם עמיתים והן עם עבודתו שלו, תוך התייחסות לכמה מחשובי החוקרים דוגמת הנס מומזן, לוסי דווידוביץ, כריסטופר בראונינג, דוד בנקיר, אוטו דב קולקה ואחרים. נסיונו הרב ומידת בקיאותו בנעשה במחקר במשך ארבעה עשורים, כמו גם כתיבתו הבהירה ויכולתו להתפלמס עם עמיתיו ומבקריו בג'נטלמניות בריטית, מסייעים לקרשו להציג את טיעוניו ואת טיעוני מבקריו בענייניות לא מתלהמת, להסביר את עמדתו ביחס לכל אחד מן ההסברים החלופיים ולתקן או להרחיב טענות שהציג בעצמו בעבר ונמצאו חלקיות או טעונות תיקון לאור התפתחויות במחקר וגילוי ממצאים חדשים. הפולמוס העצמי הוא גם עדות לסיפור ההיסטורי השלישי שמוצג בספר, ונובע מן העובדה שקובץ המאמרים שנכתבו במשך כמעט ארבעים שנות מחקר, פורשים בפני הקורא את התפתחותו המקצועית של ההיסטוריון הידוע, שהביוגרפיה המקיפה והמפורסמת שחיבר על אדולף היטלר היא רק פרק אחד בעבודתו.

קרשו, שהחל את דרכו בהתמחות בהיסטוריה של אנגליה בימי הביניים, מקפיד להתייחס אל עצמו כאל היסטוריון של גרמניה ולא של השואה. אין זו רק הבחנה סמנטית, שכן היא מבטאת את תפיסתו של החוקר את השואה לא כאירוע יחידאי או "פלנטה אחרת", כפי שנטען לא פעם בעבר, אלא כנקודה על ציר היסטורי שמסרב להפריד בין השואה והתקופה הנאצית לגרמניה שלפני ואחרי תקופה זו. בימינו יתכן שהדבר נשמע מובן מאליו, אולם לא כך היה בשנות השבעים, כשקרשו החל את דרכו המקצועית ובאוניברסיטאות פעלו חוקרים רבים שהקפידו להציג את היטלר והנאציזם כ"מחלה" שתקפה את האומה הגרמנית, ולא כתוצר שלה. קרשו היה שם כשגישה זו הותקפה ע"י הגישה הפונקציונאליסטית שהטילה אחריות רבה על מנגנוני הממשל ולא רק על ההנהגה, והמשיך ללוות את המחקר בתקופת וויכוח ההיסטוריונים בשנות השמונים, בפתיחת ארכיוני מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר בתחילת השנות התשעים ובתגובות החריפות שעורר ספרו השנוי במחלוקת של דניאל יונה גולדהאגן "תליינים מרצון בשירות היטלר" בסופן. כיום, לאחר שפרסם עשרות ספרים ומאמרים ובשנת 2002 אף קיבל תואר אצולה ממלכת אנגליה, הוא נחשב לאחד מבכירי חוקרי השואה וההיסטוריה הגרמנית בעולם.

עטיפת הספר

דרכו המחקרית של קרשו מזכירה פירמידה. בשנות השבעים חבר לצוות מחקר בראשות ההיסטוריון מרטין ברושאט שישב במינכן וחקר את הלכי הרוח של החברה הגרמנית, מידת מעורבותה וידיעותיה על מעשי חייליה בשנות המלחמה. בשנות השמונים פנה קרשו מחקר החברה לחקר המוסדות השלטוניים והאזרחיים בגרמניה בשנות ה-30 וה-40, ובחן את אופני פעולתו של המשטר שחולל את השואה. בשנות התשעים, לאחר שחקר את החברה האזרחית ומוסדות השלטון, פנה לבחון את דמותו והשפעתו של העומד בראש הפירמידה, וחיבר את הביוגרפיה המונומנטלית של אחד הצוררים הגדולים בהיסטוריה העולמית, ששני כרכיה עבי הכרס פורסמו גם הם בהוצאת "עם עובד".

כצפוי משמו של הספר הנוכחי "היטלר, הגרמנים ו'הפתרון הסופי'", הסוגייה המרכזית שנבחנת בו היא יחסם של היטלר והחברה הגרמנית לתוכנית להשמדת העם היהודי. אף שאנטישמיות היוותה מרכיב מרכזי בתפיסת עולמו ובנאומיו של היטלר, אין כל עדות לפקודה מפורשת שלו להקים את תאי הגזים ולהשמיד את יהדות אירופה. למעשה, עיון בנאומיו והתכתבויותיו אפילו מעלה עדויות למידה של "פשרנות" בנושא. לעיתים מבקש היטלר לגרש את היהודים מגרמניה ("לטאטא אל מחוץ למולדת במטאטא ברזל", בלשונו), ובנאום משנת 1928 הוא אף טוען, בסגנון שמזכיר את קמפיין "ישראל ביתנו", כי יש רק להבהיר לכל יהודי "שאנחנו בעלי הבית; אם יתנהג יפה יוכל להישאר". לכאורה, קשה לעמוד על הפער בין אנטישמיות מחליאה אך לא ייחודית לזמנה, ובין מכונת ההשמדה המשומנת, הקרה והיעילה שפיתחו הנאצים בהמשך דרכם.

את הפער בין היעדר פקודה מפורשת לביצוע המוקפד והמשוכלל מסביר קרשו באמצעות כמה גורמים. הראשון הוא סגנון השלטון ו"לשון הסתרים" של היטלר, שבניגוד לסטריאוטיפ הגרמני (או לסגנון השליטה של סטאלין, שמושווה אליו לא אחת), סלד מבירוקרטיה וממנגנונים ממשלתיים. אי הסדר המנהלי והתפוררותן ההדרגתית של מערכות השלטון המסורתיות בגרמניה הנאצית, הותירו סמכויות רבות בתחומי הפרשנות הפתוחה. ההסבר השני עושה שימוש במושג "סמכות כריזמטית" שטבע הסוציולוג מקס וובר. קרשו מאבחן את הפוליטיקה המבוססת על דמות כריזמטית ככזו הנתונה לסכנה תמידית של כניסה לשגרה. במילים אחרות, כדי שלא לאבד פופולריות במהירות חייב השליט הכריזמטי לספק עוד ועוד הצלחות לאומיות, וההכרח שלא להפוך אפור ויומיומי מדרבן אותו להחריף את הטונים יותר ויותר ולנקוט בצעדים לא רציונליים ואף אובדניים היוצרים הקצנה מתמשכת.

השילוב בין פקודות עמומות מחד והקצנה מאידך, מוביל את קרשו ליחס חלק מן הצעדים המרכזיים בדרך ל"פתרון הסופי" למערכת היחסים הסבוכה בין מפקדים בכירים שהתחרו זה בזה בפרשנויות, יוזמות ואלתורים המבוססים על הוראותיו הלא-ברורות של הדיקטטור, לצד אילוצי שטח שהכתיבו פתרונות קטלניים הנובעים מרוח הדברים גם אם אינם מעוגנים בפקודה מפורשת. "מי שהפכו את החזון השטני לתופת עלי אדמות לא היו הקנאים הגזעניים דווקא, אלא מארגנים שאפתניים ומנהלנים יעילים", הוא כותב. גישה זו אינה מסירה כהוא זה מחלקו המוסרי של היטלר בהשמדת היהודים, אולם היא מרחיבה את האחריות ומטילה אותה גם על חיילים, קצינים ואזרחים פשוטים, שלאחר המלחמה טענו ששימשו רק כ"ברגים קטנים במערכת", שלא הייתה להם ברירה או שכלל לא ידעו על המעשים.

שאלת הידיעה מעסיקה את קרשו לא מעט, שכן העדויות על המידע הרב שהיה לגרמנים אינן עולות בקנה אחד עם חוסר האכפתיות האזרחית המופגנת שמוצגת בסקרים, דיווחים ותעודות שונות מן התקופה. הוא מראה כיצד גם המחאות המעטות נגד גירוש היהודים הושמעו לרוב בשל נזק כלכלי שספגו מי שניהלו קשרים עסקיים עימם, או בשל ה"פגיעה בסדר" שהציקה למקצת מבני המעמד הבינוני. המסקנה שמסיק קרשו מן המצב יפה לכל מקום וזמן, שכן היא מסבירה כיצד טרדות היומיום והדאגות לקיום נוח ומבוסס גוברות לרוב על דילמות מוסריות, ובתנאים מסויימים יכולות להוביל להשלמה עם מעשי זוועה ואף סיוע לביצועם. "היעדר העניין באפליה כלפי מיעוט לא אהוד, יחד עם האיבה ההרדומה שהתקיימה אפילו בתנאים דמוקרטיים קודם שנוצרו הקשיים הגדולים בהרבה יותר שבהבעת דעה במשטר רודני, היו תנאי היסוד לתהליך רצח העם", כותב קרשו. "כדי שהמדינה הנאצית תשגשג לא נדרשו האזרחים אלא לשתף פעולה ולהקפיד על הכרה ברורה באינטרסים האישיים שלהם ועל אדישות עמוקה לסבלם של אחרים".

הציטוט האחרון מסביר מדוע חשיבות עבודתו של קרשו חורגת הרבה מעבר לדרישה למציאת אשמים או לסקרנות אינטלקטואלית, וכמה חיוני חקר העבר עבור החיים בהווה. את מחקריו הוא מסכם בטענה כי "הדרך לאושוויץ נסללה בידי השנאה, אבל רוצפה באדישות". שישים ושש שנים מתום מלחמת העולם השנייה, בעידן של נשק להשמדה המונית, מנגנונים בירוקרטיים סבוכים ותקשורת סנסציונית ומקהה חושים, יתכן שזה הלקח ההומניסטי והגלובלי החשוב ביותר שניתן ללמוד מן ההיסטוריה.

איאן קרשו – היטלר, הגרמנים ו"הפתרון הסופי"
עם עובד, ספרית אופקים ויד ושם
תרגום: יוסי מילוא
389 ע"מ, מחיר קטלוגי: 98 ש"ח

One Comment
  1. ניראה שהמסקנה הישראלית שונה מאד ואינה זקוקה למחקרים כלל. מדובר על משהו כמו "תמיד יש שעיר לעזאזל, תוודא שזה לא אתה". זאת אומרת דוקא לאמץ את קודי ההתנהגות של המנצחים בפרשה זו, או לפחות של אלה שלא הפסידו הכל. ניראה שאין טעם ללכת על הקו הזה של גילט טריפ בסגנון של "אתם נהיים נאצים", התשובה לכך "אז מה, עדיף מאשר להיות הקורבנות של הנאצים".
    כמובן, מי שיש לו תפיסה אמונית או טנרסצנדנטית כלשהי עסוק אכן במציאת "סיבה" או סוג של "אשמה" ומכאן "שינוי ונטילת אחריות", אבל לא אל אלה מדבר קרשו בקרב הקוראים פה.
    הגרמנים צריכים לשאול את עצמם שאלות אחרות, כיון שהם נחלו לבסוף תבוסה קשה, אם כי תוכנית מרשל למעשה מינפה את התבוסה, והיום מצבם מצויין. וגם כך, לפני המלחמה, מצבם היה גרוע מאד עקב התבוסה במלחמה הראשונה, כך שבסופו של דבר יתכן שהם "שרפו את המועדון" ויצאו במעין ניצחון יחסי.
    ניתוח מרקסיסטי של המלחמה והשואה מוביל לכך שלגרמניה לא היו קולוניות, לעומת המעצמות האחרות בסדר הגודל שלה, וזו בערך כל הסיבה לבלגן. יתכן. ואז מקרה היהודים אינו אלא קונגו כזה שהופנה כלפי פנים, במקום כלפי נכבשים חיצוניים. לפי הניתוח הזה, חשוב יותר למצוא פתרונות כלכליים מונעים, ולא כל כך לנתח את המחדלים של האוכלוסיה שעושה מה שאומרים לה, בכל המדינות, ובאותה מידה פחות או יותר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: