Skip to content

רישום בטאבו

אפריל 14, 2011

היסטוריונים מזהים את אחד המקורות לסחרחרת הטירוף שאחזה בגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20, עם המעבר החד שעשתה במחצית השנייה של המאה ה-19, כשהפכה מאוסף נסיכויות למדינה מודרנית. בניגוד למדינות אחרות במערב אירופה, שעברו תהליכים ממושכים של מודרניזציה פוליטית בדרכם להפוך מחברה כפרית ומסורתית הנשלטת ע"י מלוכה לחברה דמוקרטית, אזרחית ועירונית ברובה, בגרמניה השינוי נעשה כמעט ברגע (במושגי זמן היסטוריים), במהירות שמנעה מן החברה להסתגל בהדרגה לנורמות החדשות ולטפח מסורת פוליטית ליברלית, והפכה אותה לסיר לחץ פוליטי וחברתי שתוצאותיו הטראגיות ידועות.

המעבר החד ומערבולת האלימות שיצר ניצבים ברקע ספרה של הסופרת הגרמניה ג'ני ארפנבק "היער של קלרה", שראה עתה אור בתרגום לעברית של טלי קונס. היער של קלרה הוא כינוי לחלקת יער בבעלותו של ראש כפר גרמני מסוף המאה ה-19, המתגורר באיזור שמאוחר יותר ישתייך למזרח גרמניה. האיש מתכוון להוריש את החלקה לקלרה, בת הזקונים שלו, אולם קלרה מאבדת את שפיותה ולבסוף גם את דעתה, וראש הכפר נאלץ למכור את החלקה לאדריכל מברלין. מרגע זה נע הסיפור בין דמויות שונות בעלות זיקות שונות לחלקת היער, ומתאר את קורותיהן במאה השנים שיחלפו. כל פרק מוקדש לדמות אחרת, וגם אם האירועים המתוארים מתרחשים בכל רחבי אירופה ואף מחוץ ליבשת, כולם קשורים בקשר משפחתי, חברתי או לאומי אך תמיד ביוגרפי, לחלקת היער הקטנה. הדמות היחידה שמלווה את הקוראים לכל אורך הספר, היחידה שנשארת במקום ואינה בורחת, מגורשת, מתה או סתם עוזבת היא דמותו של גנן מוזר המגיע משום מקום, מתגורר בנחלה ובהמשך מופקד על הטיפול בגינות הבתים שנבנו בה לאחר שנרכשה ע"י האדריכל.

כפי שניתן להבחין כבר בקריאת עמודים ספורים, שתי החלטות עקרוניות עומדות בבסיס ה"היער של קלרה": הראשונה, העלילתית, היא תחימת מסגרת הסיפור בחלקת היער הקטנה שכל הדמויות וההתרחשויות קשורות בה באופן כזה או אחר. ההחלטה השנייה, הסגנונית, היא שימוש במספר כל יודע המתאר את ההתרחשויות בגוף שלישי, במשפטים תיאוריים ובסגנון יבשושי ובו בזמן דחוס, בשפה קולחת אך טעונה, שלעיתים דווקא הישירות האדישה שלה היא שמקצינה את הקושי להתמודד עם התיאורים שהיא מוסרת. במהלך הקריאה מפתיע לגלות פעם אחר פעם עד כמה דיווחים לאקוניים בלשון כמו-פקידותית יכולים להיות מצמררים, כשמעשי אונס והוצאה להורג נמסרים בלשון קרה החפה מניסיונות להעצים את מה שמועצם בזכות עצמו. בו בזמן מפתיעה גם היכולת לצקת חמלה לסגנון הלשוני הרזה והחמור, ואף הומור שמבליח מדי פעם, כמו למשל בסיפור על נהג שאיבד את בלמי מכוניתו ודהר עמוק אל תוך היער, עד שיצא מצדו השני וגילה כי עליו להיות אסיר תודה להיטלר, שבשנות שלטונו הורה לסלול במקום כביש.

יכולתה של ארפנבק לשמור על יציבות סגנונית מבלי לגלוש לסנטימנטליות לשונית או לחרוג מן הקו הנוקשה שקבעה בתחילת הספר מציגה שליטה גבוהה באמנות הכתיבה, אך שליטה זו אינה נשמרת ברמת התחכום הספרותי של הספר. היער כמיקרוקוסמוס המייצג את גרמניה של המאה ה-20, וקלרה שמאבדת את שפיותה כמייצגת את "הקלקול" שחל בחברה הגרמנית במאה זו, הן שתי המטאפורות המכוננות של הסיפור. לא מסובך לגלות אותן אפילו מקריאת התקציר שכתבתי. למעשה זה אפילו מעצבן לעלות על העניין כל-כך בקלות, מה גם שלא מדובר ברעיון מקורי מאד.

הניסיון להציג מקום קטן כמו כפר, תא משפחתי או חלקת יער כמיקרוקוסמוס המשקף בקורותיו הקטנים את מראה ההיסטוריה הגדולה אינו ייחודי בתולדות הספרות וגם לא בתרבות הגרמנית המודרנית. מבחינות רבות מזכיר "היער של קלרה" את "היימאט" (מולדת) – אפוס טלוויזיוני שיצר אדגר רייץ. יש הבדלים רבים בין הסדרה לספר, ובראשם העובדה שבניגוד לרייץ, ארפנבק אינה סלחנית כלפי דמויותיה ואינה מתחמקת מאחריותם באמצעות יצירת תמונה כמעט אידילית. אולם המשותף לשתי היצירות הוא ניסיונן לתאר את ההיסטוריה הגדולה דרך היסטוריה קטנה. "היימאט" מתארת את גרמניה של המאה העשרים דרך קורותיהם של בני משפחה אחת בכפר קטן בשם שאבאך הנמצא בדרום-מערב גרמניה, ו"היער של קלרה" עושה את אותו הדבר באמצעות חלקת יער קטנה במזרח המדינה.

ההשוואה בין שתי היצירות מאפשרת לעמוד גם על המניעים השונים של יוצריהן ומידת הבהירות שלהם. רייץ מציע לאחות את הלאומיות הגרמנית, תחילה בהבנייה היסטורית מחודשת ובהמשך, בפרקים המתרחשים בשנים שלאחר האיחוד בין מזרח ומערב, בעיצוב פני האומה הגרמנית של ימינו. כינון הלאומיות בעידן אירופאי פוסט-לאומי וההתעלמות האלגנטית והמיתממת של רייץ ממעשי הגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה אמנם מרגיזות ואנכרוניסטיות, אך לפחות המסר שהוא מבקש להעביר ברור. אצל ארפנבק הלאומיות, כמו גם כל קבוצת הזדהות אחרת (דתית, מגדרית וכיו"ב), נדחקות לטובת חזון אקולוגי עמום ואל-זמני שמתחיל בפתח הדבר החוזר לתקופת הקרח, שזור לאורך הספר בדמותו המיסתורית והא-מודרנית של הגנן, ומסתיים באפילוג שאינו אלא תוכנית לפירוק הבית שנבנה בחלקת היער, המבוצעת ע"פ הוראות פרטניות ונוקשות – תוצר הפופולריות הירוקה במדינה שסדר וניקיון משמשים אותה לא פעם כאמצעי לטיהור ובדלנות.

הבעיה המרכזית בטשטוש הירוק היא שהוא מקהה מאד את החיצים הקטנים והמחודדים שמשלחת הסופרת במהלך הספר, בין אם זו הטענה כי ביתה של אחת הדמויות אינו יכול שוב להיות ארץ, אלא האנושות והספק בלבד, בין אם זה הסבר של מתווכת בתים המציינת בגאווה כי האדריכל היה חבר בעמותת אלברט שפר (האדריכל הנאצי המפורסם והמצליח ביותר, ששימש גם כשר החימוש בממשלתו של היטלר), ומצביעה על קישוט עץ ואומרת ש"את זה עוד עשו באהבה", ובין אם זו אשת האדריכל שכילדה חלמה להיות לוליינית, הפכה עם נישואיה למעין קישוט פאסיבי שגילה את נחלת היער כ"מכלאה הולמת", ומרגע שהפצצות מתחילות ליפול באיזור ואספקת המזון מצטמצמת, בניגוד גמור לכל היגיון, היא הולכת ומשמינה. לדוגמאות הללו יכולה להיות משמעות פוליטית טעונה, אך מרגע שהן נבלעות ע"י האתוס האקולוגי האורז את כל מעשי האדם בחבילה אחת פסולה והרסנית, המשמעות מתמסמסת.

"היער של קלרה" – ג'ני ארפנבק
מגרמנית: טלי קונס
כתר, 206 עמודים

2 תגובות
  1. מעניין, תודה

  2. צבי permalink

    בהחלט מסקרן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: