Skip to content

צרכי הזמן

אפריל 12, 2011

יום לפני פתיחת התערוכה "דו"ח מעבדה" במפעל השפד"ן בראשון לציון, האוצרת גליה יהב טרודה באין ספור פרטים טכניים המאפיינים הקמה של כל תערוכה גדולה, ובמיוחד כשהיא מוצגת במתחם שלא נועד להצגת אמנות. הגשם שירד בתחילת השבוע הפתיע את האמנים המשתתפים, שכמה מהם מציגים בחוץ ובחללים ארעיים שהוקמו במיוחד לצורך התערוכה, וכעת יש לטפל בבעיות חשמל, מיחשוב, הצבות וסידורים אחרונים. בבוקר מגיעה גם הודעה על מכירת שני ציורים של יורם קופרמינץ, שהכנסותיה נתרמות לעמותות חברתיות.

"דו"ח מעבדה" היא התערוכה השנייה שאצרה יהב בשפד"ן והיא ממשיכה את הקו האמנותי בו נקטה בשנה שעברה, כשאצרה במקום את התערוכה "גאולה מן הביבים". בתערוכה מציגים 13 אמנים, והיא כוללת עשרים עבודות שמוצגות ברחבי מפעל טיהור השפכים הגדול ובמרכז המבקרים שלו. "העובדה שהמתחם לא בנוי לאמנות גורמת לכך שחוץ מלעבוד על פרויקטים עם אמנים אני צריכה בכל שנה לייצר תשתית וחללים, דבר שגורם הרבה צרות אבל גם הנאה גדולה. זה כמו בית בובות גדול שאפשר לשבץ בו דברים".

אנחנו נפגשים יום לאחר ההודעה על מכרז צפוי לתפקיד המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון בת-ים, והשיחה גולשת לשם באופן טבעי. לפני ארבע שנים ניגשה יהב למכרז לתפקיד, אך מי שנבחרה לבסוף הייתה מילנה גיצין אדירם המסיימת כעת את תפקידה.
"מאד אהבתי את התקופה שלי בגלריה קו 16 ומה שבאמת הייתי רוצה הוא מקום לאוצרות קבועה שמאפשר תוכנית שנתית, ואפילו תוכנית רב-שנתית, כך שתצטבר נוכחות מאופיינת להבדיל מאמנזיה ובריאה מחדש בכל פעם. כשמתארחים במקום אחר בכל פעם לא נוצרים הרגלים ויחסים וצריך לעבוד יותר קשה. נכון שעבודה כזו מזמנת יותר הרפתקאות ואתגרים של חללים משתנים, אבל היא גם שוחקת. זה מצטבר בעוצמה מופחתת, במיוחד בתרבות שלא מנהלת היסטוריוגרפיה מסודרת של עצמה. מי יקשר את תערוכות השפד"ן לתערוכה כמו "ליקוי" שאצרתי לפני כשלוש שנים בגלריה ג'ולי מ', למשל? אין מעקב כזה כיום אפילו על עשייה של אמנים, אז בטח שלא לגבי אוצרים או כותבים.

גליה יהב - צילום: איליה מלניקוב
גליה יהב – צילום: איליה מלניקוב

את בנויה לעבודה במוסד עם פעילות יומיומית, על כל הבירוקרטיות הנלוות והאפקט המשתק שלהן?
נדמה לי שאני יותר נוחה מהדימוי שלי, ובכל מקרה, מאד אהבתי כשזה היה בקטן ולא במקום שבו נאכלים ע"י ישיבות ובירוקרטיה. המכרז ההוא היה גיהנומי, עם כמה שלבים כולל יום אבחון במכון כ"א, וארך כשנה. בסוף הגעתי למקום השלישי, אם אני זוכרת נכון. אמרתי את זה ברמת האיחול לעצמי.

גם מקום קטן הוא מאד מגביל.
כל מקום הוא מוגבל. חלק מהילדותיות של הדיון הביקורתי הוא הנטיה לדמיין דברים ביחס לפנטזיית חופש במקום ביחס לטווח האפשרויות הריאלי. איפה לא מוגבל – בגלריה מסחרית? במוזיאון עם מחויבויות לאספנים, לביטוח, לאגודות ידידים וכו'? בעמותות הילדים הקולקטיביות שלך ולי יש חלק בהנכחה המופרזת שלהן? במקום הצעה אלטרנטיבית יש שם קיבוץ-מחדש בגרסתו הגרועה. לאור התוצאות עד כה, אני מתרשמת שעיקר החזון שלהם הוא רצון לשרוד כמו גלריה, ולאו דוקא לייצר אמירה אמנותית ותרבותית, בלי יותר מדי מודעות או קריאה היסטורית ובלי למידה. הם מתנהלים כמו סקווט, אבל זה אפילו לא סקווט מעניין. איזה סקווט אתם? צמחוני, פאנקיסטי? זה סקווט כי נדל"ן זה רצח.

אולי את פשוט מחפשת הגדרות אידיאולוגיות מוכרות בשעה שהגלריות החדשות הללו מנסחות את עצמן באופן שונה?
יש להם אידיאולוגיה, אבל היא מובלעת ולא מוצהרת. כשאני מסתכלת על הניסיונות לחמוק משיטת הגלריות אני רואה בייחוד את העליבות של התארגנות מסורבלת, חובבנית וכושלת. זה לא מצליח לייצר באמת סדר יום או הגיון אמנותי אחר, ולכן בעיקר מקבע את התפיסה של ווינרים ולוזרים, את הסטריאוטיפ לפיו מי שנמצא מחוץ לשיטת הגלריות, ההון והשוק, זה מי שלא הצליח להתברג.

איתן בוגנים - פרט ממיצב וידאו "ההיפנוטיסטית", 2011
איתן בוגנים – פרט ממיצב וידאו "ההיפנוטיסטית", 2011. כל העבודות מתוך התערוכה דו"ח מעבדה" במפעל השפד"ן.

אנחנו כבר יודעים ששום דבר אינו קדוש במנגנוני הסינון הקיימים, ואני חושב שיש הברקות אצל ה"לוזרים" בדיוק כפי שיש המון בינוניות אצל ה"ווינרים". מה שיותר מפריע לי בפעולות הללו, זו העובדה שמצד אחד הן תמיד משכפלות את הסדר הקיים, ומצד שני עושות זאת בתחושה גאולית וחלוצית של שינוי. בשורה התחתונה רוב האמנים והאוצרים הולכים לדרום ת"א בגלל שיותר זול שם, ותכלס לו הייתה להם אפשרות הם היו יושבים ברוטשילד. נוסיף לזה את הגלוריפיקציה של המסכנות, שברוב המקרים נראית לי כההתגנדרות חסרת אחריות בחיכוך עם נרקומנים וזונות.
נורא קשה לא לשכפל את הסדר הקיים. אפילו מתוך הכוונות הכי טובות קשה לשלוט באפקט המתגלגל של פעולה. אבל כן, הרצון האנתרופולוגי או הפטרוני לתרום לקהילות כאילו אתה הוא תו התקן המלא כרימון, ועוד לקרוא לזה שת"פ מעצים, זה באמת הדיבור הכי מסריח, והוא מאפיין יותר את גלריה חנינא מאשר את אלפרד או דרום.

דרום היו אדישים לזה, חנינא מתהדרים בזה.
דרום אמרו "אנחנו מפעילים גלריה". מלבד הסימון הגיאוגרפי המבדיל, הם לא אמרו "אנחנו מפעילים קולקטיב או עמותה או שיטה חלופית למען הצלת הדרום", היה ברור מהם תנאי הפעולה של דרום ובמובן הזה הם היו יותר הגונים בהצעה שלהם. אבל חוץ מהצהרות הכוונות והטקסטים – והרי כולנו כבר לקינו בהצעות שלא הצלחנו לעמוד בהן – אני בודקת בפועל מה מציעות עבודות האמנות והתערוכות שנובעות מההצהרות, והצטברו מספיק זמן ותערוכות כדי להבין שרוב מה שמוצג שם נראה ומוגש כתוצרים ויזואליים של פעולה בנוער העובד והלומד. להערכתי זה רק מקבע את החלוקה בין הצטרפות התמכרותית לשוק לבין הסתלקות חד צדדית, ומקבע את שתי האפשרויות האלה כדיכוטומיות ילדותיות ברמת אסיפת כיתה שבה הדחוי אומר שהוא בכלל לא מתעניין בכל זה כדי להסוות את עלבון האי-התקבלות.

או שהוא חזק מספיק כדי לא להזדקק לו.
אבל זה לא מה שקורה בגלריות האלה ובאוצרות שמציגה את עצמה ככזו ויש בי כעס של מבוגר אחראי, כי ציפיתי וקיוויתי, אבל מדובר, לצערי, בצעירים משעממים. אני לא בטוחה שמישהו זוכר את זה, אבל אתן כדוגמא את פרויקט הבית הנטוש שעשינו בשנות התשעים. היינו קבוצת אמנים, ביניהם אבי פיטשון, גלית אילת, מקס פרידמן, יהודית סספורטס, י.ר. מורד, עצמון גנור, אירית חמו, מיכאל גדליוביץ, דוד דניאל, ניר וארז ואחרים. כולם כבר היו אמנים פעילים, חלקם זוכי פרסים, אמני גלריות. מצאנו בית נטוש בשלמה המלך פינת זמנהוף, שהיה בעבר בית-ספר. כל אחד בחר חלל והתייחס לאספקט מסוים במבנה או בפעולה עצמה, ועשינו תערוכת מיצבים ליום אחד (אחרי כמה שעות המשטרה באה וסגרה את הכל). העשייה לא היתה על מנת להתברג או למנף, אלא מתוך רצון עז לעשות פרויקט מחוץ לקוביה הלבנה, שלא מדבר רק עם גלריסטים, מתוך מצוקה של אתגרים אוצרותיים בינוניים ומטה, בדיקת עצמאות ותשוקה לעניין את עצמנו. לא חיפשנו קהילתיות מנוטרלת מחרדה וקונפליקט.

מה שאת אומרת הוא שאם פעם יצאתם מהגלריה כדי לצאת מהקוביה הלבנה, היום הקוביות הלבנות כבר לא צריכות להיות קוביות ולא צריכות להיות לבנות, אבל בסופו של דבר המהות שלהן נשארת. לכן גם הצגה בבית נטוש בסך הכל מבטאת שאיפה לא מסופקת להציג ב"סתם" גלריה.
לא אגיד את זה באופן גורף ואפריורי על כל פרויקט, אבל הדוגמאות שהזכרנו לא מצליחות להתגבר על ההיגיון המוזיאלי. בנוסף, כיום יש גם את תכונת הגריפה פנימה, הניכוס ובולמיית ה'תדמית'. הרי אגפי תרבות בעיריות ודומיהם מזהים פוטנציאל להשגת הרבה בזול בחוש עסקי ממש. "אוי איזה יופי, קרעת את התחת להשיג 100 אמניות בחודש ובשנקל? בואי נראה אותך עושה את זה בשבוע ובזלוטי", "כמה נהדר שיזמת תערוכה בחדר מדרגות, אנחנו ניתן לך בניין של שמונה קומות", "הצלחת לעשות משהו בשוק הכרמל? בואי תעשי לנו משהו גם בשוק לוינסקי". יש היטפלות ממסדית לנסיונות עצמאיים, שתמורת כמה גרושים מסרסת אותם באי-ההבנה של הפוטנציאל החד הגלום בהם, והופכת אותם מאמצעי להתנגדות למן פרויקטים קהילתיים מסבירי-פנים, לא מתוסכלים, מסורסי דילמות, נטולי אבסורד וחשד, ההופכים לבינוניים עוד בטרם הספיקו לצבור תאוצה.

איתי זיו – המכון להיעלמות, 2011

מה ההבדל בין תערוכה בשוק הכרמל לתערוכה בשפד"ן?
אני לא מבקרת מיקומים ספציפיים אלא אופן פעולה והצעה תרבותית, גישה, עמדה. ממסד זה לא בניין אלא סוג רטוריקה ופרקטיקה הנשענת על התפיסה שאמנות היא אסתטיקה וקישוט והתנהלות זחוחה על מי מנוחות, שמייצרת הכפפה וכניעה נפשית. אפשר ליצור תערוכה נפלאה ומרהיבה בשוק לוינסקי, ויכולה להיות גם תערוכה מטומטמת שעוסקת באמנות התבלינים והפירות הטרופיים. באותה מידה יכולות להגיח הצעות מרתקות ממוזיאונים וגלריות, ולו בהבלחות ולא באופן עקבי. המאבק בין ממסדי לאינדי הוא על אופן הפעולה בעולם ועל הרחבת שפה ולא על מבנה, ובמובן הזה יש אפילו משהו אופטימי כי יכולה פתאום לצאת תערוכה מרתקת מתוככי מה שנהוג לתפוש כממסדי.
אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו מתייחסים לתפיסה הפוליטית כאל קפסולת תכנים מקובעת, כאילו אמן ש"עוסק בסכסוך" הוא אמן פוליטי בלי קשר לשימושי השפה שלו. גם להכתרות האטוטמטיות האלה יש תפקיד אידיאולוגי ובהרבה מקרים הן לובריקנט. הפוליטי מתגלה במלוא נוכחותו, תמיד נוכחות של זרות בלב הדמיון, אחרות בלב ההומוגניות, תמיד לא פתור ומטיל אחריות על הצופה, לא מפורש עד תומו ולכן מייצר עלילה שיש לכולנו חלק בה. הוא גזר עלינו לברר אותו, להוציא אותו משקיפותו הבלתי נראית ולסמן אותו. הוא חריגה מסוימת מהייצוג ומהניתנות לייצוג, מהיגיון האקוויוולנט למציאות. זה יכול לקרות בעבודה חכמה במוזיאון, ואפילו בהעלאה באוב של אמן וותיק שנשכח וזוכה לכבוד מאוחר. בתרבות של אמנזיה כל-כך גורפת לפעמים אפילו מתן כבוד להיסטוריה של עצמנו נתפס כקריאה פוליטית של המצב. זו באמת התבוננות עירנית בכל מקום ובכל מקרה לגופו. הפוליטי הוא תלוי טיימינג. מי שחובט בגוויה חבוטה כמוודא הריגה אינו פוליטי. אחד ההכרחים של הפוליטי הוא מימד החידוש שבו, ייצור תחביר לא שגרתי כלפי הידוע והמוסכם. הוא תמיד פתיחת ערוץ חדש ולא מתחנף, כלומר – הוא בעל מקוריות, ומסת המשמעות הדומיננטית שלו היא המבוכה שהוא גורם. לא המצפון אמור להיות המצפן, שהרי כולנו שמאלנים המתנגדים לאפרטהייד, והרי כולנו גם יותר שמאלנים מאחרים, אלא אהבת הפוליטי לכשעצמה, כמעשה יצירתי בעולם.

את עושה את זה כאן?
אני מקווה שכן. אני לא המבקרת של הפרוייקט אלא האוצרת שלו, אבל יכולה לומר שאני מאד אוהבת את החיבור לאתר הזה, עם הצחוק והסליזיות של הקמת תערוכה לצד בריכות חרא ענקיות של כל גוש דן. הנתון הזה עצמו הוא אמירה מצחיקה על יחסי מרכז פריפריה – שם גוש דן ופה החרא שלו.

זה גם יכול להיתפס כפרובוקציה.
המושג פרובוקציה הוא מושג מיינסטרים עבש. הרי קודם כל מייצרים שמרנות בלתי נסלחת ובלתי נסבלת שאני לא מכירה אף אחד שעומד בה, רק כדי להזדעק באופן מזויף וצדקני מתופעות ולסמן אותן כפרובוקציות. אבל מעבר לזה, הרי המאה העשרים המעניינת התחילה עם המשתנה של דושאן. כלומר, המחשבה האמנותית-פוליטית-ביקורתית של המודרניות הזו לא בדיוק התחילה ממושג הטהור, הניטשאני או המנוטרל, אלא מהגוף (וגם הסתיימה בגוף שהוכחד במחנות). לכך נוסף הדיון בבזות שכבר הפך לסוג של קלישאה, השלב האנאלי שמייצג גם את הכניסה לחוק, לשפה ולמשטר, ואת זה כבר אפשר לקשר לאמנות הן כמדיום לבידינאלי – זה שמשחק בקקה – והן לשפת האדון על הפריבילגיות שהיא מייצרת, שאחת מהן היא הרשות האדנותית להיות אמן, לשחק בקקה. אני נהנית להיות ב'מכון לטיהור שפכים'.

שחר פרדי כסלו – ספייס מאונטיין, 2011

איך מתמודדים עם מצב שבו אפילו ל"בזות" יש ערך שוק?
קשה מאד. הכוח זז כצלופח, חלקלק וחמקמק, בלתי שביר ומלא עוצמה מפתה. אבל אחרי שהקוד "בזות" כבר הפך לקלישאה, אפשר לנסות לחלץ אותו משם דרך הפנייתו למושאים חדשים. כמו שהמונח פוליטי דורש כל פעם הפעלה מחדש, וצריך להשתמש בו כתבנית עירנית.

האיזכור של בזות וערך שוק מזכיר ליהב את יריד "צבע טרי" שנערך במקביל, ואותו היא מכנה "מופע בזות משוכלל, ראוותני ועוצמתי".
צריך שיהיו ירידים, ואולי אפילו טוב שיהיו ירידים, רק בשם היציאה מאיזה אליטיזם יבש שאוסר לדבר על כסף.  נדמה לי שאני מחלוצי הכותבים על אמנות כאן המקפידים לדבר על כסף, כנסיון צנוע להמשיך את שתי האמהות הרוחניות שלי – אריאלה אזולאי ושרה חינסקי – שעשו קריאות ביקורתיות מופתיות כשלעצמן, אבל מבלי לנתח סיטואציה כלכלית (כשחינסקי מלבינה את פניו של דנציגר היא עושה זאת מעמדת 'הכיבוש משחית' וכשאזולאי  מתארת את האוסף של לביא היא חושפת פטריארכיה להבדיל מצבירת נכסים), שתיהן דנות בעיקר בהון סימבולי זה או אחר. מושג הפוליטי אצלן מופעל בעיקר מול הלאום, המדינה, הצבא, הציונות. כלכלת תרבות הוא מושג שהגיע לשיח האמנות המקומית, אם בכלל, רק לקראת סוף שנות התשעים.

הבעיה עם "צבע טרי" היא שהאירוע הזה הוא פשוט בולען, עד כדי היווצרות מין רגע אורווליאני שבו מרוב שזה קיים בעוצמה ונוכח, שואלים מה בעצם לא בסדר. שיח ההצדקה טוען ש"מתפרנסים מזה", מתוך התעלמות מכך שהיריד הספציפי עושה הרבה יותר מאשר מתן אפשרות פרנסה. הוא מוחק בדרכו הרבה דברים שלא יחזרו כי נשכח שהתקיימו ושניתן היה לעשות אותם, לראות אותם, לדסקס אותם. הוא גם מוחק את הזכות שלנו לשאול למה לעזאזל הצורך להתפרנס מקדש את כל זה. האם זה מצדיק את הנזקים? מצד אחד אני משתדלת להיות רכה כלפי הצורך של אמנים להתפרנס. פעם ראיתי בכל תשוקת מכירה גרידיות חזירית ומכירת נשמתך לשטן, אבל בכלכלה הנוכחית אני מבינה גם שאין ברירה וגם שצורת העבודה השתנתה ואיתה גם יחסי העבודה. מצד שני, אני מתגעגעת לזמנים בהם אמנים עבדו בצילום אירועים, בבניית אתרים, ובהוראה ופחות ציפו להתפרנס מאמנות. כיום, עצם הציפייה שאמנות תהפוך למקצוע במובן ההיי-טקיסטי, כבר לא עומדת לדיון בכלל.

את מציגה אמנות כלימוד תורה, כמשהו שנעשה לתכלית עצמו, אבל גם בשביל לעבוד בסטודיו רק יומיים בשבוע צריך בסיס כלכלי כלשהו.
נכון, אבל פה משתלבת העובדה שאמנים בני הדור שלי לא הביעו אפילו מחאה קטנה ופעוטה על ההפרטה של שדה האמנות, שמחו עליה וסמכו עליה כעל בשורה סקסית. עכשיו, כשאין כסף ציבורי, עושים שוק כי אין ברירה, אבל הסיבה שאין ברירה היא שגם לא עשו מספיק בעניין וגם לא התברגו מספיק לעמדות שהיו מאפשרות להם לשים את האצבע בסכר.

איתן בוגנים

"צבע טרי" הוא באמת סימפטום לבעיה גדולה יותר, אבל על כך קשה לבוא אליו בטענות ספציפיות. מה שמפריע לי באופן ספציפי ביריד הוא הטשטוש והנסיון (שמצליח) להציג דבר שאינו אלא מכירה מרוכזת, כיצרן תרבות בפני עצמו או "חממה לצמיחת רעיונות חדשניים", כמו שהמארגנות מתארות אותו. במקום חנות או מקסי-גלריה, אנחנו מקבלים תופעה שממקמת את עצמה כזירת האמנות, התצוגה ואפילו הדיון, ב-ה' הידיעה.
ירידים הם נתון, אבל בסיטואציה הספציפית שלנו יש רק יריד אחד, שמייד יצר הצפה וולגרית ולא פרופורציונאלית שגורפת פנימה את הכל ואת כולם במקום להישאר כאירוע מדוד שמתקיים פעם בשנה לצד פעילות מוזיאלית, קטלוגית ודיונית בתערוכות, ימי עיון, בתי ספר ועיתונות. ולכן יש לקרוא אותו כסוכן דומיננטי להנחלת טעם. ב"צבע טרי" כבר יש ימי עיון והרצאות ונינט ושלומי שבן, ומחלקים פרסים וכבר עושים רזידנסי, וביחוד מציק סוג הדיסקורס המדורדר שהיריד גורם: "אתה בצבע טרי? לא? למה לא?" אי התפקדות מחשידה אותך  כאמן לא מספיק טוב. צורות אמנות שלמות נעלמות, צורות הצבה בחלל, גדלים, שימוש בחומרים, אפשרויות פעולה. לזה נוסף החינוך ההמוני לתנאי צפייה ולזמן הצפייה הדרוש לאמנות, לאיכות הצפייה במובנים של רמת ריכוז ואינטימיות שצריך בשביל אמנות. מצחיק אבל במקרה ראיתי את יאן ראוכוורגר מתראיין באיזו תכנית טלויזיה ואומר בכזו פשטות ש'בשביל אמנות צריך ריכוז'. הדיבור הזה כבר כל-כך זנוח – המחשבה שאמנות היא אירוע אינטימי שדורש מהצופה להתרכז, להתחדד מולה, לחוות אותה לא בתנאי בידור. בעולם בו כל-כך מעט דברים נותרים אינטימיים מוטב לאמנות שתישאר כזו.

את כל זה את אומרת יום לפני פתיחת תערוכה שתוצג בחול המועד פסח, במרכז מבקרים של מפעל בחולות ראשון לציון, שכוללת הדרכות, סיורי אופניים, יום עיון וסדנת מיחזור בגדים. לא בדיוק תערוכה קאמרית של שלושה ציורים בחדר קטן ושקט.
כמובן שאי אפשר להכיל בפרויקט אחד את כל הדעות, המחשבות והרצונות, אבל אני חיה לצד כל הנ"ל בשלום יחסי. גם התחומים אינם מתמוססים זה לתוך זה ומכניעים אחד את השני. אין פה שום וויתור עקרוני על האמנות ועל המושג תערוכה – תזמור ותחביר כמשימה בלתי אפשרית שכאשר היא מוצלחת היא תמיד גדולה מסך חלקיה. אני מקפידה על ההבדל בין תערוכה לשואו-רום, שכוללת אוצרות עם תהליך מחשבה והצבה לביקורת ושיפוט הקהל. העניין אינו קאמריות אנינה או ירידיות אלא מושג התערוכה כעקרוני וחריף. ושאר הפעילויות הרי נפרדות, או שמיועדות לקהל שונה.

התעקשתי שהתערוכה תהיה פתוחה במשך שבועיים למרות שלמפעל יותר נוח להפעיל אותה רק בחול המועד, ושתהיה פתוחה במשך שעות ארוכות כדי שאנשים שעובדים עד חמש יוכלו להגיע אחרי העבודה. זה לא עונה על ההרגלים המעודנים ומלאי יראת הכבוד שעל פיהם אנו רגילים לחוות אמנות בגלריות ובמוזיאונים, אבל זה מאתגר ומפרה ולפעמים אני גם צוחקת על זה ואומרת שאני בפאקינג שיבטה, במקום שנראה כמו קיבוץ על אסיד. אני מנסה לגרום לתערוכה להרוויח מההקשר הזה, לא לוותר עליה כאירוע של שפת האמנות, כחלק מדיון מסובך, לא להיכנע לתכתיבי ידידותיות-למשתמש, ומאידך לא לייצר בטעות פלצנות (וסליחה על בדיחת הסייט-ספסיפיק).

חלק גדול מאמנות המאה ה-20, כולל אמנות שאת מאד אוהבת, ניסתה לבטל את הגבולות בין החיים לבין האמנות. המושג מעבדה, ומכאן גם כותרת התערוכה "דו"ח מעבדה", מייצג חללים סטריליים – קוביה לבנה מטאפורית שלוקחת את האמנות בחזרה למקומות שמהם אנשים כמוך ניסו במשך עשרות שנים להזיז אותם.
בבסיס המחשבות שלי לקראת התערוכה עמדו תהיות מורבידיות ומדוכאות על מה שקרה לאותם נסיונות משנות ה-60 וה-70 למסמס את האמנות לתוך החיים כחזית רדיקלית. תנועת ההתנגדות שיצאה נגד המודרניזם העילי שדגל באוטונומיה, זיהתה אותו, לפעמים באופן אינטואיטיבי, כרעיון אליטיסטי ומנותק. שתי דקות אחרי 68 האוטונומיה של האמנות אכן הובסה ובוזרה, אבל לא מהכיוון הרדיקלי אלא מהכיוונים הריאקציונריים והציניים.

עמית לוינגר – פרט מעבודת הוידיאו "והוא גמור", 2011

אחת הדוגמאות הקיצוניות לפוסט מודרניזם מהסוג הזה היתה אצל איש הצבא שמעון נוה (בעלה של פרופסור חנה נוה), שסיפר שהוא נלחם בעזה בשיטות דלזיאניות והחורים בקירות יוצרים 'תמרון מערבולתי' או מציאות ריזומטית או משהו כזה. התיאוריה האנטי-לאומית הוסבה ל"בסיס תיאורטי לחיסולים, חישופים, הריסות הבתים ושבירת הקירות", כפי שכתב יותם פלדמן בראיון איתו. אדריכלי המלחמה ואדוני ההון הניהיליסטים והציניים התחילו להשתמש בשפה פוסט-מודרנית ותחת הגיון ה"הכל הולך", הכפיפו את האוטונומיה של האמנות לא לטובת הפוליטי, הגופני, המודר והשולי, אלא לטובת הקניון, המסחרי, הירידי, הכובש הנאור, המחסומי, החיסולי, המסתערבי, ה'הומניטארי' (ההפרדה הרווחת בין עושק ההון לשלטון נובעת מכך שקל לשנוא את הגנרל, אבל הבוס נתפש כמפזר אורז). על הרקע הזה המעבדה היא ההפך מחלל מנוטרל ולבן, איזור נסיינות וחממה. היא אזור מלוכלך, שרוצה לגאול ולחלץ מחדש את האפשרות לעשות אקספרימנט תמהוני, מוזר, מטורלל, כמעומת עם יקום התוצאה, התחרות 'הבריאה', האפקט או קדושת האובייקט. התערוכה שמה את מושג האדם במרכזה באופן מובהק, ועוד כבעל חלומות, רעיונות, כמבצע אקטים חסרי תוחלת, בשם חפירת הבור.

חפירת הבור?
יפתח בלסקי מציג וידאו בן 10 שעות, תיעוד בזמן אמת של חפירת בור. זו פעולה סתומה, זנית, תרפוייטית, לא ממהרת ולא תלויית פונקציה או תוצאה. איתי זיו מציג מכון שלם שמלמד איך לא להצליח, איך להיעלם, איך להתדרדר ולא לשגשג, ומזכיר לנו לא לרצות להיות משהו, אלא פשוט לחוות את הרצון והתסכול. או קליניקת ההיפנוזה של איתן בוגנים, למשל, מיצב וידאו הכולל חלל של היפנוטיסטית בנוסח המאה ה-19, שדרכו ניתן להתבונן בוידאו מאד מורכב, הכולל חמישה סוגי היפנוזה ונועד גם למוסס את תודעת הצופה ובו בזמן להדריך אותו איך להפנט פציינטים. יש בזה מימד של שיבוש חצי רומנטי בין המהפנט למהופנט, המומחה והמתהפנט, וזה מערבב בין לשון ההדרכה לפיתוי, החלשת התנגדות, הצפת הדחקות, מיון רציונלי, גריית יתר ועצמת הסוגסטיה כאמירות על כוחו של הדימוי המוקרן תוך חשיפת מניפולציית תנאי הצפייה.

זאת אומרת שאחרי שזנחנו נסיונות קצת אוטופיים לתקן ולשפר באמצעות האמנות בגלל שהם נראו לנו אליטיסטיים, אנחנו מגיעים לרעיון "זני", רעיון לשם עצמו, שהוא אליטיסטי לא פחות.
אני מקווה שבכל העבודות מתקיים ברמה זו או אחרת השיבוש, הזיהום, התרעלה, הגוף, הפעולה הלא תכליתית. אלה לא דברים 'לכשעצמם' אלא כאלה שמסמנים את היסודות הנגדיים, הלעומתיים, כמו הנהיר, הפונקציונאלי, המסודר, החביב על הבריות, המטוהר, המופשט. יורם קופרמינץ, למשל, עושה מין טייק-אוף אירוני על מכירה (קופרמינץ מציע את עבודותיו למכירה תמורת תרומה לעמותות פוליטיות וחברתיות). אז נכון שברטוריקה צינית אפשר לומר ש"עוד לפני הפתיחה נמכרו שתי עבודות".

גליה יהב עושה "פריוויו לאספנים"?
מצחיק, לא? אבל זה מחייב את האספן או הרוכש להיות אדם פוליטי וחברתי, כי הוא יקבל את העבודה רק אם תרם את הכסף לוועד נגד עינויים, לעמותה שעוזרת לנשים בזנות, לרופאים לזכויות אדם, כך שאי אפשר להסתפק ב"זה כל-כך אסתטי, אוי, ה-'אני אוהב אותך' הוא מתנת חתונה אידאלית והוצאה מוכרת".
האם העובדה שמישהו קנה מיורם עבודה ותרם לוועד נגד עינויים משבשת את הסדר? ימים יגידו, אבל זה כנראה לא יפיל את הסדר הקיים, זו פעולה שמסמנת את עצמה כאפשרות, וחשוב לי לציין שהתרגילים והנסיונות האלה מתרחשים באירוע שאינו מסחרי, ושזה בסדר בעיני שאני כאוצרת נבדקת שבעתיים. האמנים מקבלים תקציבים, בין 3000 ל-20,000 ע"פ הצרכים.

יפתח בלסקי – החדר, 2007

בפאנל על כתיבה על אמנות שבו השתתפנו לאחרונה, אמרת ששנינו מגיעים ממסורת מארקסיסטית. הרבה יטענו נגד גישה כזו שהיא עוסקת בנושאים שאינם רלוונטיים לאמנות וש"חשיפת תנאי ההיתכנות של היצירה" מדברת בסופו של דבר על המובן מאליו. את מזהה נקודות עיוורון בגישה שלך לאמנות ולכתיבה ואוצרות?
אענה בשני חלקים (למרות שנראה לי שאני פחות רדופה ממך מה'הרבה יטענו', שמגיע בדרך כלל משמרנים אידיאולוגיים או בעלי אינטרס לשמר אוטיזם מדומה). ובכל זאת, בלב כבד אומר שגם כאמנית וגם כאוצרת שמזוהה כפוליטית, בוצעו בי לעתים קריאות משטיחות שחיפשו בתערוכות שלי רק את המימד הפלקטי ופחות טרחו להתעניין ברגעים הנפלאים מבחינה פואטית או לירית בעבודות, או שלא שמו לב איך אני יודעת 'לתלות יפה'. יש הרי מוסכמות על מיהו אוצר 'בעל רגישות', אנין, כשבמקרה שלי חושבת נדמה לי שבכלל לא מחפשים הצבה טובה. אני אומרת את זה מעמדה מתוסכלת מהקיבעון המחשבתי לפיו הדגש הפוליטי חיצוני לאמנות ולהפך, הגורס שאו שאתה מדבר או שאתה מתבונן. זה קשקוש. אני כן מצליחה ליצור לפעמים רגע של התבוננות עצומה, מרוכזת, מדויקת, מייצרת פשר וצורה והקשר חדים בתוך מדמנת הטריויאלי או הבנאלי. המחמאות שאני מקבלת בדרך כלל הן יותר על איזה אומץ אזרחי מאשר על טיפוח אמנים, יצירת הקשר מאפשר עבורם, גיבוש וחידוד 'תנאי ההיתכנות' שלהם. נדמה לי שבכלל לא מחפשים את ההיבט הזה באוצרות שלי. זה מעצבן כי נורא קל להגיד שאני לא רואה אמנות למרות שאני חושבת שאני אחד האנשים שיותר 'רואים אמנות' ושומרים עליה בזהירות ובכבוד מבין האוצרים שפועלים כיום. אני פשוט לא אוהבת לדבר עליה במונחים מטוהרים. או לדבר על שתיקותי.

החלק השני של התשובה קל יותר. הרבה פעמים נקודת העיוורון של מסורת מארקסיסטית, היא בדיוק אותה נוקשות סובייטית הלוקה בחוסר התבוננות באמנות, הנוצרת דרך הניסיון להמיר שיח זה באחר, או לבצע המרות והכפפות באופן טכני-עצי בלי התבוננות פרטיקולרית בשדה הספציפי שבו עוסקים, על ההיסטוריה הייחודית שלו, תנאי ההיתכנות הייחודיים של כל אירוע ואירוע בו, ואפילו האישיות של שותפיו. מה שיוצא לפעמים הוא מעין ספירת גולגלות בסגנון של "סליחה, אין פה ערבי", " אין פה לסבית". זו נקודת עיוורון רווחת, לא שלי אגב, (אבל בטח כבר שמת לב שאני לא משתתפת ב'מני את מגרעותיך' שביקשת ממני). בסוג החשיבה הזה, גם אין מספיק כבוד לגאונות של האמנות – ליכולת המפעימה והחד פעמית של יוצר, ליצור דבר מה שאינו עוד תמליל שיחה אלא יצירה חושנית, דרמטית אבסורדית, אבלה, סקסית, משעשעת, מזעזעת, אפשרות של פראות ועוצמה. כשהיא מפספסת את כל האמנות בדבר שיצר האמן, את הציר הלשוני שלו, הקריאה המארקסיסטית הופכת למשקפיים מצמצמות ומייגעות מאד.

דרור דאום – צילומי שקיעות של אגרופוב, 2011

באמצע השיחה חוזרת לפתע יהב ל"ליגה" – תערוכה בהשתתפות 100 אמניות שאצרה פעמיים בת"א, ושהוזכרה בתחילת השיחה ("אוי איזה יופי, קרעת את התחת להשיג 100 אמניות בחודש ובשנקל? בואי נראה אותך עושה את זה בשבוע ובזלוטי").
אהבתי את הפרויקט הראשון, שבו הנחתה אותי המחשבה שאם תל-אביב היא עיר התרבות בואו נראה מי עושה את זה. העיקרון היה "אוצרות נטולת שליטה", כשכל אמנית הביאה עבודה שבחרה ליום האשה. כפעולה בחלל זה היה תענוג עילאי ואתגר גדול, כי הגיעו מאה עבודות שונות, שצריך היה לסדר על מספר קירות בלתי אפשרי. הפעם השניה הייתה טעות. כתערוכה היא אמנם הייתה יותר יפה, אבל לא היה לה ערך מעבר לכך.
למה?
במבט לאחור, זה אקט של אמירה שאין צורך להגיד עוד פעם.

מה דעתך על מודלים אחרים של "אוצרות פתוחה"?
אני לא נזכרת כרגע בהרבה מודלים מקומיים כאלה, אבל באופן כללי, צריך להיזהר מבלבול מושגים בין 'פתוחה' ל'מאפשרת'. יש מקום לשאול מה יתרון הפתיחות, למה נועדה, ומה יש בה מלבד התחמקות מאחריות מיניסטריאלית. תאר לעצמך שביבי יחליט על "מדיניות פתוחה". צריך להיזהר משימוש בסמנטיקה מגוחכת ומדיבור בשפה כאילו מקובלת (כי הרי פתוח נשמע יותר טוב מסגור). כיום, הכמיהה שלי היא דווקא לראות תערוכות אצורות היטב, מוקפדות ומהודקות.

אוצרים ואוצרות שמשתמשים במודל כזה רואים אותו כמהלך מושגי.
אם מישהו עושה אוצרות פתוחה כמהלך מושגי, מוטב לו שיצליח, כי אי אפשר להצדיק חולשה ב"מושגיות ופתיחות", חוסר רצון להתייצב מאחורי האמירה שלך ב"מעורפלות", וחוסר כבוד להיסטוריה ב"מעודכנות". אני מפחדת מניהיליזם שאפילו לא ידע שהוא כזה. במצב האמנות בישראל אני לא בטוחה שזה צורך דוחק. הצורך שלי הוא דווקא באוצרות אחראית שמתייצבת מאחורי עצמה.
בהכללה, אפשר לראות את סימני היעדר האחריות הזה במוזיאונים המתחדשים. פתאום המוזיאונים נהיים פוקוייאנים אבל שום דבר מזה לא קורה באמת.

באיזה מובן זה לא באמת?
רווח כיום נוסח תערוכות שאינן יותר מכתבת סוף שבוע בעיתון של המדינה, שעושות מעשה מאוזן להפליא בכאבו במקום רותח בזעמו, תחת ההצהרה הבנאלית "אנחנו מאירים את הבעיה, אנחנו מעלים את הדיון". אבל אם מראים לי חומה זה לא דיון. חומה כבר יש לי, מה שאין לי הוא אמירת שנאת החומה, ואם אין אמירה לא נוצרות עמדות יריבות כך שיש סימולציה של דיון בלבד. זה שכפול המציאות בתנאים תרבותיים, וכשמשכפלים את המציאות בתנאים מוזיאליים יוצרים אסתטיזציה, סטריליזציה וסייענות לניתוק מהמציאות. אלה הראיות של 'המצב' לכאורה, בלי המרכיב הפולמוסי וודאי שבלי הומור שחור. להתבונן בריבועים יפים מצולמים בשחור-לבן לא מציאותי ומוארים לעילא בדממת רצפת השיש, זו פעולה שמרחיקה מהמציאות לכיוון החוויה התרבותית, והיא רק מחדדת הבחנה בין החיים לתרבות כשתי ספירות מנותקות. הנושאים מסומנים כ'חמים', אבל המחשבה עליהם אינה דילאקטית ואינה מספקת מושגים הניצבים ביחס לאחרים אלא כיצוקים לכשעצמם, ולכן הם משועבדים לאידיאולוגיה של קונצנזוס.

התערוכה של דור גז במוזיאון ת"א מכניסה את אנשי המוזיאון לעימותים עם מבקרים בגלל שמופיעים בה המושגים "כיבוש" ו"נכבה".
ברור שלפעמים יש בעיות מול הפקיד האחראי על אגף החינוך או צוות ההדרכה במוזיאון או הטוקבקיסט או השכן, אבל הן לא יכולות להיות הפרמטר שמנסח את גבולות השיח ואת מה שמצוי בחזית הדיון. כולנו מתמודדים מאחורי הקלעים עם בעיות, אצל אחד זו שמרנותה של המדריכה במוזיאון ואצל השני זה מה תגיד אמא שלו.

המדריכות לא מנסחות גבולות אבל הן עדוּת לכך שהתערוכה מייצרת איזשהו עימות.
ואתה מתלהב כמזוכיסט מהעדות? אנחנו הרי במציאות איומה שבה שולטים הקיטש והאח הגדול וליברמן. לאור כל אלה תרבות הדיבור מתדרדרת למצב של מגננה על עצם הזכות להגיד דברים, כך שכבר אין כמעט מקום לאמירות יותר משוכללות. הגענו למצב שצריך להילחם על הזכות להגיד שהיה גירוש לוד ב-48. במצב כזה הסכנה היא חוסר תשומת לב לניואנסים ולאופן הספציפי בו מנכיח גז את הגירוש, אז צריך להתעקש, כי ההתעקשות הזו, בה מתקיימת האמנות ולא בנושא חם זה או אחר.

יורם קופרמינץ – טעם ערבי

בוא נודה בפשטות שאנחנו בעיצומה של תקופה אפלה ודיון מדורדר ורגרסיה תרבותית, ובקצב הזה עוד מעט זו תהיה חוויה נורא דרמטית וקונטרוברסלית לצאת מהארון. צריך לקרוא לדברים בשמם והעובדה היא שיש תערוכות כאילו חברתיות וכאילו פוליטיות שאינן אומרות דבר מלבד צדקנות ו"אוי אוי אוי, המציאות עגומה", ברמה של כתבת יום שישי בתקשורת המיינסטרים. התערוכות האלה, שאינן מטרידות אף אחד חוץ מאיזו סדרנית במוזיאון שצריכה לענות למבקרים או את היקום הגיא פינסי המתענג על צקצוקים, משעממות מאד מבחינה אמנותית. הן חנוטות למוות או מיושנות להביך.

התערוכה בשפד"ן מעוררת דיון ששובר את מוסכמות הדיון השטחיות וכללי המותר והאסור?
כמובן שאי אפשר לגלם כל מחשבה, פנטזיה או כוונה בתערוכה אחת, אבל אני מקווה שהתערוכה מנסה לתת מקום לסוגיות שבתרבות "ווינרית" מדברים עליהן פחות ופחות. אני חושבת עליה כמו על הרגע שאוהד פישוף התחיל ללכת לאט – שהרי זה מהלך עקרוני יותר ממישהו שפשוט שמתחשק התחשק לו פתאום ללכת לאט, אלא שנבע מהבנה של מה צריך עכשיו. במקרה שלו זו היתה האטה בלב הקצב. הזיהוי שלי נכון לעכשיו – הצורך לחלץ את המדען המטורף, את הלא-מקובל, המטורלל, האנדרגדוג, המגמגם, חסר הפואנטה, המחבל, הפנטזיונר, בעל הפוביות, הסייד-קיק ובעל התחביב הכפייתי, כמובן כמנוגדים להיי-טקיסט, לסטרטאפיסט, ליזם, לנד"לניסט, למקצוען, לסלב ולווינר, לשמעון נוואים צחי הלשון של העולם.

חשוב לך לצאת מגבולות קהילת האמנות?
כן, אבל לעבר קהל משוכלל מתחומים מקבילים ובאופן לא מתחנף. אני משתדלת לעשות תערוכות גבוהות מצח, אבל נדמה לי שבסופו של דבר הן גם בעלות איכות שיחה. ב'גאולה דרך הביבים' הוצגו אמנות פיגורטיבית והמון סרטים, וגם הפעם יש מספיק אמנות שיכולה להחוות כ'אינטראקטיבית'. נדמה לי שגם אם מישהו הוא במקרה רופא או קולנוען, אדריכל, סופר, או עובד 'מקורות', הוא יוכל להסתדר.

דופראס (ליאורה בלפורד ועידו גוברין) – קיפולי קשב, 2010

הזכרת קודם גאונות. בגאונות יש משהו חמקמק ולא לגמרי מוסבר שלא תמיד ניתן לניסוח בשפה אחרת מלבד השפה שבה הוא בוצע, וגם מותיר פתח לטשטוש שאת בעצמך יצאת נגדו בעבר.
קיימת מעורפלות או חמקמקות שנועדה לשאת חן או לדבר בשתי שפות, לקרוץ בעין חתרנית אחת ולעפעף כשפחה חסודה בשניה. ויש את ההתעלות על התקני או את עקיפתו, שמייצרות רגע חריף או שאלה פתוחה שעשויים לגרום מבוכה, פרימת הרגל או תחושת מלמול וסתימות.

זו יכולה להיות דו-פרצופיות ויכולה להיות אירוניה.
ולכן אני לא מעוניינת להשתתף בהגדרה מראש. זה תלוי גם בסוג הקריאה. ניקח לדוגמא עבודה שבה נכתב בגדול על קיר "מי ציוני ומי לא". האידיוט וההדיוט יתבעו את התשובה בשפתם התוקפנית הדורשת מסקנות ולקחים, מבלי להבין שהעבודה לועגת למוטיבציות שלהם. הם יכריזו שהיא "מעורפלת" או עוכרת ישראל או שהילד שלהם יכול לעשות כזה, ויסגרו עניין.
אגב, חוץ מלהיות פוליטי וביקורתי צריך גם לאהוב מאד אמנות. לאהוב אותה כאירוע ייחודי וכ'שערוריה בלב העולם', כפי שקרא לה יצחק לאור. כמו בסקס, לא מספיק לקרוא את הספרים ולהיות בקיא בטקסטים, אלא יש גם להיות צמוד לאמנות וקשוב באופן לא תיאורטי. בלי עסיס, חולשות, התגברות על בושה, חשיפה והתמכרות לתענוג זה פחות טוב.

לפעמים נראה שאת ברוגז עם האמנות.
לא בדיוק ברוגז, אבל לפעמים אני מרגישה כאילו הפכתי לשונאת מדויקת ומשוכללת שלה.  כמו זוג במצב ריב, כשכל צד מתבצר בפינתו וצובר עוד ועוד עדויות מפלילות לאיך הדברים לא עובדים כמו שהיה רוצה. זו גם עמדה של תשוקה כמובן.

פורסם בערב-רב

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: