Skip to content

מארג של הרחקות

מרץ 3, 2011

מאמר זה נכתב בשעת האזנה לתסכית שהוקלט עבור תערוכה שטרם הוקמה ונצרב ע"ג תקליטור. המשמעות היא שמאחר ומדובר על מיצב סאונד – קרי, עבודה שמתייחסת באמצעות קול גם למרחב התצוגה התלת-ממדי ולא רק לסאונד, המוזיקה או הטקסט המוקלטים – המאמר מבוסס על חוויה חלקית בלבד. טקסטים קטלוגיים רבים נכתבים מבלי שלכותב ניתנה הזדמנות להתרשם מן היצירה במלואה – הם מלווים כמעט כל תערוכה שכוללת מיצבים, מיצגים ועבודות שעושות שימוש בחלל הגלריה או המוזיאון, במרחב הציבורי, בזמן ובמגע עם הקהל. המרחק בין היצירה לטקסט – מרחק שמאפיין כל פרשנות באשר היא – מתעצם איפה לנוכח העובדה שהטקסט כלל אינו מבוסס על חוויה מלאה אלא על דגימות, תוכניות ומודלים של היצירה העתידית, ולפעמים גם על שיחות עם יוצריה. כפועל יוצא מכך, יותר מאשר פרשנות של העבודה, מהווים רבים מן המאמרים שמניבה צורת עבודה כזו הרהור לקראתה. מדוע, אם כן, אף שמדובר בצורת עבודה שכיחה אני טורח לציין במיוחד שהמאמר נכתב מבעוד מועד? מפני שבמקרה של מיצב הסאונד "גלות" – עבודתם של הצמד דופראס (ליאורה בלפורד ועידו גוברין) המוצגת בגלריה ברבור – אני מרגיש שהמרחק המדובר אינו רק פועל יוצא של אילוצי עבודה אלא גם יסוד מהותי הנוגע בשורש היצירה. "גלות" מציבה את הצופה/מאזין כגולה בפני עצמו, והיא עושה זאת באמצעות טכניקות משולבות של הזרה. הזרות אלו אינן עתידות להגיע לכדי סיכום  או פיתרון, וכך בדומה לפרשן הכותב מבלי לחוות את היצירה במלואה, גם מבקרים שיכנסו לגלריה עם פתיחת התערוכה יוותרו, במידה רבה, בלתי מסופקים וחסרי יכולת פיענוח מלאה, כגולים במקום מושבם.

נקודת המוצא של "גלות" היא טקסט ישן המבוסס על שירים קצרים שנערכו מחדש לידי מחזה. המילים המשוגרות מן הרמקולים ומתפזרות ברחבי החדר הוקלטו ע"י שני שחקנים שהתבקשו לקרוא מתוך שישה שירים וטקסטים קצרים שנכתבו ע"י משה גורין – כותב יליד וילנה 1921, שנקרא בצעירותו בשם גורעוויטש (גורביץ'), ולאחר עלייתו לישראל שינה את שמו לגוברין. את השם גורין אימץ כשם עט האוצר בתוכו מעט משני השמות ואף אחד מהם בעת ובעונה אחת. הטקסטים ("ללא כותרת", "מפנקסו הישן של אסיר", "גברת ויסלבסקה", "ירושלים", "ירושלים של מעלה" ו"אונטערוועגס"), נכתבו ביידיש ותורגמו לעברית ע"י דניאל בירנבאום ועידו גוברין.

שלוש דמויות מופיעות בשירים, וכולן מייצגות את נפשו המפולגת של אדם אחד. "הפכתי לספרה, לא שם לא כתובת / המזכירים לאדם שאכן הוא חי, הוא יש" אומר אחד הדוברים – צבי ג' שמו. צבי הופך מאדם לספרה. 56698 הוא שמו החדש, הזר והמנוכר. שם שנכתב משמאל לימין ולא מימין לשמאל כפי שהתרגל. צבי נתון כרגע במקום ללא מקום – חסר חלון ודלת, מרחב בו גם לאחר שאכל אינו מרגיש שמזון בא אל קרבו, ובלילה הנצחי השורר בו "אין הפנים נגלים בראי". העקבות היחידים לעולם בעל משמעות הם "צל מסורג על רצפה חסרה", וגם עקבות אלו אינם אלא הד או השתקפות של היעדרם של הדברים (צל על רצפה חסרה), ולא הדברים עצמם. המקום בו מתרחש הסיפור הוא מרחב תלוש. תלישותו באה לידי ביטוי באופן גופני ממש, והתלישות הגופנית מייצגת באופן יסודי ביותר את תלישותו הקיומית. בלפורד וגוברין לוקחים את התלישות הזו ומעבים אותה. באמצעות הפיכתה מטקסט כתוב לסאונד השניים מעניקים למילים הכתובות נפח ומשמעות אדריכלית.

אף שמיצב הסאונד "גלות" מבוסס על טקסטים, תהיה זו טעות לראות בו רק עיבוד שמע למחזה (תסכית). הטקסטים הנקראים הופכים בעבודה זו לחומר גלם. הבתים נגזרים, המשפטים חודרים זה לזה ומפוצלים זה מזה, בוקעים מערוצי שמע שונים המשודרים באמצעות רמקולים שונים הניצבים בפינות שונות של החדר. אל מסך המילים חודרים גם רעשי רקע שונים – דגימות סאונד ומוזיקה המדמים, לכאורה, את אווירת ההתרחשות, ובאותה עת מצביעים גם על המלאכותיות שלה. בלפורד וגוברין לשים את הדברים, חותכים ומדביקים, מפרקים ומשגרים מחדש לעולם בסדר שונה. לכך נוספת גם חוויתו של המאזין, שכניסתו ויציאתו מן התערוכה אינן נעשות בהכרח ברגעי תחילת ההקלטה וסיומה. התסכית, אם כן, הופך בעבודה זו למוזיקה שמתנגדת למהלך ליניארי מוכר – הסאונד שלה אינו נע ברצף ברור ואינו מוביל באופן ישיר מנקודה a לנקודה b. השבילים המתפצלים מן הקלטות המושמעות בחלל הגלריה מייצרים מרחב רב מישורי ועל זמני – מרחב רשתי, רוחבי, נטול נקודת מוצא ויעד סיום. זהו מרחב גלותי במובן העמוק והישיר ביותר של המושג – מרחב תלוש הנע בין מרחבים אחרים, נוגע לא נוגע בהם ולעולם נותר לא שייך.

"גלות" היא מארג של הרחקות – הרחקות הנובעות מן הטקסט הנקרא ומתרגומו מיידיש לעברית, הרחקות הנובעות מן הזמן ההיסטורי שחלף מאז נכתב, הרחקות הנובעות מעצם קריאת התסכית ע"י שחקנים, הרחקות הנובעות מן ההקלטה והעיבוד של הסאונד, משילוב המוזיקה ודגימות הסאונד השונות במשפטים הנקראים, מפיצול השידור לשמונה ערוצים והשמעתם באופן מסונכרן בחלל הגלריה, מן החוויה הרב-קולית שמייצרים ערוצי הסאונד הרבים שבוקעים מנקודות שונות בחלל התצוגה, מן ההד שהם מייצרים, מן המרחק בין הנעשה בתוך הגלריה למה שמתרחש מעבר לדלת הזכוכית שלה, ובאופן שונה גם מן המרחק בין אמנות הסאונד – מין אח חורג לאמנות הפלסטית – לחלל תצוגה המיועד בעיקר להצגת יצירות במדיה מסורתית יותר כציור, פיסול וצילום. כל אחת מן ההרחקות הללו אינה ייחודית כשלעצמה, אולם השילוב ביניהן מייצר מערכת מסועפת ונטולת נקודת מגוז, מארג חזרתי ובלתי נדלה של הקשרים, הסתעפויות ופיתוחים, שנדמה שלעולם לא יגיע לנמל מבטחים. זהו, במילים אחרות, הבסיס הגלותי של "גלות".

הטקסט מופיע בקטלוג "גלות" תערוכתם של הצמד דופראס (ליאורה בלפורד ועידו גוברין)
פתיחה: 3.3.11
גלריה ברבור – שיריזלי 6, נחלאות, ירושלים

From → תערוכות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: