Skip to content

תורת היזע

פברואר 14, 2011

התצלום שמופיע בסוף הפסקה פורסם לפני שנה בכתבת רכילות ואופנה של דה-מרקר. צילם אותו אייל טואג ובמקור הוא מלווה טקסט של אבשלום חלוץ המתאר את לבושם של המצולמים – הגלריסט רוני פורר והאוצרות נטלי סמית ועירית פופר-כרמון, שעבדו עימו באותה תקופה בגלריה קונטמפוררי ברחוב הרצל בת"א. השלושה ניצבים לפני המצלמה וגם אם איש מהם אינו לבוש בסחבות, בכל זאת ניכר הבדל ברור בין שתי הנשים לגבר העומד במרכז. בעוד סמית ופופר-כרמון מציגות מלתחה ביתית מוקפדת בתקציב יפה אך לא בלתי-סביר, בשילוב בין פריטים חדשים, יד שנייה ואביזרים שעברו במשפחה, אצל פורר מדובר במלתחה חוצה גבולות וחשבונות בנק. החליפה מחייט פרטי בלונדון, החולצה מרומא, הנעליים מפאריס ומשקפי השמש הם דגם יוקרתי ממהדורה מיוחדת "טופ טופ טופ ליין". חליפתו של פורר עשויה מצמר קשמיר ופרוות מינק. "ממש 'תנו לחיות לחיות' כאן", הוא אומר, מצביע על תצלום של תנינים שתלוי על הקיר ומציין ש"הם נולדו להיות ארנקי הרמס". מדי שנה רוכש פורר שתי חליפות. "מחירים אני לא מוכן לגלות!" הוא משיב לשאלת הכתב. "זה לא לייחוס ולא לציטוט. אלה לא סכומים שאפשר לכתוב, זה יביא קומוניזם!"

רוני פורר (במרכז), לצד נטלי סמית ועירית פופר-כרמון. צילום: אייל טואג, דה-מרקר
רוני פורר (במרכז), לצד נטלי סמית ועירית פופר-כרמון. צילום: אייל טואג, דה-מרקר

פורר, בנו של תעשיין מקומי ומצליח שגדל מוקף במשרתים וסיגל לעצמו גינונים של אציל פרוסי ומבטא גרמני-צברי למהדרין, אינו דמות שגרתית בעולם האמנות המקומי. בפעם היחידה בה נתקלתי בו הוא עמד בכניסה למשרדו שבקומה העליונה של הגלריה הדקדנטית, לא רחוק מהמטבחון, והורה למזכירה שישבה בצדו השני של החדר למזוג לו כוס מים. בעיני זו סתם נפיחות דוחה, ויתכן שכלל לא הייתי טורח להתייחס אל האיש – בכל זאת, לא הנרקיס היחיד בביצה – אלמלא הגיעה בשבוע שעבר הזמנה לתערוכה "Sweat Shops", שתיפתח ביום חמישי הקרוב בגלריה קונטמפוררי שבבעלותו. את התערוכה אוצר הצלם אוהד מטלון, ומשתתפים בה מעין אליקים, איתן בן משה, דרור דאום, שי יחזקאלי, ליאב מזרחי, רמי מימון, רוית משלי, נעם פרתום, ראובן קופרמן, דורון רבינא ורועי רוזן.

שמה של התערוכה – בעברית: סדנאות יזע – הוא כינוי למפעלים תעשייתיים, בעיקר במזרח אסיה אך גם במקומות אחרים בעולם, המשלמים לעובדיהם משכורות מזעריות תמורת עבודת פרך. מטלון מספר שהתערוכה נולדה מחישוב שערך לפני שבע שנים, כשחילק את סך כל הכסף שהרוויח מאמנות, מכירות ופרסים במספר השעות שהשקיע ביצירתו, וגילה שהתוצאה זהה פחות או יותר לשכר שמרוויחים פועלים בסדנאות היזע הללו. הרעיון העומד בבסיס הפרויקט, מסביר מטלון בהזמנה, הוא לבחון את משמעותו והשלכותיו של היפוך רגעי באופן המסחר בשוק האמנות, דהיינו לשלם לאמנים שכר קבוע שאינו תלוי בתוצרים עבור יום עבודה אחד בסטודיו. בסוף היום יקבל האמן המחאה תמורת יצירתו מאותו יום, גמורה או לא, ואותן יצירות תוצגנה בתערוכה. התהליך יתועד במצלמתו של מטלון וחלקים ממנו ישולבו בתערוכה.

"Sweat shops" אינה היוזמה הראשונה שמבקשת להתמודד באופן יצירתי עם השילוב בין אמנות, אמנים ותודעה מעמדית וכלכלית. די לציין כמה דוגמאות מפורסמות כמו סדרת מיצגי "אמנות תחזוקה" של מירל יוקליס, שכללו שטיפת רצפות וניקוי מוצגים במוזיאון, עבודתו של סנטיאגו סיירה, שצבע בפלטינה את שערות ראשם של מהגרים אפריקאים לא חוקיים שעבדו כרוכלים בביאנלה בונציה, ובאופן קצת שונה עבודות הסקרים שהציג האנס האקה החל משנות השישים המאוחרות ומיצגי הנשים של ונסה ביקרופט מהעשור האחרון. בין הפרויקטים הללו יש כמה הבדלים משמעותיים – האקה מייצר שיח דמוקרטי בעוד האחרים בעיקר מחצינים את היעדרו, האקה מבקש להפשיט את האמנות מרומנטיקה ומיסטיקה שמכסות על אסקפיזם וניצול, ואילו סיירה, יוקליס וביקרופט מצביעים בבוטות על קיומם של מאפיינים אלו, וחשוב מכל: האקה, בניגוד לסיירה, יוקליס וביקרופט, חושף את הניצול ואי השיוויון מבלי לשכפל אותם, גם לא במסגרת מהלך אמנותי ואירוני. אולם המשותף בין הארבעה קשור ביכולתם ליצור פעולה אמנותית ציבורית שהתהודה שלה אינה נובעת רק מן הטריק הסנסציוני שבעבודה, אלא מהפיכת שיתוף הפעולה של כל הגורמים הנוגעים בדבר – האמן, הצופים, הממסד והפועלים – לנוכח ונראה. במילים אחרות, כל אחד מהפרויקטים שהוזכרו מאלץ את האמנות להתמודד עם העולם שמאפשר אותה, מה שבאופן טבעי גורם לאי נוחות.

הדימוי המופיע על ההזמנה לתערוכה: ראובן קופרמן, ללא כותרת, 2011
הדימוי המופיע על ההזמנה לתערוכה: ראובן קופרמן, ללא כותרת, 2011

בחזרה לרחוב הרצל בת"א: יש משהו מצחיק בנטייה של אמנים ישראלים עם תואר שני היוצאים לסיורי גלריות בבירות אירופה לשייך את עצמם למעמד הפועלים. הצחוקים ממשיכים לנוכח הדיווח שעל יומיים של עבודה יקבל כל אמן "שכר יזע" של 2000 ש"ח, אולם גם אם נניח לרגע את הדאחקות בצד, לא נוכל להתעלם מן הפער בין הפעולות שהוזכרו בפסקה הקודמת לתערוכה הנוכחית שמצטיירת, בכוונה או בטעות, כמהלך ציני או חסר מודעות עצמית. כשהאנס האקה הוזמן להציג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, הוא בחר להראות כיצד מלחמת ויאטנם והמוזיאון קשורים בעבותות זו לזה. החוקרת רוזלין דויטש תיארה אותו כ"אמן הביקורת" ש"מרחיב את היכולת של קהל הצופים שלו לנהל חיים ציבוריים ומעודד את קיומו של המרחב הציבורי". "Sweat Shops" עושה בדיוק את ההיפך – במקום להרחיב את מעשה האמנות לפעולה ציבורית, היא מצמצמת אותו לנתינוּת, מה שיכול היה להיות מהלך אירוני וחושפני לו לווה באירוניה וחשיפה של ממש. פעולה כזו, לו הייתה מתקיימת, הייתה בוחנת את השלכותיה של מערכת שבה האמן מקבל שכר עבודה של פועל ארעי בעוד הגלריסט היושב במשרד מעל ראשו לובש פרוות וחליפות יוקרה, אולם סביר להניח שמבקרים בגלריה שלא קראו את הטור הנוכחי כלל לא יתקלו באיש בחליפה המושך בחוטים, ועבורם תיוותר התערוכה כהגיג ספק משועשע וספק מיואש, חסר יכולת ואפילו שאיפה להשפעה, שלכל היותר יאפשר לאמנים להרגיש טוב עם עצמם מבלי שעשו דבר. כדי להפוך את התערוכה ליותר מכך לא מספיק לשלם לאמנים שכר לפי שעה. פורר והמינק שלו צריכים לעבור למרכז התמונה, מה שכמובן לא יקרה כי זה, כידוע, עלול להביא קומוניזם.

מטלון הוא צלם מצויין שבשנה שעברה הציג בגלריה תערוכה יפיפיה. גם יתר האמנים המשתתפים בתערוכה מוכשרים אחד אחד, אולם נדמה שבלהט ההזדמנות להשתתף בפרויקט "ביקורתי" ו"חברתי" ועוד לקבל על כך תשלום, שכחו כולם שגם לחזירות יש גבול, והגבול הזה מפריד בין הזכות להתפרנס בכבוד לבין התהדרות בחליפות שכל אחת מהן עולה כמו משכורת שנתית של אדם ממוצע. בהשתתפותם בפרויקט הזה הפכו עצמם האמנים למטפחת היוקרתית המבצבצת מדש חליפת הקשמיר והמינק של רוני פורר. אחת לכמה שעות ישלוף את המטפחת ויצמידה לאפו, ירוקן לתוכה את מה שהצטבר במעלה הנחיריים וירגיש נקי וגם בריא.

פורסם בערב-רב

תזכורת: הערב (שני 14.2.11) בשבע – הרצאתה של סיון שטאנג על צילום, מגדר ומרסל פרוסט

From → ביקורת

One Comment
  1. Noa permalink

    מעניין. אני חייבת להגיד שאחרי קריאת שני הפוסטים האחרונים – זה והביקורת על שי קרמר, אני מבחינה במגמה של זעם על חוסר ההבנה של המעמד הבינוני הישראלי את סבלות האחר. וחייבת להגיד שאתה צודק, אבל חוסר ההבנה הזה מעניין אותי כתופעה בפני עצמה, בעיקר עקב השתייכותי (והשתייכותך) לאותו מעמד. האם באמת יש כאן עלה תאנה? או שבכל זאת יש חשיבות להתייחסות הזו לבעיות כלכליות ופוליטיות, גם אם אינה נעשית באופן קורקטי ואינטלגנטי למשעי?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: