Skip to content

פריצה מגדרית זמנית

ינואר 28, 2011

על התקבלותן של ניצולות וקורבנות שואה בארץ, ועל כרטיס הכניסה של נשים להיכל הגבורה הישראלי

בשנת 1959, בדיון לקראת ההצבעה הראשונה על חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ביקשה חברת הכנסת והפעילה הציונית הוותיקה בבה אידלסון להצביע על עניין מהותי בתפיסת השואה בישראל. "גבורה", טענה אידלסון, "היתה גם באלה אשר ללא מוצא הלכו כפי שהלכו לכבשנים, בתוכם אמהות עם ילדיהן על זרועותיהן".

קשה היה לעבור על דבריה של אידלסון לסדר היום. החברה הישראלית באותן שנים תפסה את קורבנות השואה כהולכים כצאן לטבח, וקידשה את המעטים שאחזו בנשק וניסו להתנגד. האחרונים התאימו לדימוי היהודי הציוני, החלוץ והגאה – עובד אדמה ולוחם זקוף קומה, השונה בתכלית מן היהודי הגלותי, קורבן הנאצים, שנתפס כחלש וכנוע, ובוודאי שלא גיבור. תביעתה של אידלסון להכיר גם באימהות ובקורבנות תאי הגזים כגיבורות הייתה, אם כן, קריאה פמיניסטית ואפילו חלוצית לזמנה, המעידה על הבנה שונה לגמרי של מושג הגבורה.

לשאלת הגבורה של נשים בתקופת השואה והתקבלותן בישראל לאחר המלחמה מוקדש הספר "אל האחות הלא ידועה", שחיברה ההיסטוריונית ד"ר שרון גבע. הספר מתאר את סיפורה של החברה הישראלית והתמודדותה עם השואה מזווית מגדרית. הוא עוסק בהתקבלותן של ניצולות וקורבנות שואה בישראל ובדימויים השונים שנוצרו להן ולסיפוריהן הן ביחס לניצולים גברים והן בינן לבין עצמן. הספר מבוסס על עבודת דוקטורט שכתבה גבע בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת ת"א בהנחיית פרופ' חנה נוה ופרופ' אניטה שפירא, וממצאיו, היא כותבת, "מראים בצורה מובהקת כי נשים שחוו את השואה, נספות וניצולות, מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב תודעת השואה בארץ, כי סיפורים אישיים על השואה, לרבות סיפורים קשרים להתמודדות ולעיכול, לא הושתקו ולא הודחקו, וכי הגדרתו של הציבור הישראלי את המושג גבורה בתקופת השואה היתה רחבה מאד".

כיום גבע מלמדת באוניברסיטת ת"א ובמכללת סמינר הקיבוצים. לשאלה כיצד הגיעה לעיסוק בנושא היא עונה ש"זה לא היה ברגע של הארה. לא היכה בי ברק ולא גיליתי פתאום סיפור משפחתי לא ידוע. פשוט התעניינתי בשאלה מי היא גיבורה ומה טיבו של כרטיס הכניסה של נשים להיכל הגבורה בחברה הישראלית. ניסיתי לבדוק מה סיפרו ומה לא סיפרו על נשים בשואה, מה נכח בשיח הציבורי ומה לא, מה הושכח ומה בלט על פני השטח. מהמחקר עולות שאלות רבות – מהי גבורה, מי גיבורה, כיצד זוכות נשים בהכרה כגיבורות – ומצאתי שאלפי שבילים מוליכים אל הגבורה. למעשה, מספר השבילים כמספר הנשים כי כל אישה פילסה לעצמה את דרכה בעצמה".

גוף ללא סימנים יהודיים

תחום חקר השואה מזווית מגדרית הוא תחום חדש יחסית שהחל להתבסס בשנות השמונים של המאה העשרים, עם כניסתן של תיאוריות פמיניסטיות לשיח האקדמי העולמי. בתחילה נאלצו חוקרות (וחוקרים) שעסקו בזיקה בין שואה ומגדר להתמודד עם התנגדות גדולה של הממסד המחקרי הגברי בעיקרו, שהדף את המגמה בטענות כמו "הגרמנים לא הבחינו בין נשים לגברים", "בשבילם כולם היו יהודים", ו"מה ההבדל בין חבר מחתרת לחברה". אולם ככל שהנושא התפתח התברר כי למחקר מגדרי יש הרבה מה לתרום לדיון בשואה, משום שבמקרים רבים חוויותיהן של נשים היו שונות באופן מהותי מחוויותיהם של גברים. "חוקרים הבינו שזה לא אותו הדבר" אומרת גבע. "אישה שפועלת במסגרת כזו אינה ממלאת את התפקידים המסורתיים שמיועדים לה בחברה רגילה. הרבה פעמים נשים נשארו לבד כי את הגברים לקחו קודם, ובלית ברירה הן נאלצו לצאת לעבוד, לפרנס, לדאוג לעצמן ולמשפחות ולעשות תפקידים שזוהו עד אז עם גברים, מה שיצר שינוי חברתי משמעותי. גם להבדלים הגופניים היה תפקיד. יצחק (אנטק) צוקרמן שלחם במרד גטו ורשה, דיבר פעם על ההבדלים והיתרונות של נשים בתקופה. במקרה שלו, טען, תמיד יכלו הנאצים פשוט להוריד לו את המכנסיים ולראות שהוא יהודי. אצל נשים זה היה מסובך יותר ובעצם, מבחינות מסויימות הגוף שלהן, שלא נשא 'סימנים יהודיים', היה חזק יותר. הן היו פחות בולטות ויכלו לבצע משימות מחוץ לגטו. לכן נשים שימשו כ"קשריות" – שליחות שהעבירו מסרים בין קהילות יהודיות שונות. אחרות, כמו ויטקה קובנר, ביצעו פעולות חבלה שלא בטוח שגברים היו מצליחים להשלים כי היו נתפסים קודם".

ספרה של גבע מבוסס על מחקר רב תחומי – הוא עוסק בהיסטוריה הישראלית לא פחות מכפי שהוא עוסק בשואה, ונוגע בסוגיות מתחום חקר התקשורת, המגדר והסוציולוגיה לא פחות מכפי שהוא עוסק בהיסטוריה. יחד עם זאת המחקר אינו מציג סקירות סטטיסטיות (למשל השוואה בין אחוז הנשים בין הניצולים למידת חשיפתן בתקשורת), ומעניין היה לקרוא גם השוואות לדרכי התקבלותן של ניצולות וקורבנות-נשים בקהילות אחרות בעולם, שיכולות להאיר את המאפיינים הייחודיים, אם ישנם כאלו, של יחס החברה הישראלית לנושא. עיקר מקורותיה של גבע הם פרסומים בתקשורת – עיתונים, בטאונים וכתבי עת, נאומים פומביים שפורסמו גם בדפוס וכיו"ב – ולכן הגילויים במחקרה אינם נובעים מחשיפת מקורות מידע חדשים אלא מקריאה מחדש במידע שהיה גלוי ופומבי גם קודם. "בדומה להיום", היא כותבת, "גם בשנות החמישים לא חדלה העיתונות הישראלית לעסוק בשואה. סיפורים אישיים על השואה, על נשים ועל גברים, על יחידים ועל קבוצות, פורסמו בכל עת, לא רק בנוגע לפרשיות ציבוריות כמו הסכם השילומים, פרשת קסטנר ומשפט אייכמן, ולא רק לקראת וביום הזיכרון לשואה ולגבורה. פרסומים אלה מוכיחים שהניצולות והניצולים לא שתקו ולא הושתקו, וכי הוותיקות והוותיקים לא השתיקו אותם".

הטענה שסיפורי הניצולים והניצולות מעולם לא הושתקו מציגה ביקורת על מיתוס שהשתרש בארץ ולפיו משפט אייכמן שנערך בראשית שנות השישים, מהווה נקודת מפתח ביחסה של החברה בישראל לשואה: לפני המשפט "לא דיברו על השואה", ורק לאחר מצעד העדים שעלו לדוכן לספר את סיפוריהם חדרו סיפורי התופת לתודעה הקולקטיבית בארץ. גבע מראה כיצד המיתוס אינו מעוגן בעובדות, ומציגה פרסומים רבים של עדויות, סיפורים, ראיונות ופולמוסים על השואה שהתקיימו בעיתונות בישראל זמן רב לפני המשפט, ולמעשה כבר מרגע סיומה של מלחמת העולם השנייה.

בלי חירות ומק"י

גבע מחלקת את גיבורות השואה לחמישה טיפוסים מרכזיים: האוחזות בנשק, האמהות, הבנות, המתנגדות ברוחן ונושאות התפקידים. החלוקה מציגה מאפיינים שונים של דמויות ושל התקבלותן בחברה כמייצגות ערכים כמו גבורה, קורבנות, חלוציות, נשיות, אמהות ועוד, כאשר באופן טבעי האוחזות בנשק, האמהות והבנות התקבלו ביתר קלות ולעיתים אף התפרסמו בסיפורי גבורתן, בעוד "המתנגדות ברוחן" "ונושאות התפקידים" חוו קליטה קשה ומורכבת יותר.

כצפוי מחברה צעירה המבקשת לגבש דימוי עצמו חזק ולוחם המנוגד לדימויו של היהודי הגלותי, העיסוק בקורות הנשים בשואה התמקד בתיאורי גבורה והתנגדות חמושה, דבר שנעשה בלהט חסר פרופורציות ביחס לאחוז המזערי של אוחזים ואוחזות בנשק מבין הקורבנות. אחת הדרכים להתמודד עם הסתירה בין דימוי היהודי הגלותי החלש לבין התנהגותן ואופיין הנחוש, החזק ואמיץ הלב של הניצולות, הייתה יצירת זיקה והקבלה לפעילותן של חיילות וחברות ארגונים צבאיים בארץ. סיפור פעילותה של חברת השומר הצעיר ואחת מגיבורות מרד גטו ורשה צביה לובטקין, למשל, נתפס כחלק בלתי נפרד מן המאבק של ההתיישבות בישראל בערבים ובבריטים.

המתנגדות ברוחן הן מקרה מעניין, משום שהן תבעו את שינוי הגדרת הגבורה והרחבתה ממעשים בלבד – ביחוד מעשי התנגדות חמושה אך גם אמהות – למחשבה, לשיחה ולאמונה. שתי עדויות במשפט אייכמן עסקו בהתנגדות ברוח, מספרת גבע, ושתיהן סופרו ע"י נשים: אסתר שילה סיפרה כיצד עודדה את החברים בגטו לודז', ורחל אוירבך סיפרה על הפעילות החינוכית והתרבותית בגטו ורשה ועל ארכיון "עונג שבת" שיצר במקום ד"ר עמנואל רינגלבלום – היסטוריון תושב הגטו שכתב יומן אירועים שהוחבא בכדי חלב והתגלה לאחר המלחמה. קשה יותר היה סיפור קליטתן של נושאות התפקידים – כינוי לקבוצת נשים שתחת המשטר הנאצי מילאו תפקידים שונים, החל בתיווך (למשל הנזי ברנד, שניהלה מו"מ עם הנאצים ואף נפגשה עם אדולף אייכמן בניסיון להציל יהודים תמורת תשלום), וכלה בהשגחה על אסירות, ונתפסו לא פעם – ובמקרים רבים לא בצדק – כמשתפות פעולה עם הנאצים.

"הניסיון להגדיר באופן כללי את המושג גיבורת השואה בחברה הישראלית בשנים הראשונות למדינה", מספרת גבע, "מלמד שהגדרה זו הייתה רחבה מאוד. נשים שונות הוצגו כגיבורות ולא נמצא קשר מובהק לנתונים כמו גיל, מוצא ומצב משפחתי, משלח יד והשכלה". להשתייכות מפלגתית, לעומת זאת, דווקא כן היה משקל. קביעתו הידועה של בן-גוריון "בלי חירות ובלי מק"י" שהתייחסה להחלטתו להקים קואליציות בלי אנשי הימין הרביזיוניסטים ובלי הקומוניסטים, באה לידי ביטוי גם בהתקבלותן של ניצולות ובמידת פרסומן. כך, למרות שבין הלוחמות בגטו ורשה, בשורות הפרטיזנים ובמוקדי התנגדות נוספים היו פעילות רבות מתנועת בית"ר הימנית והבונד הלא-ציונית ופעילות שלא השתייכו לתנועה פוליטית, הן כמעט ונשכחו עם הגיען לארץ מאחר ולא לקחו חלק בקמפיינים ובמסעות הסברה של תנועות השמאל-מרכז החזקות ובראשן "השומר הצעיר". "אין ולו לוחמת אחת שזכתה להוקרה מיוחדת ולא היתה קשורה לתנועת העבודה", כותבת גבע. "למרות שאוחזות בנשק מכל הזרמים, מכל התנועות ומכל המפלגות ביצעו פעולות וגילו תכונות דומות בתקופת השואה, השוני האידיאולוגי והפוליטי בהווה (תקופת עלייתן והשתלבותן בארץ – י.א), בדומה למין הביולוגי, היה זה שהכריע". דחיקת מקומן וזיכרן של לוחמות לא הצטמצמה רק להזמנות לכנסים והרצאות ולנוכחות בתקשורת, ולקתה בשכתוב היסטורי הלכה למעשה. הגדילה לעשות חייקה גרוסמן, פרטיזנית ולימים חברת כנסת מטעם מפ"ם והמערך, שטענה בכינוס מפלגתי כי "מחפשת אני בספר הזכרונות שלי אנשים ח"חרות" ו"הציונים הכלליים" ואינני מוצאת מהם אנשים שהיו באותם הימים בין לוחמי מלחמת הגטאות".

בשיחה גבע מסייגת מעט את הרושם. "אם אתה בודק את הסיפורים אתה מוצא מציאות מורכבת יותר. ברגע שאשה הייתה נכונה להקריב את עצמה – להכריע לטובת מישהו אחר – זה כבר משהו שתוייג כגבורה. העובדה שאישה היא אם-אדם, היא לא רק אדם אלא קודם כל אמא, הייתה חזקה עבור החברה לא פחות מהשיוך הפוליטי. הגבורה בישראל מתחילה בשחור ולבן – או שאחזת בנשק או שאתה יודנראט, או שאתה גלותי או שאתה ישראלי. זו דיכוטומיה מאד קלה העונה על הערכים שנתפסו כראויים באותו זמן, אבל אני חושבת שמה שמעניין הוא שבניגוד לאמונה החברה הישראלית בשנות החמישים כבר הגדירה גבורה כקשת רחבה מאד של מעשים. אני לא מדברת עלינו, שקוראים את זה בשנות האלפיים, אלא על אנשים שמגיעים להקשיב לעדויות במשפט אייכמן, ולאחר מכן מכנים גיבורה מישהי שהייתה קאפו במחנה. החברה הישראלית הייתה קשובה לנושא הזה יותר מכפי שאנחנו מייחסים לה, והבינה שגבורה אינה רק אחיזה בנשק".

גיבורות בשואה, להבדיל מ"סתם" קורבנות, הוגדרו ע"י החברה הישראלית כמי שהיו נכונות לסכן את חייהן ואף להקריבם לטובת האחר, ויהא זה ילד או בן משפחה, קבוצת חברים לנשק או אומה בכללותה. "בין יוסף טרומפלדור, שאמר בתל-חי כי טוב למות בעד ארצנו, לבין חברי המחתרות שעלו לגרדום בשירה, קמה מלה צימטבאום שקראה באושוויץ "אני אמות כגיבורה ואתה תגווע ככלב"! מתארת גבע.

וביום שאחרי, כאילו לא אירע דבר

היחס לנשים לאחר המלחמה העיד כי גבורתן לא הובילה לשינוי בדפוסי המחשבה הגבריים המקובלים. כך, בעוד גברים ניצולים זכו תמיד להיקרא בשמם המלא, אל הניצולות התייחסו לא פעם כאל קבוצת "הפרומקות, הליונקות והטימות", כאילו לא הייתה כל אחת מהן אדם נפרד. דוגמא נוספת לקושי של החברה הגברית להתמודד עם התנהגות "גברית" בקרב נשים לוחמות ניתן למצוא בנטייה לתאר את מעשיהן בזמן המלחמה בלשון זכר: פרומקה פלוטניצ'קה שלחמה במרד גטו ורשה תוארה כ"חייל הפשוט והמסור הנענה לכל קריאה", ספרה של רוז'קה קורצ'אק שלחמה בגטו וילנה "להבות באפר" תואר כ"תעודה לאדם שכתב אותו, לסגולות רוחו היקרות", ועל ליזה מאגון שנתפסה ונרצחה בפונר הוטל להיות "המקשר המרכזי בין העיר והגטו".

בבואן ארצה חזרו רוב הניצולות לעסוק בתפקידים המזוהים באופן מסורתי עם נשים, בין אם בעבודות מטבח ומשק ובין אם בתחומי החינוך והרווחה. אלו שכמה שנים קודם לכן אחזו בנשק ולחמו, התבקשו לטגן ביצים, לעסוק בניירת משרדית ולטפל בתינוקות. גבע מתארת תהליך של רגרסיה. "אמנם החברה ראתה ורואה בשואה אירוע מכונן בתולדותיה, אך הפרק שבו נשים נהגו כמו גברים תם ונשלם עם הקמת המדינה. הציבור הישראלי הוקיר את חצייתן המגדרית משום שזו הוגדרה כזמנית. אמנם בימי השואה פעלו כגברים, אבל אחריה חזרו להיות נשים". מבחינה זו – וזו בלבד! – ניתן לומר שעבור יהודיות רבות היוותה השואה רגע של פריחה פמיניסטית, שלאחריו נאלצו לחזור אל המשבצת שיועדה להם ערב המלחמה.

לשם הספר "אל האחות הלא ידועה" יש כמה משמעויות. השם הוא פרפראזה על הכותרת "אל האח הלא ידוע" – מסה שכתב חיים גורי המבוססת על זכרונותיו מתקופת עבודתו כשליח הפלמ"ח בהונגריה לאחר המלחמה. גורי מתאר את חוויות המפגשים עם הניצולים כמפגש עם אח שלא הכיר. מושג האחיות חוזר על עצמו בכל מני אירועים הקשורים לשואה – כשיצחק שדה מתאר מפגש עם ניצולת שואה בשנת 46 הוא קורא לה "אחותי על החוף", כשצביה לובטקין מגיעה לישראל מדברים על "אחות גדולה" שהגיעה לארץ.

אולם לשם הספר יש משמעות נוספת הקשורה בתחום המחקר המגדרי. "מחקר מגדרי בודק את הלא-ידוע ולא מוכר, בין אם מדובר ברשימה שכתב חיים גורי בשנת 56 לאחר ששמע עדויות של נשים שעברו ניסויים רפואיים, ובין אם בעדות של הקאפו ורה אלכסנדר במשפט אייכמן, שהייתה גלויה כל העת אולם מעולם לא סופרה באופן בו היא מסופרת בספר. זו קריאה מחדש של ההיסטוריה דרך סיפור הנשים, שיכול לשנות את האופן בו אנו מספרים את הסיפור הכולל, אך באותה מידה גם לחזק אותו".
"החומרים שהבאתי עוסקים בנשים במעמד האישה, בשואה ובסופו של דבר בחברה הישראלית בכללותה, ולכן זה לא רק מחקר על נשים", מסכמת גבע. יחד עם זאת נשים, ובמיוחד נשים שקולן לא נשמע עד כה, הן בהחלט גיבורות, תרתי משמע, של הספר הזה. לא לחינם בחרה המחברת להקדיש אותו ל"נשים עלומות אלו, שנרצחו ושנשארו בחיים, באשר הן שם, באשר הן כאן".

פורסם בגרסא מקוצרת ב"ישראל היום"

One Comment
  1. תרבות ישראלית permalink

    הערכה בוארת בי כאשר אני שומעת סיפורים מסוג זה.. בכלל כל מה שנוגע לשואה.. אני נדהמת מהאנשים אלו.. לעבור כזאת תקופה ולהישאר מלאת אנרגיות, תקוות ואמביציות.. זה מדהים! זאת התרבות היהודית החזקה ולא תעלם!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: