Skip to content

מצלמות כמכשירי עינויים

דצמבר 10, 2010

באפריל 2004 התחוללה שערוריה תקשורתית עולמית. כתבה ששודרה בתוכנית הטלוויזיה "60 דקות" חשפה את סיפור ההתעללות בעצירים עיראקים בכלא אבו-גרייב שליד בגדד לאחר כיבוש המדינה ע"י כוחות אמריקאים.  חשיפת התצלומים ע"י חייל ששירת בבית הכלא, עוררה גל מחאה עולמי והיוותה נקודת מפנה בדעת הקהל בארצות הברית נגד מלחמת עיראק וממשל בוש.

כריכת הספר
כריכת הספר

"הבלדה של אבו-גרייב" – ספרם של העיתונאי פיליפ גורביץ' ובמאי סרטי התעודה ארול מוריס שראה אור בעברית לאחרונה – מתאר בפרוטרוט את סיפור המקרה ומשלים את סרטו של מוריס "נוהל פעולה תקני", שעסק בפרשה. תיאורי החיים בכלא מציגים תמונה מזעזעת לא פחות מן התצלומים. צפיפות, רעב וקור הם הצרות הקטנות של העצירים ביחס ל"הכנה לחקירות", שע"פ הוראות חוקרי מודיעין כללה כבילה ממושכת בתנוחות מכאיבות, מניעת שינה, לחץ פיזי ופסיכולוגי, השפלה מינית ושימוש בכלבים תוקפניים בחדרי המעצר של כלא שנסיונות התאבדות של עצירים הכלואים בו הוגדרו ע"י רופאים צבאיים כ"גילויים של התנהגות מניפולטיבית". בשעת הקריאה מדהים להיווכח בחוסר המודעות, גם בדיעבד, של רבים מן המרואיינים למשמעות מעשיהם. רובם מוצאים לעצמם הצדקות והנחות שונות, ושניים אף טוענים כי צילמו את מעשי ההתעללות שביצעו לא מתוך הנאה אלא על מנת לחשוף את הזוועה המתרחשת בעיראק – טענה אבסורדית שמופרכת ע"י המחברים, המראים כיצד התעללויות רבות תוכננו ובוצעו באופן פוטוגני במכוון הטורף את יחסי הסיבה והמסובב והופך את הצילום מאמצעי תיעוד למכשיר התעללות בפני עצמו. אולם אף שמחברי הספר אינם פוטרים את החיילים המתעללים מאחריות אישית, בהתחקות אחר היסטוריית הכלא ונהלי העבודה הגלויים והסמויים שהוכתבו לחיילים, מסרבים השניים להניח להנהגה הצבאית והמדינית בארה"ב, שהבהירה לחיילים שהעצירים מהווים סיכון בטחוני ולעיתים אף פצצות מתקתקות, ושנים מאוחר יותר הודתה ששלושה מכל ארבעה מהם היו למעשה חפים מפשע שנעצרו במבצעי מעצרים המוניים.

אחד התצלומים מהכלא
אחד התצלומים מהכלא

מעשי התעללות של חיילים מתבצעים בכל צבא ובכל מקום בעולם, וחשיפתם מפעם לפעם מעוררת באופן טבעי שערוריה תקשורתית המזכירה את המבוכה שגרמה בשבוע שעבר חשיפת המסמכים הדיפלומטיים באתר וויקיליקס. מעניין שבאופן אבסורדי בפעמים רבות החשיפה דווקא מאפשרת לצדדים שקלונם נחשף להתנער מאחריות תוך הפניית האשמה כלפי "העשבים השוטים", ה"קומץ שסרח" או לחילופין "טעה בשיקול דעתו", ולכאורה אינו מייצג את ערכי המדינה ששלחה אותו למשימתו. כך היה באבו-גרייב וכך היה גם במקרה של עדן אברג'יל – חיילת לשעבר שתצלומיה לצד עצירים פלסטינים כפותים ומכוסי עיניים נחשפו בפייסבוק בקיץ האחרון – שגונתה ע"י נציגי כל קצוות הקשת הפוליטית והפכה בין לילה למטהר הצה"לי הרשמי, כאילו לא היו מעשיה – בזויים ופסולים מכל וכל – תוצר מובהק של המערכת שאיפשרה אותם.

אסטרטגיית ההדיפה הזו היא גם המניע להחלטת המחברים שלא לפרסם בספר אפילו תצלום אחד (זאת בניגוד לסרט הרצוף דימויים קשים לצפייה). אין זו החלטה ברורה מאליה, במיוחד לאור העובדה שלא רק שרבים מהניתוחים והתיאורים בספר מבוססים על תצלומים – קיומם של תצלומים היווה את הטריגר לכתיבתו. השניים מסבירים את החלטתם בטענה שישירותו של התצלום והתחושה ש"מה שרואים בו הוא גם מה שיש" אמנם סייעה לחשוף את ההתעללויות, אך היא גם זו שאפשרה להנהגה האמריקאית להאשים את החיילים המצולמים תוך התנערות מערכתית מוחלטת מאחריות לעובדה שרבים ממעשי הזוועה שביצעו נולדו כפרשנות יצירתית אך לא מופרכת להוראות הכליאה שקיבלו. בסיכומה של פרשת אבו-גרייב, אף לא חייל אחד מעל לדרגת סמל הוכנס לכלא ואיש לא הואשם בעינויים ובביצוע פשעי מלחמה. איש גם לא הועמד לדין על רצח, אולם בשלב מסויים הואשמה אחת החיילות בכך שצילמה גופת נרצח שמת בזמן חקירה. צילום הפשע הפך לסעיף אישום בעוד הפשע עצמו הושכח, שכן לא ההתעללות הממוסדת הדירה שינה מעיני מנהיגי הדמוקרטיה הגדולה בעולם, אלא עצם החשיפה של מעשים אלו, והמבוכה הכרוכה בדבר.

האנס האקה - The Stargazer
האנס האקה – The Stargazer

הבלדה של אבו-גרייב – פיליפ גורביץ' וארול מוריס
מאנגלית: חנה עמית

הוצאת עם עובד

פורסם בערב-רב

4 תגובות
  1. יפה כתבת, מאוד מזכיר לי את הספר של חנה ארנדט " הבנאליות של הרוע".
    וכך מוסדות גדולים ותאגידים משתמשים בציבור ובעם כפתיון, כשהם זורקים לו תולעת זותרה, בין אם זה חייל אמריקאי בעיראק או חיילת בת 21, ואנחנו מרימים את האצבע המאשימה שמוכנה מראש וסוגרים עניין.

  2. razel permalink

    תודה על הדברים הנאים.

    אתה עוסק כאן בנושאים שונים. אתמקד בשנים מהם המעניינים אותי.

    הראשון – הצילום כפשע. אתה מתייחס לכך פעמיים, משתי זוויות הסותרות זו את זו ומשלימות זו את זו. הראשונה מתייחסת לזוועה שבהתעללות הפוטוגנית, ההתעללות לשם הפוטוגניות, והשניה מתייחסת ליחסו של הממסד לצילום כפשע, כאשר הפשע עצמו לא מטריד אלא צילומו המאפשר את הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה.

    הצילום, ביסודו, הוא אנטי-תיזה לחיים. הקפאת רגע בודד מהם והנצחתו מתחפרת ברגע הבודד הזה ומוציאה אותו מהפרופורציות המקוריות שלו. בניגוד לציור, בו האמן עוסק שעות רבות בהעלאת תמונת-מבט של העולם מתוך המבט-האישי שלו, בצילום המנציח ברגע את המציאות כפי שהיא, אין שום נתינת משמעות מלבד זו: הנצחתו של ההווה החולף. אך כפי שעולה מתוך שתי הזוויות שתיארת, יש כאן עוד משהו מהותי: הסרת הגבול שבין רשות-היחיד לרשות-הרבים. מעשה אישי שלי מתועד בצילום וכך הופך לנגיש לעיני כל חברי ואלו שלא. צירופם של שני השיבושים הללו, הנצחת החולף והכללת הפרטי, גורמים לבעיות המוסריות בזווית הראשונה, ולפוליטיות בזוית השניה. הוא גורם לנו לחיות במלאכותיות, להיעמד בפוזה פוטוגנית זרה, ולהקצין עד אבסורד על חוויה, ובכלל זה גם החוויות המושחתות שלנו, של ההיות-כובש. כשתאוות הכיבוש נעשית פוטוגנית, היא הופכת למפלצתית.

    הנקודה השנייה שמעניינת אותי היא נדושה יותר – האפשרות להסיק מתוך שטותם של העשבים השוטים על הכלל. אני חושב שהאמת מצויה איכשהו באמצע. ברור שדרושות נטיות בעייתיות כדי להגיע להקצנה כזו, אך ברור גם שהנטיות הבעייתיות לא יקצינו אלא בשולים הקיצוניים, בעשבים השוטים שבשוליים.

  3. תודה על התגובות רזאל, נעים להכיר.
    בקשר לטענה שצילום מנציח רגע במציאות – זה לא מדוייק, לפחות לא בכל מקרה. התייחסתי לכך קצת בטקסטים הבאים:
    https://yonatanamirsnotes.wordpress.com/2009/03/09/sharon_yaari/

    https://yonatanamirsnotes.wordpress.com/2008/06/01/dalia_amotz/

    https://yonatanamirsnotes.wordpress.com/2009/12/21/amir_becher/

    באשר להקצנה של השוליים – נדמה לי שמחקרים בפסיכולוגיה חברתית (זימברדו, מילגרם וכו'), ובהיסטוריה גרמנית בתקופה הנאצית (בראונינג, ארנדט (שהבנתי שאתה לא אוהב אבל עדיין אין להקל בה ראש) ואחרים), טוענים בדיוק את ההיפך.

  4. razel permalink

    תודה על ההתייחסות המקיפה והמילים היפות, יונתן.

    אני חושב שאנחנו מסכימים בנוגע לשאלת הצילום כהקפאת הרגע. גם אתה רואה את הצילום ה"המוני", להבדיל מזה האמנותי, כהקפאה בנאלית של הרגע הסתמי, גם אם לשם כך תהיה התמקדות בפוטוגני והכאילו-מיוחד, ואולי דווקא בשל כך. ברשימות שלינקקת אליהם אתה מדבר על הצילום האמנותי, שאינו "מסתכל בעין עצלה" במציאות אלא חושף אותה מתוך מאמץ. ואולי מאמץ גדול אף יותר מהקיים בציור, המשוחרר ממחויבות כלשהי למציאות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: